מדובר בקושי אמיתי עבור עיתונאים המסקרים נושאים רציניים: כיצד לתאר מצב הנמצא במחלוקת נרטיבית? זה נהיה מסובך מיום ליום ברחבי העולם, בתקופתנו התזזיתית, המאופיינת על ידי קיטוב חברתי, פוליטיקת הפרד ומשול וספין ללא גבולות.

קושי אמיתי לעיתונאים רציניים: כיצד לתאר מצב הנמצא במחלוקת נרטיבית? זה נהיה מסובך מיום ליום ברחבי העולם, בתקופתנו התזזיתית, המקוטבת, עם פוליטיקת ה"הפרד ומשול" והספינים

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

כאשר אין לרצות את כולם, האם לנסות לא לרצות אף אחד – או פשוט להחליט מי צודק? מה אם זה ייראה כאילו לקחת צד? תמיד חייבים להיות חסרי פניות? אחרי הכל, הגינות עלולה להיתפש גם כשוויון שווא. אדולף היטלר, וינסטון צ'רצ'יל, אין לי דעה בעניין.

בימים אלה, נראה שמישהו במקום כלשהו תמיד מוכן לירות בשליח – המון בטוויטר, ממשלה מאפיוזית, קהילה זועמת של גולים.

הסוגיה מתחילה בעניין פשוט כמו תארים. האם ולדימיר פוטין – כמו אילהם אלייב של אזרבייג'ן, בשאר אל-אסד הסורי ואינספור אחרים בהיסטוריה, מרוברט מוגאבה בזימבבואה ועד פידל קסטרו בקובה – אמור להיקרא דיקטטור או נשיא? המונח הקודם נראה אמיתי יותר, השני חסר פניות – אבל גם מעניק לעריצים את אותה לגיטימציה כמו לעמנואל מקרון.

מה לגבי רג'פ טאיפ ארדואן הטורקי, הנשיא הבערך-נבחר של מדינה שכולאת מנהיגי אופוזיציה ובפועל שולטת בעיתונות? האם פשוט צריך לקרוא לו "נשיא" – תוך סיכון להיראות כמו פתי? "מנהיג" אולי עדיף – אבל  מצד שני בימינו כל מנהל זוטר טוען בלינקדין שהוא מנהיג. ארדואן עשוי להיעלב, ואם העתונאי נמצא בטורקיה, הרי זה מסוכן. יש לי קולגה לשעבר שם הנמק בכלא באשמת "טרור".

במחזור החדשות הנוכחי, האם הערבות של ממשלת ארה"ב לכל הפיקדונות הבנקאיים בבנק עמק הסיליקון (ובאופן ריאלי במקומות אחרים) מהווה "חילוץ" (BAILOUT)? ממשל ביידן מתעקש שלא, אבל ההיגיון אומר במידה רבה שכן (חילצו את בעלי החשבונות, אך לא את הבנק עצמו).

האם פוטין – כמו אלייב של אזרבייג'ן, אסד הסורי ואינספור אחרים בהיסטוריה, ממוגאבה בזימבבואה ועד קסטרו בקובה – אמור להיקרא דיקטטור או נשיא? המונח השני חסר פניות – אך גם מעניק לעריצים לגיטימציה

האם יש לכנות את קוסובו "מדינה", למרות שהיא נפרדה מסרביה מבלי להשיג הכרה לא רק ממדינת האם אלא גם מחלק מהותי משאר העולם? ואם התשובה חיובית, מדוע זה לא חל על שאר בדלני העולם, מצפון סוריה ועד למקרה המוזר של טייוואן? מתי ההכרה מספיקה? זה בוודאי לא מצריך קונצנזוס, אחרת ישראל לא היתה מדינה (אולי זה קשור למעניקי ההכרה הספציפיים).

אשר לישראל, יש לציין שבמהלך השנים הסכסוך הישראלי-פלסטיני היה אלוף העולם בהפקת כאבי ראש לקסיקוגרפיים לעיתונאים זרים מסכנים, שרצו רק להגיע הביתה בשלום ולשתות כוס בירה קרה.

האם צריך לקרוא למקבץ שיכונים חדשים במזרח ירושלים "שכונה יהודית", או התנחלות על שטח כבוש (כך מתעקשים הפלסטינים)? האם אירוע שבו נהרגו אזרחים היה רק התקפה, או שזה היה טרור? האם הקורבנות נהרגו או נרצחו (לפני כ-20 שנה קול ישראל עבר לשני, כדי להדגיש את הרוע שבפיגועי האינתיפאדה)? האם הגדה המערבית כבושה (כפי שמתעקשים הפלסטינים) או שנויה במחלוקת (מילה שנראה שהגדרתה מתאימה למצב)?

אם שניהם נכונים, במה אתה בוחר? לאן שפונים יש סובייקטיביות – בין אם בבחירת המילים או בשאלה איזה רקע נכלל, או בעצם ההחלטה להעניק כיסוי לאיזשהו נושא.

אשר לישראל, יש לציין שבמהלך השנים הסכסוך הישראלי-פלסטיני היה אלוף העולם בהפקת כאבי ראש לקסיקוגרפיים לעיתונאים זרים מסכנים, שרצו רק להגיע הביתה בשלום ולשתות כוס בירה קרה

כשמחלוקת מגיעה לעצם העניין ולשורש השורשים, כאשר אי אפשר להסכים על השפה או אפילו על עובדות, כיצד אפשר לדווח על "האמת"? בעשרות השנים שבהן עסקתי בזה ב-Associated Press הקפדנו בדרך כלל לבחור את המילים שהיו הכי פחות טעונות, הכי מדויקות, הכי פחות ניתנות לערעור. לעתים רחוקות שימחנו את כל הצדדים, ולעתים קרובות לא שמחנו אף אחד מהצדדים. ככה זה במלחמה.

אבל נדיר שזה מחלחל פנימה כמו שקורה כעת בישראל. זה משקף עד כמה המצב רע במדינה. כאשר זה קורה באיזה מקום אומלל, זה מרמז בעצם שהחברה עתידה להתפרק.

איך, אם כך, לכנות את סדרת ההצעות של ממשלת נתניהו, שביסודן הענקת זכות לעצמה לבחור שופטים וגם לבטל את  החלטותיהם? התוכניות שבצנרת כוללות הגבלת זכות השביתה, וכן סיום יכולתה של מערכת המשפט להדיח ראש ממשלה סורר. הן גם יקלו על ביצוע שחיתויות – גם על ידי הממשלה הקיימת, המונהגת על ידי נאשם וכוללת מורשעים וחשודים כיד המלך.

למרות שהיא דמוקרטית בינתיים, לישראל אין חוקה. זכויות וחירויות האזרח אינן חצובות בסלע – הן רק מה שהכנסת העניקה ומערכת המשפט הייתה מחויבת לו. הפיקוח השיפוטי היה הערב האמיתי; בלעדיו, פרלמנט שנבחר על ידי גחמותיו של הציבור יוכל לעשות הכל. חוק מכת בכורות לערבים? אין בעיה. בלי בג"ץ ובלי בצלם, הרי "העם אמר את דברו".

זה מצב חריג שבו חשוב לא רק איך התקשורת הזרה מתייחסת לזה – אלא בעיקר מה אומרת התקשורת הישראלית. והיא מתקשה, בבירור: חלקה מקבלת את קשקוש ה"רפורמה"; יש מי שעבר ל"מהפכה משפטית". יש עוד וריאציות.

זה מצב חריג שבו חשוב לא רק איך התקשורת הזרה מתייחסת לזה – אלא בעיקר מה אומרת התקשורת הישראלית. והיא מתקשה, בבירור: חלקה מקבלת את קשקוש ה"רפורמה"; יש מי שעבר ל"מהפכה משפטית". יש עוד וריאציות

אם הייתי עדיין ב-AP הייתי לוקח חלק בדיונים כאלה והייתי אומר כך: אם החוקים המוצעים יאומצו, הממשלה תוכל לבטל את עצם הרעיון של בחירות עתידיות. היא תוכל לשנות את המערכת בכל צורה שתרצה להבטיח את ניצחונה העתידי, כולל על ידי שלילת ההצבעה לכל קבוצה שהיא בחרה (כמו חמישית מהאזרחים שהם ערביי ישראל). היא תוכל בהחלט לכלוא את יריביה באשמות שווא ותירוצים מגוחכים. כתבת מאמר לעומתי בזמן ישראל? בוגד! על בגידה יש רק עונש אחד.

הממשלה מציגה זאת כידוע כ"רפורמה משפטית", כי "רפורמה" נשמע פרוגרסיבי והגיוני. הרי רבים יסכימו, בעצלנות אינלקטואלית, שיש צורך ברפורמות. אכן, רוב המוסדות בעולם זקוקים לרפורמה במידה מסוימת ובדרך כלשהי – כולל מערכת המשפט בישראל, שבהחלט צריכה יותר שופטים וערכה לערעורים כדי לטפל בעיכובים ובעינויי הדין. כאשר הם נדרשים לסוגיה, אין להכחיש שעברייני הימין משדרים בקיאות לא קטנה.

המפתח, עם זאת, הוא השימוש במילה "משפטי". המונח מתייחס לכאורה להליכים מורכבים ומשעממים, שלרוב הקהל אין סבלנות בשבילם, ולא מבינם לעומק. זה נועד להרדים את הקהל (אלא אם כן הוא שייך לכת  הגלובלית נגד האליטות – במקרה זה הוא נקרא לדגל).

למה דומה הדבר? להצגת הריגה בחנק כ"רפורמת חמצן".

אני בטוח שכל ארגון תקשורת שבוחן את המצב ללא פניות יגיע למסקנה שמה שקורה זה "הפיכה משטרית אוטוריטרית". הצלחה של ה"משטר" הנוכחי – שכן הוא חורג ממה שסתם "ממשלה" עושה בדרך כלל – תיצור פייק-דמוקרטיה סמכותנית לא שונה מאלו בטורקיה או הונגריה. תהיה סכנה ממשית של שימוש בסמכויות בלתי מבוקרות כדי לנוע לכיוון המודל של פוטין ברוסיה – דיקטטורה לכל דבר. אולי עיתונאים צריכים פשוט לומר זאת, גם אם טלי גוטליב תצרח ותכעס.

השאלה הגדולה יותר היא האם עיתונאים צריכים באופן כללי לברור במילים כדי לא להרגיז – או לקרוא לפרחח בשמו. זו שאלה לא קלה, כי חשוב לא לבלבל בין דיווחים חדשותיים ומאמרי דעה. זה עקרון חשוב בעיתונות, והוא אמור לשמור על אמינות חוצת-מחנות.

אני בטוח שכל ארגון תקשורת שבוחן את המצב ללא פניות יסיק שמדובר ב"הפיכה משטרית אוטוריטרית". השאלה אם עיתונאים צריכים לברור מילים כדי לא להרגיז – או לקרוא לפרחח בשמו

אבל הציווי הזה לא חייב להוות עצלנות אינטלקטואלית ופחדנות עיתונאית. הוא בטח לא חייב לשרת מזימות מרושעות.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com