איך עמוס עוז הנער "חטא בכתיבה" וכל-כך התבייש בזה

תצוגת ספרי עמוס עוז בכניסה לארכיון קיבוץ חולדה (צילום: מיכאל יעקובסון, ויקיפדיה)
מיכאל יעקובסון, ויקיפדיה
תצוגת ספרי עמוס עוז בכניסה לארכיון קיבוץ חולדה

"ואולי באמת יש משהו באמירה "העולם נברא במילה"? חזרתי וחשבתי במהלך הצפייה בסדרת הדרמה הסוחפת "אבירם כץ", שהקרנתה בערוץ כאן 11 הסתיימה לאחרונה.

"ואולי באמת יש משהו באמירה "העולם נברא במילה"? חזרתי וחשבתי במהלך הצפייה בסדרת הדרמה הסוחפת "אבירם כץ", שהקרנתה בערוץ כאן 11 הסתיימה לאחרונה

זאת בעצם דרמה על כתיבה וכותבים. מלאה דמויות כותבות. בפועל, לפרסום או למגירה, בפוטנציה או בפנטזיה על כתיבה עתידית לאחר היציאה לגמלאות. בסדרה שזורות אינספור אמירות ארס פואטיות על כתיבה וספרות, על אגו וכתיבה, ויש בה גם סיפור על גניבה ספרותית.

אכן, לרגעים נדמה שכמעט כולם סביבנו נהיו אנשים כותבים. וביניהם גם רבים, רבים מדי, שמפרסמים ספרים, מודפסים או דיגיטליים. הכתיבה כשלעצמה היא עניין מבורך. היא מאפשרת אוורור ופורקן לרגשות, בכוחה להרחיב ולפתח את כושר הביטוי וההקשבה לעצמנו, אולי גם לעולם ולזולתנו.

אז מה רע באינפלציה של כותבים? – היומרנות של רבים מספור השואפים להיות סופרים בלי שום מודעות וביקורת עצמית. שוק הספרים רווי, מתפקע וגואה והשפע מבלבל את הקוראים הפוטנציאליים. במקביל רובנו צמצמנו את הזמן המוקצה לקריאה וכבר נאמר שכיום ישנם יותר כותבי ספרים מקוראים.

הביטוי "חוטא בכתיבה" שייך לזמנים אחרים. הוא זכור לי משנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. צעירים מושכים בעט לא נפנפו אז בדרך כלל בנטיותיהם הספרותיות. לעתים קרובות אף ניסו להחביאן. תחושת החטא שהתלוותה לכתיבה הייתה קשה במיוחד בקיבוצים. הלוא האידיאל של המייסדים החלוצים היה האדם הלבוש "בגדי עבודה" וריח הרפת או השדה נודף ממנו. המייסדים דבקו בסיסמה "בראש וראשונה ידיים!" והנחילו את האתוס הזה גם לבניהם, בני הדור השני בקיבוץ.

הביטוי "חוטא בכתיבה" שייך לזמנים אחרים. הוא זכור לי משנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. צעירים מושכים בעט לא נפנפו אז בדרך כלל בנטיותיהם הספרותיות. לעתים קרובות אף ניסו להחביאן

ומה היה סולם היוקרה המקצועי בעיני יורם טהרלב הילד, אקס קיבוץ יגור? ספרון שיריו הקסום "משק יגור, טיוטה" יצא לאור ב-1975. הוא מספר בשירים קצרצרים, שנונים, אירוניים, מצחיקים אך גם ספוגי חיבה וחמלה על ילדות בחברה קיבוצית-חלוצית בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת.

שיר מתוך "משק יגור טיוטה" של יורם טהרלב
שיר מתוך "משק יגור טיוטה" של יורם טהרלב

סולם היוקרה הקיבוצי בגרסתו של הילד טהרלב התחיל בטרקטוריסט, נוטר, גרז'ניק. לתחתית נדחקו גזבר, מזכיר קיבוץ, פקק ו…אני. כך התממשה בקיבוץ הפירמידה ההפוכה שבה דגל דוב בר בורוכוב, מאבות הציונות הסוציאליסטית.

לפי משנתו של בורוכוב הרוב בעם בריא ונורמלי הוא פרולטריון שעוסק במקצועות יצרניים כמו חקלאות ותעשייה. ואילו המיעוט בלבד עוסק בבנקאות, במסחר וכו'. עם ההתנתקות מהגולה וההשתקעות בארץ-ישראל בני עמנו מצווים להפוך את הפירמידה.

בעלי צווארונים לבנים והעוסקים בענייני רוח נתפסו בקיבוץ כחריגים, לא פרודוקטיביים, לעתים כמעט פרזיטים. הפריווילגים היו טרקטוריסט, פלאח, רפתן, מבשלת. הם נחשבו הרבה יותר מחנון-יורם ש"חוטא בכתיבה". ולפיכך, כמאמר יורם טהרלב, "מי שבא לחדר האוכל במגפיים עם בוץ ישר מהרפת/ מקבל מהמגישה קציצה נוספת".

בעלי צווארונים לבנים והעוסקים בענייני רוח נתפסו בקיבוץ כחריגים, לא פרודוקטיביים, לעתים כמעט פרזיטים. כמאמר יורם טהרלב, "מי שבא לחדר האוכל במגפיים עם בוץ ישר מהרפת/ מקבל מהמגישה קציצה נוספת"

כתיבה באמת לא נחשבה אז לכבוד גדול. "כמו שהתביישתי שאני מאונן ככה התביישתי שאני כותב", נזכר עמוס עוז בספרו הכמעט ביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך". בספר הוא חוזר בין השאר אל ימיו כנער בקיבוץ חולדה ומתאר בנימה סרקסטית את ההסתרה ותחושת הבושה שנלוו לעיסוקו בכתיבה. אבל דחף הכתיבה היה חזק ממנו. חרף מכאוביו ועלבונו הוא לא היה מסוגל לחדול מכתיבה.

עמוס עוז הנער, "ילד חוץ" בחולדה, השתוקק מאוד להיות בחור קיבוצניק רגיל ומצוי, שזוף וגבוה, ולהידמות לאותם טרקטוריסטים מסוקסים. השתוקק להיות נער שנפרד מעולם הספרים.

"להשתזף קצת הצלחתי, כתב בספרו, אבל בלהיות גבוה נכשלתי כישלון מוחלט. כתיבת סיפורים, הדחף הזה, היה חזק ממני. יותר חזק מאשר הבושה. הייתי הולך בערב לחדר האחורי, חדר העיון בבית התרבות בקצה הקיבוץ. הבנים הלכו לשחק כדורסל ולהיות עם הבנות. לי לא היה שום סיכוי. לא בתחום הכדורסל ולא בתחום הבנות. אז הייתי יושב שם לבד בחדר האחורי הזה בבית התרבות וכותב כל מיני שירים. הייתי בן חמשעשרה או שש עשרה וכל-כך התביישתי. כמו שהתביישתי שאני מאונן, ככה התביישתי שאני כותב".

והנה מה שסיפר הסופר יריב בן-אהרון, יליד קיבוץ גבעת חיים מאוחד והבן של יצחק בן אהרון, מראשי תנועת העבודה. "פצ"י אסף אותנו כאסוף ביצים עזובות", הוא סיפר על אברהם שפירא מקיבוץ יזרעאל, שנודע בעיקר כעורכו של הרבעון הקיבוצי "שדמות" וכעורך הראשי של הקובץ המיתולוגי "שיח לוחמים".

פצ"י זה הכינוי הנצחי של אברהם שפירא. הוא היה גלאי של כישרונות צעירים. אסף ושמר כל ניצן של כישרון שהופיע בעיתונות הקיבוצית, "התלבש" על כל אחד מאתנו, מתי מעט הצעירים הכותבים. נצמד בהתמדה ובעיקשות אל בני טיפוחיו. היה מגיב על כתיבתנו, יועץ ומעודד, מציע רעיונות לרשימות וכתבות עיתונאיות, אולי גם לספרים.

כתיבה באמת לא נחשבה אז לכבוד גדול. "כמו שהתביישתי שאני מאונן ככה התביישתי שאני כותב", נזכר עמוס עוז בספרו הכמעט ביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך"

הכותבים הנדירים באותן שנים רחוקות נזהרו בדרך כלל מ"השתפכות" – מחשיפת עומק רגשותיהם ומהתערטלות עצמית. גם מפלישה עיתונאית בוטה לרשות הפרט של מרואיינים. היום בעידן הדיגיטליות ו"הכתיבה האישית" קשה, מן הסתם, לתפוס זאת.

עיתונות ה"אני, אני", שכונתה "העיתונות החדשה", או הניו-ז'ורנליזם, הגיעה אלינו מארה"ב. היא התפתחה ושגשגה במקומותינו בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת וחגגה בעיקר במקומונים בימי זוהרם. היא התאפיינה בעיקר בריבוי סיפורי עיתונאים על עצמם, בווידויים חושפניים של מרואיינים, לרבות יוצרים ואמנים, אשר דבריהם התרכזו בחייהם האישיים והמשפחתיים יותר מאשר ביצירתם.

עדיין לא הצלחתי לפענח ולפצח את התופעה המביכה בעיני. להבין את הלהיטות הנפוצה לחשיפה הגובלת באקסהיביציוניזם. הנה לאחרונה פורסם במוסף "כלכליסט" של "ידיעות אחרונות" ראיון עם הפסיכולוגית הישראלית לשעבר אורנה גורלניק. היא ידועה כמנחה מצליחה מאוד של סדרת הדוקו האמריקאית הפופולרית "טיפול זוגי". אנשים באים אליה עם בני זוגם לטיפול אמיתי, חושפני מאוד, החושף בפני מיליוני צופים את בעיותיהם האינטימיות ביותר.

גורלניק אמרה בראיון ל"כלכליסט": "תמיד שואלים אותי: למה אנשים עושים את זה?". תשובתה: "אנחנו חיים בעידן שבו אנשים מגדירים את עצמם דרך עיני הציבור באינסטגרם, בפייסבוק ובטוויטר. הם אוהבים לשתף. מבחינתם הקפיצה הזאת לטלוויזיה לא כל-כך גדולה".

הסבר נוסף לתופעה: "חלק מהנחשפים בתוכנית מדברים אל מישהו אחד, לא אל הציבור הרחב. מדברים אל מישהו שסגר בפניהם את הדלת. אבא שלא קיבל אותם או בן משפחה שמסרב להכיר בהתעללותו בהם". ואני עדיין לא שוכנעתי ולא הבנתי את ההשתוקקות הזאת לחשיפה.

הכותבים הנדירים באותן שנים רחוקות נזהרו בדרך כלל מ"השתפכות" – מחשיפת עומק רגשותיהם ומהתערטלות עצמית. גם מפלישה עיתונאית בוטה לרשות הפרט של מרואיינים

והנה סיפורון ישן נושן מניסיוני האישי שנראה כיום לא יאמן. בשלהי שנות החמישים של המאה הקודמת הייתי בין עורכי "ניבנו"- העלון של המוסד החינוכי פנימייתי שהיה משותף לבני הנוער מקיבוצי השומר הצעיר בעמק בית-שאן (שמו העכשווי: עמק-המעיינות).

בביטאון המוסד "ניבנו" נידונו ענייני ציבור בלבד. בעיות וסוגיות בתחומי המוסד, הלימודים, הקיבוץ, המדינה וכו'. הכותבים לא שיתפו חלילה את הציבור בבעיות ומצוקות אישיות.

התופעה הזאת לא מפתיעה. כי דווקא החיים הצפופים בתוך קהילה סגורה (ורכלנית) שבה כולם מכירים את כולם, גרמו לקיבוצניקים להיזהר מחשיפה ולהימנע מקרבת יתר. לשמור מעין "מרחק ביטחון" כדי שלא להידקר מקוצי הזולת. ולפיכך דווקא בחברה הקיבוצית שנבנתה סביב הרצון לאינטימיות – אינטימיות הייתה להיפוכה.

ולפתע – הפתעה גדולה! נערה מיטיבת כתוב, חברתי לקבוצה-כיתה, חיברה סיפור על בני זוג מוסדניקים (כך כונו חניכי המוסד) שאהבתם עלתה על שרטון. בסיפור הובלעה ביקורת חברתית שלא נכתבה כמותה עד אז: היא והוא נשברו ונאלצו להיפרד בגלל החברה הסובבת. הרכילות העויינת שרחשה סביבם, צרות העין וחוסר הפרגון. מחברת הסיפור השביעה אותי שלא אגלה לאיש את זהותה.

הסיפור פורסם בעילום שם המחברת, נתפס ממש כסנסציה וגרר מהומה קטנה ומסעות ניחושים: מי הנער/ה שהעז/ה לכתוב סיפור חריג ונועז שכזה? ואני הדפתי שוב ושוב שאלות על זהות המחבר/ת.

דווקא החיים הצפופים בתוך קהילה סגורה (ורכלנית) שבה כולם מכירים את כולם, גרמו לקיבוצניקים להיזהר מחשיפה ולהימנע מקרבת יתר. לשמור מעין "מרחק ביטחון" כדי שלא להידקר מקוצי הזולת

לימים תפסתי בדיעבד, בראייה לאחור, שככה התמודדתי לראשונה בחיי המקצועיים עם החובה לשמור על אתיקה עיתונאית.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,194 מילים
סגירה