וזהו המחיר שאנחנו משלמים על הבחירה לחיות במרחב מיתי

ראש הממשלה בנימין נתניהו נושא דברים במהלך אזכרה לזכרו של הרב חיים דרוקמן במלאת 30 יום למותו, 25 בינואר 2023 (צילום: Kobi Gideon / GPO)
Kobi Gideon / GPO
ראש הממשלה בנימין נתניהו נושא דברים במהלך אזכרה לזכרו של הרב חיים דרוקמן במלאת 30 יום למותו, 25 בינואר 2023 Photo by Kobi Gideon / GPO

כל חברה זקוקה למיתוסים מכוננים. לפי דוד אוחנה בספרו "מיתוס וזיכרון", מיתוס הוא סיפור אידיאלי שבאמצעותו חברה מגדירה את עצמה ואומרת מאיפה היא באה ולאן היא הולכת. האדם מבנה את עולמו, בין השאר, גם על ידי מיתוסים שהופכים כאוס למבנה בעל משמעות.

הציונות, כמו תנועות לאומיות אחרות, בנתה את זהותה בין השאר על ידי מאגר עשיר של מיתולוגיה היסטורית, כדי לבנות את האתוס העברי למלחמתנו הצודקת. דור המייסדים דאג לעצב זיכרון קולקטיבי שהוא מעין "מטא-נרטיב" שמעצב את הנרטיבים היהודיים וקובע את מקומם בשיח הציבורי ובאידיאולוגיות הרווחות בציבור.

הציונות, כמו תנועות לאומיות אחרות, בנתה את זהותה גם ע"י מאגר עשיר של מיתולוגיה היסטורית, כדי לבנות את האתוס העברי למלחמתנו הצודקת. דור המייסדים דאג לעצב זיכרון קולקטיבי

אלא שדומה כי בשונה מחברות מערביות אחרות, הצורך העז בהיצמדות למיתוסים כדי לאחד קבוצות חברתיות שונות ומנוגדות וכדי להצדיק את ההקרבה יוצאת הדופן שנתבעת מהם, הביא להשתלטותו של ה"מרחב המיתי" על מרחב המציאות בחברה הישראלית.

במרחב כזה, בו הזמן אינו לינארי אלא מעגלי ולא רציף, אנו חיים בעת ובעונה אחת בשנה הלינארית אך גם בימי התנ"ך. אנו חיים במדינת ישראל אך בעיקר ב"ארץ ישראל", והאזרחים במדינה מכונים "עם ישראל".

רוברט סגל מציין בספרו "מיתוס", כי כדי שהמיתוס יהיה אפקטיבי חסידי הסיפור חייבים לדבוק בו. הוא מציין כי, באופן פרדוקסלי, דווקא אמונה מוטעית עשויה להיות חזקה יותר מאמונה נכונה כי האמונה שורדת על אף המופרכות שלה. כך מסתבר שלישראלים אין שום בעיה לדבוק בעוז במיתוסים מכוננים, גם כשידוע לכל כי אין הם נכונים.

כך ב"צבא העם" משרתים רק חלק מהאזרחים; "ירושלים היא בירתנו המאוחדת" והשסועה לחלק מזרחי נבדל לחלוטין; ה"צבא המוסרי ביותר בעולם" מתחזק מזה יותר מיובל כיבוש ביו"ש; אותו "כיבוש" מתבצע ב"שטחים" עלומים כלשהם, ושני הקונספטים הללו הודחקו מהתודעה הקולקטיבית באופן שעצם אזכורם מעורר זעם וחרדה.

הצורך העז בהיצמדות למיתוסים כדי לאחד קבוצות חברתיות שונות ומנוגדות ולהצדיק את ההקרבה יוצאת הדופן שנתבעת מהם, הביא להשתלטות ה"מרחב המיתי" על מרחב המציאות בחברה הישראלית

לטענתי, בשורה אחת עם המיתוסים הללו עומד המיתוס המכונן של המדינה – "היהודית והדמוקרטית", והשאלה הנשאלת היא – האמנם? האם מתן מונופול לאורתודוקסיה היהודית להכתיב מידה רבה של חוקים ושל אורחות חיים במדינה הופך אותה ליהודית? ואם כך, כיצד מתיישב הדבר עם הטענה ל"דמוקרטית"? והאם דמוקרטיה זו אכן תקפה לכלל האזרחים, או שיש שווים ושווים פחות (למשל אזרחי המדינה הערבים, המופלים חוקית ולא חוקית כמצב נתון). ומה בדבר אותם מיליוני אנשים מודחקים החיים באותם שטחים עלומים תחת שלטון צבאי כלשהו?

נראה אם כך, שהדמוקרטיה הישראלית תאמה מאז ומעולם לא למודל האתונאי, שעומד בבסיס הדמוקרטיות המערביות ושנטייתנו היא להתרפק עליו כעת, אלא דווקא לזה הספרטני, שהיה מבוסס על עבדות; ספרטה שיעבדה עיר מדינה שכנה והפכה את כל תושביה לעבדים. החשש המתמיד שלה מפני מרד עבדים הפך אותה לעיר צבאית, שהאופן שבו היא מקיימת את צורת המשטר שלה ואופן החינוך הנהוג בה נועד לייצור לוחמים עזים שתפקידם היה קודם כל למנוע את המרד.

כך, אין זה מפתיע, כי כשם שבספרטה היה מנהיג אחד שטבעו המיתי ביטא את הווייתה של עירו והחלטותיו לא נקבעו על ידי שיח משתף עם אנשיה כמו באתונה, אלא נתפסו ככאלו שנמסרו לו ישירות מהאלים, הצליח בנימין נתניהו לבנות את עצמו כמנהיגו המיתי של "עם ישראל" ב"ארץ ישראל", וככזה היודע לשלוט ולהבנות את המרחב המיתי בו אנו חיים.

הקרע בחברה הישראלית מושתת במידה רבה על חלקים נרחבים בציבור המקבלים את נתניהו אכן כמנהיג המיתי הבלתי מעורער, ואשר התמיכה בו מושתתת על אמונה ולא על שיפוט עובדתי, לבין ציבורים אחרים אשר חשים שהוא עבר ועובר את הגבולות של "מה שנכון" ו"ראוי" ו"מקובל". אלא שאלו ואלו ממשיכים להתקיים בתוך אותו מרחב מיתי, שבו לנתניהו יש יתרון מובנה, בהיותו כאמור "שליט המשחק", המעצב אותו לצרכיו מזה עשורים.

יתרה מכך, הדת, כמושתתת על מיתוסים ועל חשיבה מיתית, משגשגת בתוך מרחב שכזה. הדבר יכול גם להסביר כיצד המתנגדים לנתניהו, כל זמן שהם נשארים במסגרת המיתית, מוצאים את עצמם נטולי יכולת להציג טיעוני נגד ראויים שיכולים לקנות להם אחיזה ציבורית רחבה.

הקרע בחברה הישראלית מושתת במידה רבה על ציבורים המקבלים את נתניהו כמנהיג המיתי הבלתי מעורער, שהתמיכה בו מושתתת על אמונה ולא על שיפוט עובדתי, לבין ציבורים החשים שעבר את גבולות ה"ראוי" וה"מקובל"

הכמיהה להגן על המדינה "היהודית והדמוקרטית" מבטאת משאלה לשוב למצב הקודם והמוכר, בלא לעבור דרך ההכרה המטלטלת והכואבת בעובדה כי הצירוף הזה אינו אלא אוקסימורון פרדוקסלי שיכול להתקיים רק בתוך אזור נוחות שאינו תואם למציאות.

המשך דחיקתם משורות המחאה הציבורית של אלו המנסים לדבר על הכיבוש והקשר שלו למשבר הנוכחי, המשך ההתייחסות ל"עם ישראל" המבטאת תפיסה אנטי דמוקרטית בעליל הרואה רק ביהודים את הציבור הרלוונטי בישראל, המשך ההתרפקות על ה"דמוקרטיה" שבסכנה, ללא הכרה בחלקיותה ובעיוות שהיה קיים בה בישראל מהיווסדה – חותרים תחת הלגיטימיות ותחת עצם ההיתכנות להילחם באלו המנסים לשנות את פני השלטון והחברה בישראל ולהביסם.

ענת נרקיס היא פסיכולוגית חברתית ושיווקית, העוסקת במחקר החברה הישראלית והציבורים המרכיבים אותה מזה קרוב לשלושה עשורים.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
גם הדמוקרטיה האתונאית שעליה את מתרפקת היא במידה רבה מיתוס. רק גברים אזרחי אתונה יכלו להצביע, מה שהדיר נשים, עבדים ותושבים שאינם אזרחים. הזכות לאזרחות היתה לפי קריטריונים שהודקו עם הזמן... המשך קריאה

גם הדמוקרטיה האתונאית שעליה את מתרפקת היא במידה רבה מיתוס. רק גברים אזרחי אתונה יכלו להצביע, מה שהדיר נשים, עבדים ותושבים שאינם אזרחים. הזכות לאזרחות היתה לפי קריטריונים שהודקו עם הזמן, כך שפחות אנשים הוכרו כאזרחים, והיו כאלה שנשללה אזרחותם. בענייני חוץ אתונה היתה אימפריה ששלטה על ערי מדינה אחרות. לעתים בברוטליות. בשנת 416 לפנה'ס הם חסלו את כל הגברים של מלוס ומכרו את הנשים והילדים לעבדות, רק כי אנשי מלוס סירבו לתמוך באתונה במלחמתה נגד ספרטה. אתונה היתה דמוקרטיה פגומה מאוד, ולא מושא ראוי להתרפקות.

עוד 737 מילים ו-1 תגובות
סגירה