הקריאה לאחדות על-בסיס "משפחת השכול" היא נקודת התורפה הגדולה ביותר של מחאת המחנה הליברלי. בשמה של סולידריות פאן-יהודית קטגורית זו, הנחנו לדור שלם של מתנחלים לגדול בשטח הפקר. שם הם פיתחו תחושת אדנות, עליונות, בעלות וביטחון מופרז בצדקתם ללא כל ביקורת, סייג או מגבלה. דור שאינו סר לשום מרות או חוק ומציית אך ורק לתוכנית האלוהית המשיחית.
הקריאה לאחדות על-בסיס "משפחת השכול" היא נקודת התורפה הגדולה ביותר של מחאת המחנה הליברלי. בשמה של סולידריות פאן-יהודית קטגורית זו, הנחנו לדור שלם של מתנחלים לגדול בשטח הפקר
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
הפוגרום בחווארה רק הביא לנקודת הקצה הלוגית את ההתנהגות האלימה של המתנחלים, שהפכה לשגרה קבועה ובלתי-מופרעת בשנים האחרונות. חוסר המודעות ההיסטורית של מבצעי הפוגרום בשם נקמה משיחית הנכיח לכל העולם בבהירות כמה רחוק סט הערכים של מגזר זה מערכי ההומניזם והנאורות כמו גם מעשרת הדברות. הם חשפו זן קנאי וקמאי של היהדות, שלא נראה מזה אלפיים שנה. כעת, זן מסוכן זה קם גם על המדינה שהזינה אותו עד כה.
ועדיין, מצופה מכל אחד מאתנו להזדעזע, להזדהות ולחוש צער אישי עמוק בכל פעם שיהודים אלה נפגעים. אך לפני שאנחנו נקראים שוב לדגל כדי לבכות את מותם של יהודים ביהודה ושומרון, אולי הגיע הזמן לשאול אם אותם יהודים מקדשים את החיים לפני הכל, כפי שאנו, החברה הישראלית המודרנית, מקדשים אותם.
עד כדי כך חוששת המדינה לחיי אזרחיה, שכאשר אנו נוסעים לסיני, לטורקיה, לברלין או לכל מקום אחר שבו אזרחי ישראל חשופים לסכנת פגיעה מיוחדת, אנו נשמעים לאזהרות משרד החוץ. עד כדי כך אנו הישראלים מקדשים את החיים.
מבאר שבע ועד לקריית שמונה, בכל בוקר ניתן לראות רחובות זרועים במעילים הזוהרים של משמרות הבטיחות השומרות על ילדינו בדרכם לבית הספר, לבל יפגעו. כשאנו מסיעים את הילדים לביה"ס, אנו דואגים לחגור אותם במושב בטיחות מיוחד גם כשמדובר בנסיעה של דקות בודדות בתוך השכונה. החוק אפילו דורש זאת מאיתנו. עד כדי כך אנו הישראלים שומרים על שלמות חיי ילדינו.
לפני שאנחנו נקראים שוב לדגל כדי לבכות את מותם של יהודים ביהודה ושומרון, אולי הגיע הזמן לשאול אם אותם יהודים מקדשים את החיים לפני הכל, כפי שאנו, החברה הישראלית המודרנית, מקדשים אותם
ומנגד, כולנו משתפים פעולה עם ההצגה כאילו אותם ערכים ונורמות משותפים גם לאותם יהודים שבחרו להקים את ביתם ולגדל את ילדיהם בלב סביבה עוינת, אלימה ומסוכנת.
אלפי אזרחים ישראלים מתגוררים דרך קבע במאחזים שצמודים במופגן לאוכלוסייה פלסטינית שאת חייה הם ממררים. אמהות חוצות מדי יום ביומו, הלוך ושוב, ישובים ערבים שהן עצמן מגדירות כעוינים, תוך חשיפה מודעת של תינוקותיהן וילדיהן הפעוטים לסכנת-חיים מיידית – ולכל הפחות לנזקים נפשיים ארוכי-טווח.
שרה בממשלה מזדעקת בשמן של "נשות הישוב הר ברכה, אלה שנוסעות יום-יום דרך חווארה, עומדות שם מאוימות", כאילו מדובר בנשים ככל הנשים, נורמטיביות לחלוטין, שבמקרה בחרו לגדל את ילדיהן במקום הכי אלים במזה"ת. ואילו אחותם של שני נרצחים באותו הכביש מצהירה: "חווארה שלי וזה הכביש שלי ולכן אני אמשיך לנסוע משם".
יוצאת עכשיו ממפגש טעון, דומע ועוצמתי עם נשות הישוב הר ברכה, אלה שנוסעות יום-יום דרך חווארה, עומדות שם מאוימות בפקקים, ותוהות למה בעצם אין מחסומים…
מתחבקת עם אחותם הצעירה של הלל ויגל הי"ד, שמבטיחה שהיא תתגבר,
ומתעודדת מהידיעה על החזרה לאביתר.
עם ישראל חי!
כואב, דומע וחי!— אורית סטרוק (@oritstrock) February 26, 2023
שני אחים נרצחו ביריות ליד הבית ומאות מחבריהם יצאו למסע נקמה. עוד לפני ששככו הלהבות בבתי חווארה לאחר הפוגרום שביצעו היהודים, נשיא המדינה מיהר לסוכת האבלים והכריז בפני מתנחלי "הר ברכה": "אתם מהווים דוגמה שקשה לתאר את עוצמתה… רק ככה ננצח". 
סבם של הנרצחים ביקש להבין ללבם של מבצעי הפוגרום, שרק ביקשו לפרוק בתום לב את כאבם על רצח חבריהם.
עוד לפני שוך להבות הפוגרום בחווארה, מיהר הנשיא והכריז בפני מתנחלי ההר: "אתם מהווים דוגמה שקשה לתאר את עוצמתה". סב הנרצחים ביקש להבין ללב מבצעי הפוגרום, שרק ביקשו לפרוק בתום לב את כאבם
אף על-פי שעיקשותם המשיחית של המתנחלים חוטאת לכל עולם הערכים הנאור שלכאורה עומד בבסיס החברה המודרנית, כולנו מקבלים את הטירוף הזה כדבר נורמטיבי.
מקבלים? מאולצים לקבל. בחסות הציווי "אהבת ישראל", כופים עלינו – כן, כופים – לקבל כדבר טבעי ונורמלי את נוכחותם הקבועה, המתריסה והלא-רצויה, של אזרחי מדינתנו הדמוקרטית בשטח כבוש. שם יש להם את הזכות להתנכל לאוכלוסייה המקומית, להתעמר בה, לנשל אותה בהתמדה מנכסיה ומעתידה.
כל הסתייגות מדרך התנהלותם ומתאוות-הנקם שלהם נחשבת מיד לבגידה בעם.
כל איש ציבור החושש שידבק בו אות הקין סר מיד לדגל כדי לגנות את "הפיגוע הנפשע" ו"להשתתף בצער המשפחות השכולות". מי שמהסס מוגדר מיד כ"אנטישמי", "עוכר ישראל" או "תומך טרור".
מבול הביקורות לא נפסק עד שכל תודעה נכפפת להודות: פגיעה ביהודי היא לעולם מעשה טרור "נתעב" בנפש טהורה וחפה מפשע, ופגיעת יהודי בערבי היא תמיד הגנה עצמית, פעולה מצערת אך הכרחית.
ואוי לו למי שלא יביע צער על כל יהודי שנפגע; ואוי לו אם לא יסכים, לכל הפחות בשתיקה, עם כל מעשה עוולה של יהודים כנגד ערבים. כולם, כולם, מתנהגים כאילו נורמלי לחלוטין לבקש את גאולת הארץ המקראית בדם יהודי – אותם אנשים המזדעזעים כאשר אותו דבר בדיוק מבוטא בעזרת המילה "שהיד".
מבול הביקורות לא נפסק עד שכל תודעה נכפפת להודות: פגיעה ביהודי היא לעולם מעשה טרור "נתעב" בנפש טהורה וחפה מפשע, ופגיעת יהודי בערבי היא תמיד הגנה עצמית, פעולה מצערת אך הכרחית
ובכלל, איך מזדהים עם הכאב של מי ששם גאולת חבל ארץ זר לפני חיי משפחתו? כפטריוט, אני מרגיש חלק ממשפחת השכול וכואב על כל מי שנפל חלל כדי להגן על המדינה. אך אני מתקשה להרגיש צער על מי ששם את חייו וחיי אהוביו בקו האש, למען "קידוש השם".
כאשר כל פגיעה ביהודי הופכת לבוחן פתע בנאמנות למדינה, מי יבטיח לנו שלא מציבים לנו מבחן זה בכוונה, כדי להכשילנו? אנו עלולים לקום אתמול בבוקר ולגלות שגם "משפחת השכול", כמו מערכת המשפט, הדמוקרטיה הפרלמנטרית והתקשורת האלקטרונית, אומצו באופן ציני על-ידי היהודים המשיחיים כנשק במערכה שבה הם פתחו, ללא הכרזת מלחמה נאותה, נגד החיים השפויים והליברליים במדינת ישראל.
כאשר אנו מזדהים עם מי שהחליט לחיות בשדה קטל, חרף החוק הבינלאומי, ונגד כל היגיון ואינסטינקט, אנו חוטאים לאמת שלנו. זאת משום שבבסיס העיקרון שכל רצח של יהודי על-ידי ערבי הוא פיגוע טרור מונחת הנחת היסוד שכל נוכחות של יהודי במקום כלשהו בין הירדן לים, בזמן כלשהו, ומכל סיבה כלשהי היא לגיטימית ונורמטיבית; וההנחה המשלימה, שכל נוכחות של פלסטיני במקום כלשהו ובזמן כלשהו בין הירדן לים איננה לגיטימית, אך עלינו, כעם מוסרי, להכיל אותה.
בבסיס העיקרון שכל רצח יהודי ע"י ערבי הוא פיגוע טרור – מונחת הנחת היסוד שכל נוכחות יהודי במקום כלשהו בין הירדן לים היא לגיטימית ונורמטיבית
ולכל מי שאינו מסכים עם הנחת היסוד הזו מסיבות הקשורות בהומניזם וקידוש החיים, אני מציע להצטרף, יחד אתי, לאברום בורג ולומר: "הם לא אחים שלי, אין לי אחים גנטיים, יש לי אחים לדרך ולרעיונות".
אסף קולינר הוא דוקטורנט בחוג להיסטוריה של האוניברסיטה העברית. מתמחה בהיסטוריה של הקולנוע, בקולנוע ומהפכות, בהיסטוריה של איטליה המודרנית, ובאסתטיקה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אכן נוצרה פה חברה שבשם אמונתה דורסת כל מי ומה שנקרה בדרכה: שורפת כפרים, זוללת תקציבים על חשבון חלקים אחרים בחברה, דורשת שיגנו עליה ולא יבקרו אותה – ויורקת בפני מי שמממן אותה ומגן עליה. . .