כשלוש שנים עברו מאז שהחל משבר הקורונה והתקופה הקשה של הסגרים והבידוד הכפוי. החודש, בקבוצת המחול שלי לבנות 60+, חגגנו את האפשרות להצטופף, להיפגש ולרקוד בחדווה משותפת. שמחה גדולה!

לצד זאת עצב עמוק, משום שעל אף סיומה הגמור של המגפה, לתקופה זו משמעות מכרעת בכינונו של המצב הפוליטי הנוכחי.

כ-3 שנים עברו מאז תחילת משבר הקורונה, הסגרים והבידוד הכפוי. החודש, בקבוצת המחול שלי לבנות 60+, חגגנו את האפשרות להצטופף, להיפגש ולרקוד בחדווה משותפת – לצד עצב עמוק

למעשה, הסגרים שהוטלו במהלך שנת 2020 ו-2021 על ידי ממשלת נתניהו הקודמת היו הפרומו למה שאנחנו רואים ורואות מתחולל בממשלה הנוכחית.

הבידוד הכפוי במהלך הסגרים ניתק את הקשרים הקהילתיים ובודד את האזרח והאזרחית, ובודד באופן קיצוני את האזרחים הוותיקים שנותרו מבודדים וחסרי אונים. כמו כן, ההתנהלות הכוחנית של המשטרה אפשרה למנגנונים השלטוניים לפלוש למרחב האישי ולייצר בו שליטה ישירה על הגוף והתנועה של היחיד.

למרות המחאות הנרחבות שהיו בבלפור, הבידוד הכפוי פירק במידה לא מועטה את הסולידריות הקהילתית ואת האפשרות להתנגדות קולקטיבית. העצירה של המרחב הציבורי והשגרה חשפו את המנגנונים המארגנים של היומיום ואפשרו לגורמים אנטי דמוקרטיים להשתלט על מוקדי הכוח ולהכפיף אותם לערכים אנטי דמוקרטים.

אנחנו רואים את התוצאה בהשתלטות של הימין הקיצוני על הרשות המחוקקת, המבצעת ובקרוב גם השופטת – מתוך מטרה לרסק אותם ולכונן שלטון לא דמוקרטי.

לצד ההתפתחויות הללו, מהדהדת עוד מתקופת הקורונה השאלה לגבי מי חיוני ומי לא במצב החירום. רובנו היינו לא חיוניים בסגרים. אמנים ואנשים מחול ותרבות במיוחד הפכו לבלתי חיוניים ומובטלים, למעט העבודה בזום.

המצב הבלתי יציב הזה העלה שאלות רבות על מעמדם של אנשי מחול ותרבות בחברה הישראלית. אנשי תרבות היו הראשונים להפוך למיותרים וחסרי משמעות. אירועי התרבות אמנם חזרו אבל האם מעמדה הושב? מאז מעמדם של אנשי התרבות והאקדמיה רק מדרדר, כאשר הם מסומנים כ"שמאלנים" ו"עוכרי ישראל".

עוד מתקופת הקורונה מהדהדת השאלה לגבי מי חיוני ומי לא במצב החירום. רובנו היינו לא חיוניים בסגרים. אמנים ואנשים מחול ותרבות הפכו מובטלים ובלתי חיוניים במיוחד

ישראל במצב חירום תמידי כדי לכונן שליטה צבאית בשטחים, ולכן שאלה זו היא מכרעת: האם תרבות זה חיונית? האם אמנות זה חיוני? מדעי הרוח? האם מה שנמצא מחוץ להישרדות הוא הכרחי או שדי לנו בחיים עירומים שיש בהם מענה לצרכינו הבסיסיים ותו-לאו? האם הדת (בביטוי הלא פלורליסטי שלה) היא המענה היחיד לביטוי רוח הישראליות, או שיש כאן תרבות מעבר לכך? התשובה כמובן ברורה:

בלי החירות שלנו על הגוף וחופש הביטוי, בלי תרבות והגות, החיים כאן אינם ראויים. בלי השראה ויצירה חופשית לא ניתן לקיים חיים אזרחיים. לכן אמנות, תרבות ומחול הם חיוניים לדמוקרטיה בישראל.

כיום אנו רואים ורואות כיצד מגמות של הקצנה יוצרות שוב מצב חירום שבו הגות, רוח, אמנות ויצירה הופכים לבלתי חיוניים. הממשלה הנוכחית שמה דגש על הישרדות שבה עדיף לתת לכל אזרח/ית נשק מאשר ספר, לטפח שנאה במקום יצירה, לממש עליונות יהודית במקום פלורליזם וליברליות. יש כוונה ברורה לצמצם את רוח האדם ואת החירות ובמקומה להנציח לאומנות ודת קיצונית.

השאלה כיצד אפשר לגשת לבעיה הזאת? בעיניי חשוב מאוד להפגין, לצאת לרחובות, לקרוא ולזעוק נגד הממשלה המטורפת הזאת. גם הפעם יש יוזמות יצירתיות בשטח; אחת מהן "מחאת הרקדניות" שפועלת בהפגנות בירושלים ובתל-אביב, מנסה לבטא את חוסר האונים וההתנגדות של אנשי המחול לתהליכים האנטי דמוקרטיים שמתרחשים.

כיום אנו רואים כיצד מגמות של הקצנה יוצרות שוב מצב חירום שבו הגות, רוח, אמנות ויצירה הופכים לבלתי חיוניים. הממשלה הנוכחית שמה דגש על הישרדות שבה עדיף לתת לכל אזרח/ית נשק מאשר ספר

הפגנות אלו הן מכריעות בכוחן לשנות את סדר היום הציבורי וליצור בליץ לחץ נגד החקיקה. אך פעולות אלו אינן מספיקות, משום שהן בעיקר משכנעות את המשוכנעים והן אינן הופכות אותנו לחיוניים בעיניי הציבור הישראלי הרחב מעבר לאזור המרכז הפוליטי והגאוגרפי.

אני משוכנעת כי לצד המחאה יש לפעול באופן אופרטיבי כדי לממש את חיוניותנו. לפעול דרך השכלה, אמנות ויצירה כדי להתקרב לאנשים ולעשות שינוי בעומק השטח: חיזוק הקשרים האנושיים והחברתיים שהתרופפו בקורונה בכניסה אל מרחבים קהילתיים.

ליצור שינוי הלכה למעשה דרך פעילות חינוכית ואמנותית בקהילה. דרך ריקוד, אמנות ואקדמיה להיפגש בשטח בעבודה עם בני נוער, הגיל השלישי, נשים, קהילות בפריפריה, אוכלוסייה ערבית, אוכלוסייה חרדית ועוד. יש ליצור פעולה רחבה ולא ביקורים חד פעמיים או סדנאות אקראיות.

דרך מפגש אנושי והיכרות בלתי אמצעית נוכל לקיים דיאלוג משמעותי מחוץ לרעל שיש ברשתות החברתיות. דרך עשייה חינוכית ויצירה נתחבר לבני ובנות אדם אשר שונים מאיתנו, נחלוק את הידע והכישורים שלנו אשר מבנים את חירות הגוף במרחב, את חופש הביטוי וסוכנות אישית המקדמים חברה פלורליסטית ודמוקרטית יותר.

דרך מפגש אנושי והיכרות בלתי אמצעית נוכל לקיים דיאלוג משמעותי מחוץ לרעל שיש ברשתות החברתיות. דרך עשייה חינוכית ויצירה נתחבר לבני ובנות אדם אשר שונים מאיתנו

זוהי אמנם עבודה סיזיפית, אך במפגש אנושי פנים אל פנים נוכל להחזיר את מה שאבד לנו מאז מרץ 2020 – חיזוק הקשרים הקהילתיים, המפגש, הסולידריות והחדווה המשותפת.

צפירה (אליסון) שטרן – לרקוד לשם שינוי. צפירה היא אקטיביסטית-מחול, מורה ומטפלת בתנועה, עמיתת מחקר לתזה במרכז לייפר למגדר. הצטרפו לערוץ הטלגרם שלה https://t.me/Dance4aChange