44 שנים לחתימת הסכם השלום עם מצרים

מנחם בגין ואנואר סאדאת בעת ביקור נשיא מצרים בישראל, 1979 (צילום: יעקב סער/לע"מ)
יעקב סער/לע"מ
מנחם בגין ואנואר סאדאת בעת ביקור נשיא מצרים בישראל, 1979

היום מציינים 44 שנים לטקס חתימת הסכם השלום המוצלח עם מצרים, שהתקיים אצל נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר, בהשתתפות ראש ממשלת ישראל מנחם בגין, שהיה בזמנו מזוהה עם רעיון "ארץ ישראל השלמה", ונשיא מצרים אנואר סאדאת. בהסכם השלום נקבע הגבול בין ישראל למצרים ועם פינוי חצי האי סיני והחזרתו למצרים הוא נחשב לגבול בינלאומי.

לתפיסתו של בגין, יתרונות חוזה השלום עלו על החסרונות שבוויתור על סיני, ופירוז רוב השטח היה תחליף סביר לעומק האסטרטגי הפיזי. גם זהות האינטרסים חסרת התקדים שנוצרה בין ישראל למצרים כתוצאת מאויבים משותפים והאיום הנשקף מהם עמדה לנגד עיניו, למרות שבמשך השנים ההסכם עם מצרים כונה "שלום קר". הוא נותר שלום קר גם כיום, 44 שנים אחרי. חורק, וענייני. אכזבות מרמזות על ציפיות, וגם הן מלמדות מעט על כוחו של השלום הזה. קר, חורק, ענייני – אבל שלום.

במשך השנים ההסכם עם מצרים כונה "שלום קר". הוא נותר שלום קר גם כיום, 44 שנים אחרי. חורק, וענייני. אכזבות מרמזות על ציפיות, וגם הן מלמדות מעט על כוחו של השלום הזה. קר, חורק, ענייני – אבל שלום

בארבעים וארבע השנים האחרונות ישראל לא הצליחה להשיג יחסים חמים עם שכנתה בדרום. השלום הזה רחוק מלהיות כל מה שרצינו שהוא יהיה. אבל היא כן הצליחה לרקום סדרת שיתופי פעולה כלכליים, מדיניים וביטחוניים, ואפילו יחסי אמון עם ההנהגה המצרית.

כל אלה נראו בעבר כמו מדע בדיוני. מצרים תיווכה בניסיונות להשגת הפסקת אש מול חמאס ב"צוק איתן" ובמשא ומתן להשבת גלעד שליט; ישראל התירה למצרים להכניס כוחות צבאיים לסיני ("כל כוח מצרי שנכנס לסיני, נכנס על פי אישור שלנו", אמר שר הביטחון דאז בוגי יעלון, "הם באמת מפנים את הכוחות הללו כדי להילחם בטרור"); ולמרות ששני הצדדים מעדיפים לשמור על איפול בנוגע לשיתוף הפעולה הביטחוני ביניהם, הוא שריר, קיים ונושא פירות.

יש להזכיר שההסכם הזה נחתם אחרי מלחמת יום הכיפורים ב-1973, שהייתה המלחמה האיומה שבמלחמות ישראל. אומה שלמה נותרה הלומת קרב והצלקות שלה עדיין מתוות את נוף התודעה הלאומית שלנו. לא מפתיע, שכמעט 50 שנה לאחר המלחמה אנחנו ממשיכים לחפור בפצע, בכל יום כיפור מחדש.

בזמנו, ממשלת גולדה-דיין הדפה בבוז אין ספור מסרים של הנשיא סאדאת, להחזיר למצרים את סיני בתמורה לשלום מלא עם הגדולה והחשובה במדינות ערב. גם גולדה מאיר לא ראתה דחיפות להגיע להסכם, וגם אז את המחיר שילמו אחרים. זו הייתה יהירות של מי שמתכחשים למציאות, של מי שאינם מבינים שהכוח הוא אמצעי ולא מטרה. של מי שבגדו באחריותם המוסרית לקורבנות של מלחמות ישראל, להפוך את מותם למכשיר להבטחת חייהם של הדורות הבאים.

בזמנו, ממשלת גולדה-דיין הדפה בבוז אין ספור מסרים של הנשיא סאדאת, להחזיר למצרים את סיני בתמורה לשלום מלא. גם גולדה לא ראתה דחיפות בהסכם, וגם אז את המחיר שילמו אחרים

כל זה פלא, ומפעימה הקלות שבה התרגלנו אליו. אחרי הכל, אנחנו מדברים על מצרים, בית העבדים שיהודים חוגגים כל שנה את יציאתם ממנו; זו המדינה שרק ארבע שנים לפני ביקור סאדאת תקפה אותנו ביום הקדוש ביותר ליהודים, במלחמה הקשה בתולדות ישראל; זו המדינה שלחמנו נגדה ב-48', 56', 67' ו-73'. ופתאום, שלום.

מה שהיום מתקבל בפיהוק, היה רחוק מלהיות מובן מאליו אז. כאשר סאדאת אמר בפני הפרלמנט המצרי כי הוא "מוכן ללכת לז'נבה בכל נוסחה", טענו בירושלים ש"מדובר בהודעה תיאטרלית שאין מאחוריה כוונה רצינית"; הרמטכ"ל דאז, מוטה גור, אף הזהיר לפני הביקור כי "אנו יודעים שצבא מצרים נתון בהכנות לפתוח במלחמה נגד ישראל בשנת 1978, למרות הכרזת סאדאת על נכונותו לבוא לירושלים".

ואז סאדאת בא, והבלתי אפשרי נעשה המציאות.

החתימה על הסכם השלום עם מצרים ב-1979, מלמדת אותנו את האמת המרה – מי שאינו מוצא את האומץ לפשרה ולפיוס בעיתות רגיעה, ימצא את עצמו נלחם בשדה הקרב. ראש הממשלה מנחם בגין, שחתם על הסכם השלום עם מצרים, הבין היטב את מה שיורשיו, חיקויים קהים של גולדה מאיר, לא הבינו: שאין נשק שיכול לייצר את הביטחון שהסכם מדיני מבטיח, ושיש מחיר דמים כבד לחיים על החרב, גם כשאתה נמצא בצד שאוחז בחרב הגדולה יותר. ואמר: "המלחמה היא נמנעת, השלום הוא בלתי נמנע".

מה שהיום מתקבל בפיהוק, היה רחוק מלהיות מובן מאליו אז. כאשר סאדאת אמר בפני הפרלמנט המצרי כי הוא "מוכן ללכת לז'נבה בכל נוסחה", טענו בירושלים ש"מדובר בהודעה תיאטרלית שאין מאחוריה כוונה רצינית"

ההווה הוא עדיין עידנן של הגולדות

בארבעים וארבע השנה האחרונות ראינו ספריות שלמות מוכנסות לקוראי ספרים בגודל כף יד; הטלפונים הפכו למחשבים ניידים, והמדפסות עובדות בתלת-ממד; ראינו את נפילת חומת ברלין, את הסכם השלום עם ירדן, את קריסת האפרטהייד וההסכם בצפון אירלנד, ואת הסכמי אברהם. בכל יום אנחנו רואים את המופלא קורם עור וגידים. אבל הסכם עם הפלסטינים? עד כאן. לנצח נחיה על חרבנו.

סכסוכים הם תמיד בלתי-פתירים עד שפתאום קמים הצדדים ופותרים אותם. זה היה נכון ליחסי ישראל-מצרים כפי שזה נכון לסכסוך שלנו עם הפלסטינים. הסכסוך הישראלי-פלסטיני מורכב לאין ערוך מהסכסוך בין ישראל למצרים, אבל במובנים מסוימים גם פשוט יותר. אומרים לנו שהפלסטינים הם לא פרטנר, אבל איכשהו זה לא מנע מאתנו לקיים עמם שיתוף פעולה ביטחוני מתמשך, כמו שזה לא מנע שיתופי פעולה מסחריים, חקלאיים וסביבתיים. לצד הלחימה והטחת ההאשמות, דרגי השטח של ישראל והפלסטינים מדברים כל הזמן, בין אם מדובר באנשי צבא או בפקידים של משרד החקלאות ורשות המים.

לצערי, גם היום יש מנהיגות שעושה שימוש רטורי ומניפולטיבי בטראומות ההיסטוריות, כדי שנאמין שנגזר עלינו גורל של חיים על החרב. גם היום, שוב, אנחנו מסרבים ללמוד מההיסטוריה העולמית ומההיסטוריה היהודית.

לצערנו, ההווה הוא עדיין עידנן של הגולדות, עידן של יוהרה בלא גבול, שמנחה מקבלי החלטות סומים אל עתיד דמים. בכל זאת קצת השתנינו מאז טקס החתימה על מדשאות הבית הלבן. בשנים שעברו מאז המלחמה ההיא, החלפנו את האויב המצרי באויב הפלסטיני, נתניהו החליף את גולדה ואת הקונספציה ההיא שלה הוא החליף בקונספציית "ניהול הסכסוך" ובפעולה רציפה שנועדה להחריב את הסיכוי לפתרון שתי מדינות. ואח"כ קידם מול האמירתים בהסכמי אברהם את קונספציית ה"שלום תמורת שלום".

סכסוכים הם תמיד בלתי-פתירים עד שפתאום קמים הצדדים ופותרים אותם. אומרים לנו שהפלסטינים לא פרטנר, אבל זה לא מנע מאתנו לקיים עמם שת"פ ביטחוני מתמשך ושת"פים מסחריים, חקלאיים וסביבתיים

בסוף השבוע נפגש ראש ממשלת בריטניה רישי סונאק, עם הגולדה הנוכחי שלנו, בנימין נתניהו. הם דנו, בין היתר, ב"מפת דרכים" להעמקת היחסים הבילטראליים והעמקת שיתופי הפעולה האסטרטגיים בתחומים ביטחוניים, מודיעיניים וכלכליים בין שתי המדינות, מבלי שבריטניה לוקחת בחשבון שהממשלה הזו מקדמת מהפכה משטרית, ושיש גורמים בקואליציה שלה שמבקשים להביא לסיפוח השטחים ולמהפכת אפרטהייד.

אני מזכירה, שלפני כמה שנים נתניהו בכלל טען ש"אין סאדאת פלסטיני", ושכח כנראה שגם על סאדאת טענו שהוא לא פרטנר. ובגללו מיליוני פלסטינים שבמשך 56 שנים של שליטה ישראלית נחנקים תחת המגף הישראלי, מרגישים את המחיר של המדיניות הזו בכל יום. וגם אנחנו צריכים לומר, שעם כל החשיבות של חתימה על הסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין, והאופק הדיפלומטי והכלכלי שהם מייצרים לישראל, המציאות עדיין מחייבת אותנו לבחור בין שטחים לבין שלום. ומוטב להחזיר שטחים ללא מלחמה מאשר אחריה.

חבל שראש הממשלה נתניהו לא למד את הלקחים האלו ממלחמת יום כיפור, ומהחתימה על הסכם השלום עם מצרים. הקונספציה הייתה ונשארה – שטחים תמורת שלום. עליונות צבאית לבדה לא מייצרת ביטחון, ולסרבנות מדינית יש מחיר.

אני מזכירה, שלפני כמה שנים נתניהו בכלל טען ש"אין סאדאת פלסטיני", ושכח כנראה שגם על סאדאת טענו שהוא לא פרטנר. חבל שראש הממשלה נתניהו לא הפיק לקחים ממלחמת יום כיפור

במקום שבו אנשים אינם מדברים, אחרים ינקטו בצעדים נואשים וירימו נשק. ומי שהושפל ודוכא – לעולם יחפש להשיב לידיו את מה שאיבד, ובעיקר, שהאלטרנטיבה לפשרה מדינית תהייה התפרקות מוחלטת של רעיון המדינה הדמוקרטית הישראלית, והפיכתנו הזוחלת והמסוכנת למדינה מסתגרת שמואשמת באפרטהייד.

בעקבות הסכמי קמפ דיוויד זכו בגין וסאדאת בפרס נובל לשלום. במעמד קבלת הפרס נשא ראש הממשלה בגין נאום על חשיבות השלום מבחינה אנושית:

"השלום הוא יפי החיים, הוא זריחת השמש, הוא חיוכו של ילד, אהבתה של אם, חדוותו של אב, היחד של משפחה. הוא קידומו של האדם, ניצחונו של העניין הצודק, התגברותה של האמת. השלום הוא כל אלה, והרבה יותר מזה".

זהבה גלאון היא יו"ר מרצ לשעבר ונשיאת זולת לשוויון וזכויות אדם

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,215 מילים
סגירה