המחאה נגד ההפיכה המשטרית נמצאת בנקודה הקריטית ביותר מאז שיצאה לדרך לפני שלושה חודשים. היא תקום ותיפול על הבחנה שעשויה בטעות להיתפס כהתפלפלות, אבל אי אפשר להפריז בחשיבותה: האם המחנה הדמוקרטי שקם על רגליו ודרך המחאה גילה מחדש את עוצמתו האדירה, מוכן כעת "ללכת עד הסוף", או שמא הוא נבהל מהכוח העצום שגילה כי מצוי בידיו?

במלים אחרות, כשהמחנה הדמוקרטי מדבר על ניצחון, במחאה ובכלל, למה הוא מתכוון? להתרשמותי, השאלה הזו היא עקב האכילס של המחנה, נקודת התורפה המסוכנת ביותר שלו כרגע, והיא זו שעלולה להכריע אם ידו תהיה על העליונה בסוף המאבק הזו, או שמא יינגף לשנים ארוכות.

כשהמחנה הדמוקרטי מדבר על ניצחון, במחאה ובכלל, למה הוא מתכוון? להתרשמותי, זה עקב האכילס של המחנה, נקודת התורפה המסוכנת ביותר שלו כרגע, שעלולה להכריע אם ידו תהיה על העליונה

בתוך המחנה עצמו נדמה כי קיים פער משמעותי לגבי התשובה לשאלה הזו. חלק מהמחנה תופס את המחאה הנוכחית כמלחמת קיום אשר לא תהיה בה הזדמנות שנייה. עבורו, זהו מאבק נגד מחנה שאסר מלחמה על מוסדות הדמוקרטיה הישראלית ועל אורחותיה, וככזה, פסול לכל פשרה ולכל הידברות.

לשיטתם של הנמנים על מחנה זה, אין כל מחלוקת בין תומכי דמוקרטיה לבין תומכי דיקטטורה, כשם שאין כל מחלוקת בין תרופה לבין מחלה: הללו נמצאים בהתנגשות חזיתית שאין בה עמק שווה. ומכיוון שאין כזה דבר חצי דמוקרטיה, המאבק הזה בהכרח יוכרע לכאן או לכאן, בתבוסה של אחד מהצדדים.

מנגד, יש קולות חזקים בתוך המחנה הדמוקרטי ששבים ומזהירים מפני הניצחון. הללו מעלים על נס את המילים "אחדות", "הכלה" ו"פיוס", ומסמנים את עצם השימוש במלים כמו "ניצחון", "הכרעה" או "הכנעה" כסכנה גדולה – שהיא בראש ובראשונה הסכנה להתדרדר למלחמת אחים. קשה שלא להתרשם כי מנקודתם מבטם, הסכנה הזו מפחידה יותר מאשר כל פגיעה אפשרית בדמוקרטיה.

מאזהרותיהם משתמעת תפיסה, שלפיה ניתן להילחם על הדמוקרטיה מבלי לפגוע בשלמות העם. אך לפחות בעיניי, מחאה כזו משולה לרכב שמתעקש לנסוע עם הנדברקס מורם. את החבל הזה לא ניתן לאחוז משני קצותיו: אי אפשר לצאת למלחמה על הבית אבל גם לפחד לנצח בה.

בעיניי, מחאה שמזהירה מניצחון מחשש למלחמת אחים, משולה לרכב שמתעקש לנסוע עם הנדברקס מורם. את החבל הזה לא ניתן לאחוז משני קצותיו: אי אפשר לצאת למלחמה על הבית אבל גם לפחד לנצח בה

נכון, אל לנו לשגות באשליות. כל ראייה מפוכחת מבינה שלניצחון במאבק על פני המשטר בישראל יהיה מחיר חברתי כבד. בכלל, טבעם של ניצחונות הוא שמחיר כבד בצידם (כפי שיכולים להעיד ניצחונותינו הצבאיים).

השבר הנורא בחברה הישראלית יחריף. אם המחנה שמוביל את ההפיכה המשטרית יפסיד, תחושות הזעם וההשפלה בקרב תומכיו ילוו את כולנו שנים ארוכות. אבל האם מחיר ההפסד אינו נורא בהרבה?

כל מי שדואג, ובצדק כמובן, לשלמות העם מוכרח להבין שהתנאי הבסיסי לשלמות זו הוא משטר דמוקרטי מלא. לא חצי דמוקרטיה ולא שלושת רבעי. רק משטר שבו יש מקום שווה לכל הדעות (זולת אותן דעות שפוסלות על הסף דעות אחרות, בהתאם לפרדוקס הסובלנות המפורסם) הוא משטר שבו יש מקום לכל חלקי העם, ולכן רק במשטר כזה מתקיימים התנאים שיוכלו להבטיח את שלמותו. יתר על כן, רק משטר כזה אינו חושש ממחלוקות, והיכולת שלו להכיל אותן היא-היא מקור חוסנו. לעומת זאת, דמוקרטיה חלקית או מוחלשת, שמקורה בפשרה, סופה לקרוס סופית באופן כזה ששום עם לא יישאר בה שלם.

מחנה שמפחד מניצחון – לא ינצח. מול המחנה שקם למוטט את הדמוקרטיה חייבים לגלות קילר אינסטינקט. כל דבר פחות מזה בהכרח יוביל לתבוסת המחנה הדמוקרטי.

עבור מי שנבהל מהביטוי הזה, חשוב לחדד: קילר אינסטינקט אינו סותר בשום צורה את היות המחאה לא אלימה. השבועות האחרונים הוכיחו כי עומדים לרשות המחנה הדמוקרטי די כוח ודי אמצעים. יתר על כן, המאבק אינו מכוון כלפי הבוחרים של המחנה האחר אלא נגד נבחריו, גם אם האחרונים מבקשים ליצור זהות בין השניים.

קילר אינסטינקט אינו סותר מחאה לא אלימה. הוכח כי עומדים לרשות המחנה הדמוקרטי די כוח ואמצעים. יתר על כן, המאבק אינו מכוון כלפי בוחרי המחנה האחר אלא נגד נבחריו, גם אם האחרונים מבקשים ליצור זהות ביניהם

בפני המחנה הדמוקרטי ניצבת אם כן הכרעה קריטית ובהולה: האם הוא מתכוון להמשיך להילחם על הדמוקרטיה בידיעה שרק באמצעות דמוקרטיה ליברלית מלאה יוכל להבטיח את שלמות העם, או שמא הוא מציב את שלמות העם כערך שעולה בחשיבותו על ביצור הדמוקרטיה? על התשובה לשאלה הזו המחאה תקום או תיפול.

יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. כותב על פוליטיקה וחברה. חי, נושם ומתגורר בתל אביב.