אדם קם בבוקר יומה הראשון של דיקטטורה. מה השתנה בבוקר הזה משאר הבקרים? כלום ושום דבר. הוא ייקח את ילדיו לבית הספר, שם מנסים כבר שנים וללא הצלחה להבין כיצד ניתן להחזיק כוח אדם רב ואיכותי בעבור שכר זעום. כפועל יוצא, מעט מורים, רבים מהם בינוניים, מוצאים את עצמם בתנאים בלתי אפשריים עם כמות ילדים בכיתה שאיננה מאפשרת אווירת לימודים ראויה.

אדם קם בבוקר יומה הראשון של דיקטטורה. מה השתנה בבוקר הזה משאר הבקרים? כלום ושום דבר. הוא ייקח את ילדיו לביה"ס, שם מנסים שנים ללא הצלחה להבין כיצד להחזיק כוח אדם רב ואיכותי בשכר זעום

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אולי הוא אוהב קפה, האדם, ולכן יעצור בקפה השכונתי בדרך הביתה, שם יוכל להזמין הפוך קטן במחיר מופקע של 14 שקלים חדשים. וזה מרגיז, כמובן. אבל הוא כבר רגיל, האדם, שככה זה פה. נו, לפחות יכול האדם לרכוש לעצמו קפה בדרך הביתה.

זאת, בזמן שעבור רבים וטובים במדינה הזו מחירו של קפה הפוך קטן שקול למחיר של כמה כיכרות לחם או שני קרטונים של חלב. ואותם רבים וטובים חרדים כל שנה מחדש מתקופת החגים, והם כבר הרבה זמן לא קנו לעצמם קפה בדרך לשום מקום.

הם גם אלו שנוסעים באוטובוס צפוף שאף פעם לא מגיע בזמן, וגם ככה לוקח להם שעות להגיע לאן שצריך כי בכל צומת בונים פה משהו לרכבת הקלה שרק אלוהים יודע מתי אפשר יהיה לעלות עליה, אם בכלל.

מנגד, יש כמובן את אלו שרק מגדילים את הונם. להם יש הרי רכבי יוקרה, וכספים שאותם אפשר להשקיע בנדל"ן בארץ ובחו"ל או בתיקי מניות. לאזרח הקטן יוציאו את הנשמה על פיגור של כמה מאות שקלים, כן? אבל את התספורות של מיליונים לטייקונים כבר אף אחד כאן לא סופר.

אולי הוא אוהב קפה ולכן יעצור בקפה השכונתי, שם יזמין הפוך קטן במחיר מופקע של 14 שקלים. וזה מרגיז, אבל הוא כבר רגיל שככה זה פה. זאת בזמן שלרבים במדינה מחיר הפוך קטן שקול למחיר כמה כיכרות לחם

הוא גם עושה מילואים, האדם, והוא אפילו קצת אוהב את זה. אבל זה תמיד תקוע. כמו עצם בגרון זה תקוע; הוא מפסיד ימי עבודה, ובזמן הזה זוגתו צריכה להחזיק את הבית עם הילדים והמסגרות. וזה חתיכת כאב בצוואר. אבל הוא אוהב את זה, למרות שהוא יודע טוב מאוד שרק אחוזים בודדים באוכלוסייה הזו נושאים איתו בנטל; נכנסים לצידו מתחת לאלונקה, כמו שאומרים.

בינתיים רבים אחרים לא יתגייסו ולא יישאו בשום נטל, ואולי דווקא על זה הם מקבלים כסף מהמדינה, כי אין לכך באמת סיבה אחרת. וזה כסף שהוא משלם הרי, במיסים שלו. והוא יודע את זה, האדם, אבל גם לזה הוא כבר התרגל.

והוא חולם, האדם, שיום אחד יוכל לרכוש פה בית. לא בתל אביב, כן? כי מי יכול לרכוש היום בית בתל אביב. אבל אולי איפשהו באזור. בגבעתיים או ברמת גן, אולי בפתח תקווה. לא איזה משהו מפואר. דירה. כן, הוא חולם, האדם.

חולם, ויודע שכמה קילומטרים מזרחה הוא יכול לקנות בית בכיף, שם המדינה דווקא תשמח לעזור לו. ובכלל, שם יש הרי רבים שפשוט קמים יום אחד ומחליטים להקים את הבית שלהם על איזו גבעה תלולה בתוך שדה ירוק. היא לא שלהם הגבעה, אבל המדינה תעזור להם גם בזה; יש דרכים נסתרות. ואם יש מסביב עצי זית של פלסטינים שכנים שלא באים להם טוב בעין, אז גם לכך יש פתרונות. אפשר לעקור. אפשר לשרוף. אפשר להרביץ ולאיים. בסוף הם יזוזו.

בינתיים רבים אחרים לא יתגייסו ולא יישאו בשום נטל, ואולי דווקא על זה הם מקבלים כסף מהמדינה, כי אין לכך באמת סיבה אחרת. וזה כסף שהוא משלם הרי, במיסים שלו. והוא יודע את זה, האדם, אבל גם לזה כבר התרגל

כולם נרעשים עכשיו משינויים במערכת המשפט ומדברים על פסקת ההתגברות ועל עילת הסבירות עוד לפני ששתו את הקפה הראשון של הבוקר, אבל חשוב לזכור ולהזכיר שיש אזורים שלמים במדינה הזו ששם הרי אין דין ואין דיין. וזה ככה שנים. אין משטרה, אין צבא, אין חוק – אין כלום. יש חזקים ויש חלשים, וזהו. ג'ונגל.

והוא גבר, האדם, והוא גם סטרייט. מהבחינות האלו לפחות יצא לו טוב, לאדם, והוא יודע את זה. לנשים הרי כבר מזמן יותר קשה פה; רבות מהן נאלצות עדיין לתחזק את הבית ולגדל את הילדים כמעט לבדן. ואם הן איכשהו מצליחות לייצר לעצמן גם איזו עבודה עם אופק, הן יגלו מהר מאוד שבשוק העבודה נשים לא מתוגמלות כמו גברים. כן, יש סיפורים. יש לו לאדם חבר למשל, מנכ"ל בחברת הייטק, שאצלו בחברה נשים מקבלות קידום בזמן שהן ב"חופשת" לידה. זה יפה מאוד, באמת. רק שאל מול כל סיפור כזה יש עשרות, אולי מאות, סיפורים על נשים שפוטרו כשגילו שהן בהיריון; שהוטרדו במקום עבודתן; שקיבלו פחות, גם כשעשו יותר.

והוא יודע, האדם, שגם להיות פה חלק מקהילת הלהטב"ק זה לא פיקניק. נכון, יש את תל אביב, אבל ישראל כידוע היא לא תל אביב. ויש עדיין משפחות רבות שמתביישות. ויש הורים רבים שמתנכרים לילדים שלהם. ויש מעסיקים שירימו גבה. ויש משכירי דירות שיספרו סיפורים מפה ועד להודעה חדשה רק כדי שהדיירים שלהם לא יהיו "כאלו".

גם האדם חושש ממה שקורה עכשיו במדינה. אבל הוא גם יודע טוב מאוד שכבר הרבה שנים לא מלקקים פה דבש, עוד הרבה בטרם הגו יריב לוין ושמחה רוטמן בחדרי חדרים את התכנית המשפטית שלהם.

והוא נזכר, האדם, בציטוט המפורסם של צ'רצ'יל  בנאום שנשא זה בפני הפרלמנט הבריטי רגע לפני שקמה פה המדינה, שם טען כי "הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה בעולם, מלבד כל יתר שיטות המשטר שנוסו עד היום". והוא חושב לעצמו, האדם, איך כולם מסביבו עכשיו מתים מפחד מהדיקטטורה, אבל איך הם לא חושבים אפילו לרגע שגם הדמוקרטיה שלנו פה היא בעצם רעה לתפארת כבר הרבה מאוד זמן בשביל הרבה מאוד אנשים.

והוא חושב לעצמו, האדם, איך כולם מסביבו עכשיו מתים מפחד מהדיקטטורה, אבל איך הם לא חושבים אפילו לרגע שגם הדמוקרטיה שלנו פה היא בעצם רעה לתפארת כבר הרבה מאוד זמן בשביל הרבה מאוד אנשים

ואם יש בו איזו תקווה כלשהי, באדם, אז אולי זו עצם המחשבה שהטירוף הזה שמתרחש עכשיו מסביב יביא סוף סוף לאיזה מחנה ליברלי מגובש שיבין שצריך לחשב כאן מסלול מחדש ויפה שעה אחת קודם. ואולי על זה בכלל כולם מסביב לאדם יוצאים להפגין בשבתות. כי ככה הרי אי אפשר יהיה להמשיך פה לעוד הרבה זמן – דיקטטורה או לא.

ד"ר יונתן אילן, מרצה בכיר וחוקר בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר אילן. תחומי מחקר עיקריים: התרבות הויזואלית על שלל גווניה (ובמיוחד צילום, טלוויזיה); חדשות וייצורן (ובככל זה ארגוני חדשות בזירה המקומית והבינלאומית); ארגוני מדיה