בשבוע שעבר מלאו 25 שנה להקמת ארגון "מחסום ווטש" וקשה לחגוג. ה"מזל טוב" נתקע בגרון. רבע המאה בה חבורת נשים עיקשת התמידה בפעילות מזהירה, מצפונית, אפורה לעתים, היא בו בזמן תעודת עניות מהדהדת למציאות הישראלית.

מחסום ווטש נולד ב-2001, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, מפני ששלוש נשים ירושלמיות – רוני יגר, עדי קונצמן ויהודית קשת – קראו בעיתונים על האלימות במחסומי צה"ל בשטחים, שמעו הרצאה של כתבת הארץ עמירה הס, והזדעזעו.

זהבה גלאון היא יו"ר מרצ לשעבר ונשיאת זולת לשוויון וזכויות אדם

צריך לשמור על ראש פתוח, לתת מקום לרעיונות חדשים ורעננים, להיות קל על הרגליים. לא להיתקע במה שכבר ניסינו בעבר. אז יאללה, בואו ניכנס ללבנון. מה כבר יכול להשתבש?

אני משתאה מול האופטימיות הנצחית של פוליטיקאים ישראלים. אני משתאה מול אלה באופוזיציה שמאמינים שהפעם ראש הממשלה בנימין נתניהו והממשלה יחליטו החלטה ביטחונית-מדינית מסיבות ביטחוניות ומדיניות.

זהבה גלאון היא יו"ר מרצ לשעבר ונשיאת זולת לשוויון וזכויות אדם

היום, ט"ו בשבט, תתכנס הכנסת לישיבת יום ההולדת החגיגית השנתית. ואני תוהה: מה יש לחגוג? זו כנסת שחבריה איבדו לא רק את הבושה, אלא גם את הצורך להעמיד פנים.

אני לא יכולה לשכוח את הרגע המחפיר ומכווץ הבטן, כשסדרני הכנסת נשלחו לתקוף משפחות שכולות, כדי שאלו לא ידרשו ועדת חקירה לטבח שלקח את ילדיהם, הוריהם, אחיהם ואחיותיהם.

זהבה גלאון היא יו"ר מרצ לשעבר ונשיאת זולת לשוויון וזכויות אדם

"סרבנות היא סרבנות", האשים ראש הממשלה את הטייסים שחתמו על מכתב הטייסים, וכמובן שצדק: סרבנות היא סרבנות. זו לוגיקה. כמו ששוקולד הוא שוקולד, שקרן הוא שקרן וראש הממשלה הוא "מקור מדיני בכיר".

ראש הממשלה אמר – וכתמיד, החברה הישראלית כולה מתגייסת להתווכח, לדון, לפרק, לחלץ את הסלע שהוא השליך לבאר. אין סיבה. אז ראש הממשלה אמר. זה היה יכול להיות משמעותי, אם למילים של ראש הממשלה היה איזשהו ערך. אין להן. זה, אגב, בדיוק מה שהבינו אלפי החיילים שחתמו על מכתבים פתוחים החודש.

זהבה גלאון היא יו"ר מרצ לשעבר ונשיאת זולת לשוויון וזכויות אדם

ינון מגל, מסתבר, אוהב מדי פעם לשאול בלעג "אבל מה האסטרטגיה". הוא שאל את זה, למשל, אחרי חיסול חסן נסראללה. הוא איכשהו שומר את זה בבטן כשהחדשות הן ארבעה חיילים הרוגים ועשרות פצועים מפגיעת כטב"ם. אז פחות בוער לו. אבל הנה, נשאל שוב: מה האסטרטגיה?

ארבעה חיילים מתים. ארבעה בני אדם, צעירים, שיכלו להיות כל מה שהם רצו להיות, וכבר לא יהיו. עשרות נפצעו. מי יודע כמה מהם יתמודדו עם נכות כל חייהם. אנחנו מדברים על "אסון", אבל הם לא מתו מתאונת דרכים. הם מתו כי אנחנו כבר למעלה משנה במלחמה, הארוכה במלחמות ישראל, וכששואלים לאן אנחנו חותרים כל אחד בממשלה נותן תשובה אחרת.

זהבה גלאון היא יו"ר מרצ לשעבר ונשיאת זולת לשוויון וזכויות אדם

אתמול בערב שודר ברשת 13, בתוכנית "המקור" של רביב דרוקר, ראיון מדהים עם קרין ביאלס מגן, על העימות עם אחיה שפגע בה מינית מגיל 12-13. אחרי 38 שנים היא החליטה להיחשף במסגרת הסדרה "גם אני הילה צור" של ענת גורן. ברגישות רבה משרטטת גורן את סיפורן של חמש נשים אמיצות, שהחליטו לסגור חשבון עם בן המשפחה שפגע בהן.

העימות ברחוב של האחיות מאיה בן חיים ואתי טישלר עם אביהן שאנס אותן, ועם אימן שידעה והתעלמה, לא משאיר אף עין יבשה. הן עושות את זה בטלוויזיה כי משרד המשפטים הישראלי לא מאפשר לקרין, למאיה ואתי ולנשים אמיצות אחרות לקבל צדק, מכיוון שחלה התיישנות על המקרה שלהן.

זהבה גלאון היא יו"ר מרצ לשעבר ונשיאת זולת לשוויון וזכויות אדם

יש מחשבה אחת שרודפת אותי בלילות: הציבור הישראלי כולו נאלץ לצפות, יום יום, דקה דקה, איך החטופים והחטופות גוועים לאיטם. גופתו של אלעד קציר, בן ה-47 מניר עוז שנרצח בשבי חמאס, נמצאה בחאן יונס, חולצה והובאה בסוף השבוע לישראל.

אמא של נועה ארגמני אולי הולכת מהעולם מבלי לזכות לראות את בתה עוד פעם אחת. אחר כך גם אביה. בכל יום חמאס מדווח על חטוף מת נוסף. התקשורת הישראלית לא מדווחת, ובהתחלה כולנו עוד מדברים על "134 חטופים", עד שיותר ויותר מתחילים להודות שמדובר ב-60, 50, 40. וכולנו, חברה שלמה, צריכה להתבונן בבניה ובבנותיה מתים לבדם, הופכים לשמועה, זיכרון, וכל מה שנותר מהם לאחוז בו זה רגע אימה אחרון, כבולים, בדרך לעזה.

זהבה גלאון היא יו"ר מרצ לשעבר ונשיאת זולת לשוויון וזכויות אדם

יום לאחר ש-24 חיילים נהרגו ברצועה, הודיע שר הביטחון, יואב גלנט, ש"נפילת הלוחמים היא ציווי להשגת מטרות הלחימה". זו אמירה מדהימה בהתחשב בסירוב העקבי של בנימין נתניהו וממשלתו לקבוע יעדים מדיניים ללחימה הזו.

המתים אינם מצווים דבר. אל תשתמשו בהם ובקורבן שלהם. הם הקריבו מספיק. אם ישנו ציווי, הוא המחויבות שלנו, כחברה, עבור כל החיילים שחיים עדיין – לנהוג בחרדת קודש בפיקדון הנורא שהם הפקידו בידינו. אבל לא חרדת קודש לחיים שהופקדו בידיה מניעה את הממשלה הזו, כי אם, לכל היותר, בוז אדיש.

זהבה גלאון היא יו"ר מרצ לשעבר ונשיאת זולת לשוויון וזכויות אדם

אנחנו נמצאים ברגע היסטורי מסוכן. המלחמה בעזה מאיימת להפוך בכל רגע גם למלחמה בצפון ובגדה. איראן מאיימת להיכנס ללחימה והפגנות הענק בירדן מעלות חשש ליציבותה.

זה רגע מסוכן ולכן גם אין לי כוונה לעדן את מה שצריך לומר – האיש שמוביל כיום את ישראל ואת המלחמה אינו כשיר. האינטרסים שלו אינם האינטרסים של מדינת ישראל. יותר מדי זמן ההיסטוריה הישראלית הייתה כבולה לתשוקות והמאוויים והשקרים של בנימין נתניהו. אין לנו את הלוקסוס הזה יותר.

זהבה גלאון היא יו"ר מרצ לשעבר ונשיאת זולת לשוויון וזכויות אדם

בחודש שעבר ביטלה שרת הסביבה עידית סילמן דיון מקצועי בהרצליה. זה לא אמור היה להיות דיון סתמי. חודש קודם לכן התפוצץ חומר נפץ בסביבת מפעל תע"ש הנטוש בעיר.

איש לא נפגע. הפעם. אבל המפעל הזה נטוש כבר 30 שנה, וכרגיל בישראל, היה צורך בפיצוץ כדי להזכיר לכולם שאולי יש כאן עדיין בעיה. לכולם מלבד סילמן. היא ביטלה את הפגישה ברגע האחרון, משום שנציגי העירייה סירבו להכניס אליה את פעיל הליכוד חיים קדושים.

זהבה גלאון היא יו"ר מרצ לשעבר ונשיאת זולת לשוויון וזכויות אדם