געגועינו לדמוקרטיה שמעולם לא הייתה לנו

שלט בהפגנה בבלפור (צילום: איתי לנדסברג נבו)
איתי לנדסברג נבו
שלט בהפגנה בבלפור

למתבונן מבחוץ במאבק המתחולל עכשיו על דמותה של מדינת ישראל תבלוט עובדה מתמיהה – שני הצדדים נלחמים עבור אותו אידיאל – הדמוקרטיה.

שני הצדדים אוחזים בסמל וטוענים שהם מחזיקים בפרשנות האמיתית שלו. והצעדים שהם מציעים לעשות או להימנע מהם הם מימוש המהות של הרעיון הדמוקרטי.

למתבונן מבחוץ במאבק המתחולל על דמותה של ישראל תבלוט עובדה מתמיהה – שני הצדדים נלחמים עבור אותו אידיאל – הדמוקרטיה, וטוענים שהם מחזיקים בפרשנות האמיתית של הסמל

המילים שנשפכו על כך משני הצדדים יכולות למלא ספריה, אבל דווקא הררי המילים האלו מסתירים פעמים רבות את מה שאכן לא היה כאן, מצד אחד, ואף אחד ממובילי החקיקה החדשה לא מבטיחים ולא מעוניינים ליישם.

דמוקרטיה מהותית, כלומר יכולת של כלל האזרחים להיות מעורבים באמת בעיצוב המקום בו הם חיים, בהחלטות – אף אחד לא מבטיח ויותר מכך, אף אחד לא מדמיין.

הדמוקרטיה שלנו אינה נתפסת כזכות לקחת חלק ואחריות, אלא כזירת התגוששות של שחקנים, הנצפית בטלוויזיה. זירה בה הכללים משתנים מפעם לפעם בהתאם לכוח השליט. אבל מאופיינת בשליטה של ההון ובעלי הכוח, והמשחק הוא ביניהם. מעט מאוד ציפייה לערכים קונקרטיים שיקודמו עבור האזרחים וחיי היום יום שלהם, והרבה יותר ציפייה שיאבקו על סמלים, כי הרי ממילא מדובר בזירת היאבקות טלוויזיונית.

וכעת אנחנו נלחמים על הפירורים שהיו לנו עד נובמבר 22. וזה לא מספיק.

המאבק על חלופה צריך להצית את הדמיון. לא כמה פירורי הגנה משפטית ממערכת דמוקרטית, שההון הגדול מעורב ומנהל אותה. אם על ידי מעורבות ישירה במפלגות, ואם בעקיפין על ידי גופי תקשורת מרכזיים או פעולות לובי אגרסיביות.

הדמוקרטיה שלנו אינה נתפסת כזכות לקחת חלק ואחריות, אלא כזירת התגוששות של שחקנים, הנצפית בטלוויזיה. זירה בה הכללים משתנים בהתאם לכוח השליט אך מאופיינת בשליטת ההון ובעלי הכוח

האופוזיציה, הנאבקת היום נגד ריסוק ההגנה שמערכת המשפט יכולה לספק לאזרח, לקחה חלק פעיל בהנעת התהליך הזה. המפלגות המרכיבות אותה הניעו בעשורים האחרונים את הפיכת הפוליטיקה המפלגתית למערכת הנשלטת על ידי בעלי הון. אלה מקימים וממנפים מפלגות, שאינן מקיימות בתוכן שום מערכת דמוקרטית, אפילו לא למראית עין.

ככל שהצעדים הנעשים היום הם הרסניים ומאיימים על זכויות האדם, הם מאיימים על זכויות כפי שהתרגלנו לקבל אותן תחת הסדר הניאו ליברלי.

סט מוגבל של זכויות ליברליות הובטח לקבוצת הרוב. וגם הוא היה על תנאי, כל זמן שלא התנגש עם האינטרסים של ההון. בכל חלקי החברה אזרחים היו חשדנים, וחשו שהמערכת לא באמת עובדת עבורם.

הפערים האלו נחשפו בסדקים רבים של הבעת חוסר אמון במערכת. לא רק במערכת המשפט, אלא בכל המערכת הנבחרת ומוסדותיה.

הדרג הנבחר ואנשי המקצוע במשרדי הממשלה ובעיריות – פחות ופחות נתפסים כשליחי ציבור, כאלו שתפקידם לדאוג לכלל האזרחים ופועלים כשלוחיו, ויותר ויותר בעלי אינטרס משל עצמם שאותו הם מקדמים. חשוב להדגיש שתורמים לכך עשורים של אידאולוגיה והטפה כנגד המדינה ופעולותיה גם מצד אלו שנזעקים כעת להגן על זכויות בית המשפט.

סט מוגבל של זכויות ליברליות הובטח לקבוצת הרוב. וגם הוא היה על תנאי, כל זמן שלא התנגש עם האינטרסים של ההון. בכל חלקי החברה אזרחים היו חשדנים, וחשו שהמערכת לא באמת עובדת עבורם

אנחנו נאבקים עכשיו בכל הכוחות שלנו כדי לשמר את המשטר הפגום הזה, וקושרים לו כתרים ותארים. זאת משום שלמרות כל הביקורת, הוא יצר הגנה על האזרח מפני שרירות שלטונית, לעיתים, ואכן איזן במעט את כוחו של השלטון. אז אנחנו מוכנים להסתפק ברע במיעוטו, כשמאיימים עלינו עם רוע גדול ואכזרי.

אבל מאבק שכל שאיפתו היא שימור משטר קלוקל אחד משום שהוא פחות רע מהחלופה, הוא מאבק דל. הוא מאבק בלי חזון שיצית בו אש. מאבק שבנוי על פחד מהחלופה ואינו משרטט קו אופק חלופי לשאוף אליו, הוא מאבק חרד ומבוהל.

אנחנו צריכים שתיהיה לנו תמונה חיה של חלופה דמוקרטית חיונית ואופטימית. של דמוקרטיה שהיא הרבה יותר מלהיבה מהדמוקרטיה התאגידית אליה התרגלנו.

אנחנו זקוקים נואשות לחוויה של דמוקרטיה השתתפותית בכל רמות חיינו, מוועד הבית, בית הספר, השכונה, מקום העבודה, העיר ובענייני המדינה.

אנו זקוקים לתמונה חיה, כיצד אזרחים ואזרחיות, תושבי ערים וישובים, יכולים להתארגן ולהחליט מה הם רוצים. ולא רק על יד נציגיהם הרחוקים ברשות המקומית או בכנסת, ולא במקומם. אלא בנוסף אליהם. בתוך מרחב שנציגים אלו ייצרו כדי לממש את הדמוקרטיה בתוכה הם פועלים.

אבל מאבק שכל שאיפתו היא שימור משטר קלוקל אחד משום שהוא פחות רע מהחלופה, הוא מאבק דל, בלי חזון שיצית בו אש. מאבק שבנוי על פחד מהחלופה ואינו משרטט קו אופק חלופי הוא מאבק חרד

בעשור האחרון שורת "שיתוף הציבור" הפכה לחלק תהליכי תכנון ואחרים. במקרים רבים מדי מדובר בתהליך ריק, שבכל מקרה משאיר את הסמכות בידי הרשות, ואינו משתף את הכוח עם התושבים. הוא רק מאשרר את השיטה הקיימת, בכך שהוא מאוורר ונותן במה לתושבים מעורבים.

אנחנו זקוקים למסגרות הרבה יותר רדיקליות של התארגנויות מקומיות הלוקחות ומקבלות אחריות, וצריכות להגיע להסכמות בתוכן וביניהן. זהו אינו מהלך פשוט, אבל מודלים קיימים, ישנים וחדשים, המתקיימים בכל העולם, מוכיחים שהוא אפשרי לחלוטין.

אבל צריך גם לומר את האמת. אולי אבדנו אמון בעצמנו, בשכנינו, אולי גם בשיטה עצמה. ומכאן המסקנה ששום קרב מאסף של הדמוקרטיה כפי שהייתה, בבחינת "להחזיר עטרה ליושנה" , לא יצלח. לא לאורך זמן.

אבל אפשר גם להעז דווקא מתוך הבנה של גודל השעה. בסערת הימים האלו פורחות התארגנויות ויוזמות מקומיות וארציות, בלי מנגנון מכוון, אלא של אזרחים שקמו מהכורסה כדי להיאבק על עיצוב החברה בה הם חיים.

כל ההתארגנויות האלו הן סממן  מעודד ומלמד על עוצמות וחיוניות. כדי שאלו יפרחו וישגשגו, דרוש להם לא רק איום, אלא גם חזון של חברה שכל האזרחים בה מקבלים ולוקחים חלק בניהולה הדמוקרטי לרווחת כולם.

חזון של הדבר הבא אליו אנחנו רוצים לשאוף, ולא הסתפקות בשימור קלקלות העבר.

אפשר גם להעז דווקא מתוך הבנה של גודל השעה. בסערת הימים האלו פורחות התארגנויות ויוזמות מקומיות וארציות, בלי מנגנון מכוון, אלא של אזרחים שקמו מהכורסה במאבק על עיצוב החברה בה הם חיים

חזון שישאר בגדר מילים לא תואם את הדחיפות וגודל האתגר בעת הזו.

אבל תרגום של חזון כזה לשורת צעדים ופעולות בכל הרמות שהוזכרו, שרבות מהן אינן תלויות בתהליכים ההרסניים שמובילה הקואליציה, יהווה מנוע ומקור עצמה נוסף, אחר, שונה וחיוני להחייאת הדמוקרטיה הישראלית. הוא יעניק עוצמה נוספת למחאה כנגד הצעדים הדורסניים, וימנף את פעולת המחאה ליצירת מציאות חדשה.

רן רביב חבר בצוות NZO תוכנית לאומית לאנרגיה מתחדשת. אוהב מדבר וג'אז. תושב בית שמש, נשוי ואב ל-3.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
כיום יש עליית מדרגה מסויימת של בשלות שקודם לא היתה:בעבר היה ניסיון ל'דמורקטיה מפעלית' ניסו זאת ב'חברת העובדים' של ההסתדרות שלפעם(בטרם הגיע חיים רמון וחבריו שטרפו הכל). גם אז זה די קרטע ... המשך קריאה

כיום יש עליית מדרגה מסויימת של בשלות שקודם לא היתה:בעבר היה ניסיון ל'דמורקטיה מפעלית' ניסו זאת ב'חברת העובדים' של ההסתדרות שלפעם(בטרם הגיע חיים רמון וחבריו שטרפו הכל). גם אז זה די קרטע אבל לפחות היה במחשבה ואפילו באקדמיה.כיום,גם זאת ,המעט,לא קיים. הבעיה היא עמוקה יותר כיוון שלאדם יש מעט זמן פנוי והרבה הרבה חובות על גבו השחוח ,דבר המצמצם את מידת פנייתו לעסו'ק בעניין התובע השקעה ויגיעה.
נקווה שנעלה על מסלול של דמוקרטיה הרבה יותר עמוקה ממה שהיה לנו,ועתה גם זה מאוים.

עוד 932 מילים ו-1 תגובות
סגירה