במלחמת יום הכיפורים, 1973, רצנו דור שלם, בני ה-19 ועד בני ה-30, אל תוך האש, גם ברמת הגולן וגם בסיני. דור שלם נמחק כמעט, ומי שלא נהרג ורק נפצע או נשאר שלם בגופו הפך לפגוע טראומה – למעשה כולם.

במלחמת יום הכיפורים, 1973, רצנו דור שלם, בני ה-19 ועד בני ה-30, אל תוך האש, גם ברמת הגולן וגם בסיני. דור שלם נמחק כמעט, ומי שלא נהרג ורק נפצע או נשאר שלם בגופו הפך לפגוע טראומה – למעשה כולם

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

בג'ינסים וחולצות צבאיות ובלי תחתונים להחלפה עפנו כולם אל הכלים הרלוונטיים, וירדנו איתם אל הקו הצפוני או הדרומי, בלי מושג ירוק מה מחכה לנו, היו רק שמועות איומות ונוראות.

גם קרקו, השכן שלי, שבעיניו מנחם בגין וביבי נתניהו נמשחו על ידי הנביא התורן להציל את עם ישראל, רץ כמו מטורף, וחזר אחרי חצי שנה של שרות מילואים בתנאי קבע. תמיד הצביע ליכוד. עכשיו הוא בא איתי למחאה.

מה למדנו?

למדנו שהמדינה המופלאה הזאת מתקיימת על כתפיהם של מספר מאות אלפים שמובילים אותה שעה-שעה, בכל התחומים – רפואה, מדע, אקדמיה, הייטק, צבא ואמנות ועוד הרבה תחומים.

יש להם שמות אבל הם אנונימיים – הם המדינה הזאת. אין להם יחצ"נים ולא יועצים אסטרטגיים. יש להם את עצמם ואת החברים שלהם. הם תמיד מזנקים אל תוך האש כשהפוליטיקאים מחריבים את המדינה הזאת.

גם קרקו, השכן שלי, שבעיניו מנחם בגין וביבי נתניהו נמשחו על ידי הנביא התורן להציל את עם ישראל, רץ כמו מטורף, וחזר אחרי חצי שנה של שרות מילואים בתנאי קבע. תמיד הצביע ליכוד. עכשיו הוא בא איתי למחאה

אכן, דווקא הפוליטיקאים לא מהווים כתפיים למדינה הזאת. ההיפך. הם שדפקו למדינה הזאת את הצורה.

אלה שסירבו להסכמי שלום עם מצרים (גולדה מאיר ב-1972 שהביאה למלחמת יום הכיפורים הנוראה), ואלה שהוליכו את ישראל בקונספציה טיפשית שכמעט והביאה לחורבן הבית השלישי, ומחקו דור. דור שרובו נולד בשנים הראשונות לקיום המדינה והסתער על הטנקים הסוריים וגם המצרים – והציל את המקום הזה בגופו ובחייו.

מי שנשאר בריא – המשיך בהייטק, באקדמיה, והותיר את הפוליטיקה לאלה שרצו לשים את האגו הצווחני שלהם בקדמת הבימה. בימה שטוחה וסתמית.

עכשיו שוב הדור הזה וצאצאיו וגם צאצאיהם מסתערים על קו האש היחיד שנותר להם – הרחוב, לאחר שזנחו את הפוליטיקה והשאירו אותה בידיים לא אמינות, לאפרטצ'יקים תאבי שלטון, שמכנים עצמם מרכז-שמאל. כך גם הפסידו את השלטון. הפסד שאסור היה שיקרה בנסיבות של היום, אבל הוא קרה.

הפוליטיקאים של היום שוב התבלבלו. שוב נפלו עם הקונספציה שלהם. כמו שמשה דיין חשב שאנחנו (ישראל) גמורים,  והגדיר את מלחמת יום הכיפור – כבר ביומה השני או השלישי –  כחורבן בית שלישי, אבל הדור המופלא ההוא הציל אותה ומנע את החורבן.

כך גם היום. הפוליטיקאים שטורחים בוועדת החוקה חוק ומשפט, יחד המנהיג האולטימטיבי שלהם ושר המשפטים – רצים אל תוך הקיר. הם לא מבינים מה שגם דיין לא הבין –  שלמדינה הזאת יש כתפיים וידיים מושיעות.

כן, הם אלה שמסתובבים עכשיו ברחובות בחולצות טריקו עם הדגלים. הם הכתפיים של המדינה הזאת – היו ויהיו תמיד. זאת ישראל. לא יריב לוין ולא שמחה רוטמן וגם לא איתמר בן גביר והאחרים. הם נכנסים עם הראש בקיר.

הפוליטיקאים של היום שוב נפלו עם הקונספציה שלהם. כמו שדיין חשב שאנחנו גמורים, והגדיר את מלחמת יום הכיפור – כבר בראשיתה –  כחורבן בית שלישי, אבל הדור המופלא ההוא הציל את המדינה

המהפכה הזאת לא תעבור. היא לא יכולה לעבור. ואם היא תעבור – אז ישראל היא כבר משהו אחר. משהו שאנחנו, בני הדור ההוא כבר לא קשורים אליו. זה עלול לקרות. כי ייתכן שנחלשנו. הכסף בלבל את חלקנו. אז היינו מספיק עניים כדי לבלום את המצרים והסורים.

אבל אם הם ינצחו, פירוש נצחונם אחד ויחיד: בית המשפט העליון, היועץ המשפטי לממשלה והיועמ"שים – אינם גוף עצמאי. הפירוש היחיד למצב הזה – הפסדנו את מדינתנו. אז אפשר יהיה לומר –

היה נחמד.
ונגמר.

כלומר, אין יותר כזה דבר ישראלים. היו 70 שנה והתאדו.

חיים אסא מנהל "אימפקט" – מכון לאסטרטגיה ישראלית. היה אסטרטג הקמפיין של יצחק רבין (1992) וציפי לבני ( 2009). הוא כיהן כיועץ לביטחון לאומי בממשלת רבין, וכיו"ר חברת סייקן וראש המעבדה למשחקי מלחמה אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב