רוב הטיעונים התומכים ב"רפורמות" למערכת המשפט שמתכנן שר המשפטים יריב לוין, מבוססים על הסחת דעת במקרה הטוב וסילוף מכוון במקרה השני. תוכלו לשמוע טיעונים – שחלקם מנוסחים היטב וחלקם פחות – על "חריגה משפטית", "אקטיביזם שיפוטי", על כך שבג"ץ "לא דמוקרטי" או "אנטי-דמוקרטי", וכו'. הבעיה עם הטיעונים האלה היא לא שהם מוטעים (למרות שאני מאמין שבדרך כלל זה המצב), אלא שהם לא הנקודה.

רוב הטיעונים התומכים ב"רפורמה" שמתכנן שר המשפטים לוין, מבוססים על הסחת דעת או סילוף מכוון. הבעיה איתם היא לא שהם מוטעים (למרות שאני מאמין שזה המצב), אלא שהם לא הנקודה

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

קראתי טיעונים בעד ונגד אקטיביזם של בית המשפט. באופן אישי, אני לא משוכנע שהוא אקטיביסט מדי, בין היתר משום שהוא ביטל רק 22 חוקים מאז 1995, שהם פחות  מ-5% מתוך כ-470 בקשות לפעולה שיפוטית. מערכות משפט רבות בארצות אחרות מתערבות לעתים הרבה יותר קרובות. ואולם, מספיק אנשים שאני מכבד ומעריך (גם  מהשמאל וגם מהימין) חולקים עליי, כך שאני לא מבטל גישה זו לחלוטין.

הרעיון שבג"ץ הוא "לא דמוקרטי" מבוסס על עיוות מוחלט של הרעיון הדמוקרטי – לפחות, דמוקרטיה ליברלית כפי שהיא קיימת במערב. דמוקרטיה היא לא רק שלטון הרוב, אלא ההגנה על זכויות היסוד ומניעת פגיעה במיעוט ע"י הרוב. (בהונגריה, ויקטור אורבן יצר דמוקרטיה לא-ליברלית, שמחזיקה במפורש בתפישה ששלטון הרוב הוא הדבר היחיד החשוב).

כפי שכתב מנחם בגין, עוד בימים בהם הימין הישראלי היה מחויב עמוקות לדמוקרטיה ליברלית:

"למדנו בוודאי להבחין בין הצורה לבין התוכן, למדנו כי רוב פרלמנטרי נבחר יכול להיות מכשיר בידי קבוצת שליטים ומסווה לעריצותם. על כן חייב העם, אם הוא בוחר בחרות, לקבוע את זכויותיו גם מול בית הנבחרים, לבל יוכל הרוב שבו, המשרת את השלטון יותר מאשר הוא מפקח עליו, לשלול את הזכויות הללו. את זאת אפשר להשיג רק בדרך של 'עליונות המשפט', כלומר קביעת החרויות האזרחיות כ'חוק היסוד' או 'חוק עליון' ומתן סמכות לחבר שופטים לבטל את תקפו של חוק, הנוגד את חוק היסוד, הסותר את החרויות האזרחיות".

הרעיון שבג"ץ "לא דמוקרטי" מבוסס על עיוות מוחלט של הרעיון הדמוקרטי – לפחות, דמוקרטיה ליברלית כפי שהיא קיימת במערב. דמוקרטיה היא לא רק שלטון הרוב, אלא הגנה על זכויות היסוד ומניעת פגיעה במיעוט

הבעיה האמיתית היא לא הכוונה לערוך רפורמה משפטית, אלא האופן שבו הממשלה מתכננת לעשות זאת. גם אם הביקורת צודקת – בג"ץ אקטיביסטי מדי, ופעולותיו אנטי-דמוקרטיות – הרי שהתשובה לסכנה זו אינה הענקת כוח בלתי מוגבל ובלתי מרוסן לממשלה. וזו מהות הצעותיו של יריב לוין.

התוצאה הכוללת של החוקים החדשים, פסקת ההתגברות, רוב לקואליציה בבחירת שופטים, והחלפת  יועצים משפטיים א-פוליטיים ב"יס-מנים", היא בפועל ביטול מערכת האיזונים והבלמים בדמוקרטיה הישראלית.

וכמובן, מה שרוב אלה שמבקרים את האקטיביזם של בג"ץ שוכחים לציין זה שבישראל אין שום דבר חוץ מבג"ץ שיוכל לשמש כבלם לרשות המבצעת ולרשות המחוקקת. סוזי נבות מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, תיארה את ישראל כפגיעה במיוחד ל"סכנות הפופוליזם והצמצום ההדרגתי של הדמוקרטיה". דן מרידור ניסח זאת, לאחרונה, בראיון:

"בגלל שבישראל הפרלמנט בוחר בממשלה, הממשלה (באמצעות הקואליציה) בדרך כלל שולטת בפרלמנט, וראש הממשלה שולט בשתיהן. כך שהרשות היחידה שהיא באמת עצמאית היא בית המשפט".

אין לנו שני בתי נבחרים; החלופה הישראלית לחוקה היא קבוצה של חוקי יסוד שיכולים לעבור תיקונים באמצעות רוב פשוט; הרשויות המקומיות הן כמעט ללא סמכויות ועיקר הכח מרוכז ברשות המבצעת. בנוסף, לישראל אין מסורת דמוקרטית ארוכת שנים בדומה לזו שיש בבריטניה, ושהצליחה (חוץ מיוצא הדופן לאחרונה בממשלתו של בוריס ג'ונסון), למנוע מראשי ממשלה לנצל לרעה את כוחם.

גם אם הביקורת צודקת – בג"ץ אקטיביטי מדי, ופעולותיו אנטי-דמוקרטיות – הרי שהתשובה לסכנה זו אינה הענקת כוח בלתי מוגבל ובלתי מרוסן לממשלה. וזו מהות הצעותיו של לוין

לכן, אם זה נכון שבית המשפט העליון "אקטיביסטי" מדי, אפשר לטעון שהוא היה חייב להיות כזה, בהיעדר משהו אחר. ניסיון רציני לרפורמה לא יעסוק אפוא רק בבית המשפט העליון, אלא יחפש לטפל בהיבטים רבים אחרים של המערכת הישראלית האד-הוקית והלא מספקת.

זה ממש לא מה שיריב לוין מנסה לעשות. ללוין – כמו לבצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר ואחרים בממשלה – יש רקורד של הצהרות המתנגדות לדמוקרטיה הליברלית. אנחנו בכל זאת נמצאים במצב שבו חברי כנסת מהליכוד – לא רק מעוצמה יהודית – דוגלים במתן יחס מתון יותר לרוצחים יהודים מאשר לרוצחים ערבים.

זוהי הממשלה הראשונה של ישראל שבה חלק ניכר מחבריה החזקים ביותר ממש אינם מעוניינים שישראל תישאר דמוקרטיה אמיתית. ריכוז כוח בידי הרוב, בסגנון ויקטור אורבן, הוא המטרה.

על כן הטענות כי תיקון האקטיביזם של בית המשפט, ו"איזון מחדש" של הדמוקרטיה הישראלית הן זריית חול בעיניים. אם פוליטיקאי באירופה עם רקורד של התבטאויות אנטישמיות היה מתחיל לדחוף לאסור על שחיטה כשרה, היינו מאמינים לו כשהיה אומר שחשובה לו רווחת בעלי חיים? המניעים האמיתיים מאחורי הרפורמה ברורים לכל מי שיקרא את מה שנאמר בעבר – ויש כאלה שעדיין אומרים – על דמוקרטיה, זכויות מיעוטים וערכים ליברליים בסיסיים אחרים.

זוהי הממשלה הראשונה של ישראל שבה חלק ניכר מחבריה החזקים ביותר ממש אינם מעוניינים שישראל תישאר דמוקרטיה אמיתית. ריכוז כוח בידי הרוב, בסגנון ויקטור אורבן, הוא המטרה

דבר אחרון. אני לא אומר כאן שאני מאמין שכל מי שהצביע לליכוד – או אפילו כל מי שתומך בהצעות של לוין – שותף לכוונותיו. אנשים מצביעים כמו שהם מצביעים מסיבות רבות. אבל אני כן חושב שאם אנשים כיום ישקיעו מזמנם לחקור את המסלול הפוליטי של הליכוד, ואת מקומו של לוין כאחד מהאידיאולוגים המובילים שדוחקים את המפלגה הרחק משורשיה הליברליים; אם אנשים יהיו מודעים יותר למה שקרה במדינות כמו הונגריה ופולין (ועד כמה מתקרב הליכוד למפלגות הפופוליסטיות הסמכותניות שם), ייתכן שימצאו את מפלגת הליכוד ואת רעיונותיה בהווה קצת פחות מושכים. 

פול גרוס הוא כותב ומרצה על הנושאים של ההיסטוריה והפוליטיקה הישראליות. מאמריו פורסמו במגוון כלי תקשורת בישראל, בריטניה, ארה"ב וקנדה. לפני שהוא עלה לישראל מבריטניה, עבד פול בשגרירות ישראל לבריטניה במחלקה לענייני ציבור, וככותב הנאום של השגריר. יש לו תואר שני בתחום פוליטיקת מזרח התיכון מ-SOAS, באוניברסיטה של לונדון.