בקונצרט הסיום של תחרות רובינשטיין, מישהו מהשורה הראשונה העניק לפסנתרן חביב־הקהל – והזוכה במקום השני – גיורגי גיגאשווילי דגל ישראל קטן על מקל, מהסוג שפעם היה נשלף רק בימי העצמאות ועכשיו כל ישראלי ממוצע אוגר בתא המטען, למקרה שיתקל בהפגנה בדרך הביתה.

גיגאשווילי לא התבלבל לרגע ונפנף אותו מצד לצד, לקול מצהלות הקהל. רגע קודם לכן ביקשה מנחת האירוע, שירה גרא, להעביר מסר מהפסנתרן ישירות לקהל. הוא מסר שהוא מזדהה עם המחאה למען החירות והחופש שמתקיימת כמה מאות מטרים מחוץ לאולם, ושהוא מבקש לחבק את כל עם ישראל במאבקו.

כמה ימים אחר כך פגשתי את הגיאורגי ענק הממדים בחדר האומנים בבית העם ברחובות, רגע אחרי שניגן בקונצרט, הפעם משוחרר מאימת התחרות.

גיגאשווילי נראה מרוגש ומותש אחרי שבועות של רכבת הרים אמוציונלית, וחתירה – שלב אחר שלב – לשלמות פיזית ומנטלית, מהסוג שרוב הציבור מכיר מצפייה בשידורי האולימפיאדה. הוא עדיין מלא התפעלות ממה שעובר על ישראל בשבועות האחרונים. לדבריו, זעקות החופש והרוח האנושית בחוץ חדרו את הקירות האטומים של אולמות המופעים.

הפסנתרן הגיאורגי גיורגי גיגאשווילי (צילום: יואל לוי)

גיגאשווילי נראה מרוגש ומותש אחרי שבועות של רכבת הרים אמוציונלית, וחתירה – שלב אחר שלב – לשלמות פיזית ומנטלית, מהסוג שרוב הציבור מכיר מצפייה באולימפיאדה

"אני חושב שזה ברוח הגיאורגיאנית. לנו מאוד קל להתחבר לישראל. נראה לי שאנחנו מאד דומים זה לזה, שני העמים. אני הרגשתי מהרגע הראשון את הוייב הזה, שהקהל עוקב אחרי כל צליל שלי – מהראשון ועד האחרון. זאת הייתה חוויה נהדרת שלא הרגשתי אצל אף קהל באף קונצרט קודם.

"את התוכנית הזאת ניגנתי המון פעמים, גם בתחרויות, בכל כך הרבה אולמות. בדרך כלל הקהל מתחמם אליך בהדרגה, ורק בשלבי הגמר מרעיף אליך אהבה. לא הצלחתי להבין איך כבר בסיבוב הראשון אפשר להרעיף כל כך הרבה אהבה כלפי אומן. הקשר הבלתי אמצעי שהיה לי פה עם הקהל הוא משהו שלא אשכח.

"אני חושב שאנחנו מאוד דומים במאבק המתמשך לחירות – הישראלים והגיאורגים דומים בחשש מגורמים מבית או מחוץ שמאיימים על החופש שלנו; דומים בחתירה לחופש הזה. אני בכלל לא ידעתי על המשבר הפוליטי כשהגעתי לכאן בתחילת החודש הקודם.

"איך שנחתי נקלעתי להפגנת מחאה ענקית בתל אביב. אז שאלתי מישהו והוא הסביר לי מה קורה פה עכשיו. מייד ידעתי שאני במקום הנכון. זה סימן טוב כשאנשים דורשים את החופש שלהם וקל לי להתחבר לרגש הזה.

הפסנתרן הגיאורגי גיורגי גיגאשווילי (צילום: יואל לוי)

"כשאני רואה שמפגינים על הדברים האלה, נגד החוקים האלה או נגד הממשלה הזאת, או באופן כללי למען חירות – אני רואה את עצמי נאבק בטביליסי, עיר מולדתי, למען החירות"

"כשאני רואה שאנשים מפגינים על הדברים האלה, נגד החוקים האלה או נגד הממשלה הזאת, או באופן כללי למען חירות – אני רואה את עצמי נאבק בטביליסי, עיר מולדתי, למען החירות.

זה מאוד סוריאליסטי להקשיב לרסיטל קלאסי אנין, כשבחוץ מאות־אלפים צועקים "ד־מו־קר־טיה" וקוראים להפלת הממשלה.
"אני חושב על זה הרבה. אתה לא יכול להיות רק מוזיקאי – אתה חייב להיות אזרח, אתה חייב להיות בן אנוש בעולם החיצוני גם.

"אם אתה רוצה להיות באמת אומן, אתה חייב לבטא את הרגשות שלך במוזיקה, וכדי שיהיו לך רגשות אתה צריך להיות מעורב באמת בחיים שבחוץ. בספרי התווים אין הרבה מה להגיד. התווים הם סימנים שאנחנו צריכים להפיח בתוכם רגשות ודעות ותשוקות ומאוויים. כדי להיות אומן אנושי אתה חייב לבנות את הסיפור שלך".

דוד וגוליית של הפסנתר

אם תחרויות פסנתר הן באמת "תחרויות סוסים", כפי שכינה אותן בתיעוב המלחין ההונגרי בלה בארטוק, שסירב לשבת בכס השיפוט ולדרג הופעה של אומנים כמו לבחון שיניים או ברק פרווה של סוסים – אז תחרות רובינשטיין, שהסתיימה בשבוע שעבר, הייתה מאבק בין "הסוס השחור", שהקהל בטריבונות מריע לו ומדרבן לכל אורך המסלול, לבין "הסוס הלבן", שהשופטים מטפחים בשקט ובסבר פנים חמורות מתאי הצפייה של האליטה.

הפסנתרן הקנדי והזוכה בתחרות רובינשטיין לשנת 2023 קווין צ'ן (צילום: יואל לוי)

ואם רוצים להיות ממש אבישי בן־חיימים, אז תחרות רובינשטיין הייתה קרב בין קנדה הראשונה לגיאורגיה השנייה. בין האליטה המוסיקלית האנינה יותר, המחפשת שילוב מדויק בין רגש ושכל, דייקנות ופרשנות מוסיקלית לבין הקהל החם המשתוקק קודם כל לערב של חוויות מרתקות וסוערות.

תחרות רובינשטיין הייתה קרב בין קנדה הראשונה לגיאורגיה השנייה. בין האליטה המוסיקלית האנינה לבין הקהל החם, המשתוקק קודם כל לערב של חוויות מרתקות

מה שיפה בעולם הפסנתר הוא שבניגוד לחיים הפוליטיים, כולם יכולים לנצח ויש מספיק שלל אומנותי לחלק לכולם, בלי טיפה של רוע, גזענות או תחושות החמצה. וכך, במעין משפט שלמה, נחלקו הפרסים בסוף התחרות המייזעת – שבמסגרתה נאלצים הפיינליסטים להופיע בפני הקהל והשופטים לא פחות מחמש פעמים עם חמש תוכניות מוסיקליות שונות (בעל פה) – לשניים.

השופטים הבוגרים בחרו, כפי שהעריכו המוסיקולוגים והמבקרים במהלך התחרות, בקווין צ'ן הקנדי בן ה־18 והעניקו לו את מדליית הזהב היוקרתית, זאת שאמורה להשלים את תהליך שיגורו מהאורביט של האומן הארצי אל הקפסולה היחידנית של הפסנתרנים השמימיים, מתי־המעט שמתחזקים קריירה בינלאומית הכוללת עשרות הופעות עם התזמורות הטובות בעולם, באולמות הטובים ביותר ובהקלטות נחשקות ולעיתים אפילו נהנים ממעמד של סופר סטאר לכל דבר.

חבר השופטים הצעיר, הקהל באולמות ובבית, ומרבית הקהלים במרכזי המוסיקה שהתאגדו בערי הפריפריה – העניקו כמעט את כל הפרסים האחרים (שמונה במספר בסך הכל) לגיאורגיו גיגאשווילי מגיאורגיה, שנהנה מתרועות הקהל פעם אחר פעם במהלך התחרות – ובשלב האחרון אפילו ב"סטנדינג אוביישן" בהיכל התרבות, כולל זעקות "בראבו" ורקיעות רגליים מהסוג השמור לענקים באיטליה.

ששת הפיינליסטים בתחרות ע"ש ארתור רובינשטיין לשנת 2023 (צילום: יואל לוי)

הדיכוטומיה הזאת המשיכה להדהד גם בטקס חלוקת הפרסים. קשה לחשוב על ניגוד חד יותר בין הזוכה הקנדי בפרס הראשון לבין הזוכה הגיאורגי בפרס השני ובפרסי הקהל. זה לצד זה הם נראים כמו דוד וגוליית. כמו טקצ'נקו וארואסטי.

קשה לחשוב על ניגוד חד יותר בין הזוכה הקנדי בפרס הראשון לבין הזוכה הגיאורגי בפרס השני ובפרסי הקהל. זה לצד זה הם נראים כמו דוד וגוליית

צ'ן הוא איש קטן וכמעט בלתי נראה. נער בגילו ובוגר בנשמתו. ידיו רגילות למראה, מבטו מבויש, קולו שקט, עיניו נחבאות אל הכלים וצניעותו לא נראית מזויפת אפילו לרגע. אפילו בין הנאמברים, כשהקהל מוחא לו כפיים בהתלהבות, הוא קד במהירות ומזדרז לחזור אל הכיסא, שמא המחווה תיארך שלא לצורך.

כל יכולותיו מתרכזות על הקלידים. המאזין משתאה איך מאדם צעיר כל כך יוצאים קיתונות כאלה של עומק, חום, דינמיקה, רגשות – ובעיקר בגרות מוסיקלית מדהימה. אפילו בשיחה איתו אין טיפה של רוח נעורים או מינימום של השתטות. התשובות קצרות, מדודות ומנומסות. זה איש רציני שבא לעבוד, לא לשחק.

גיגאשווילי הוא חיית במה אחרת לגמרי, ששולטת בקהל מהרגע שהוא צועד לבמה. ענק ממדים, עם מוטת זרועות מרשימה, אותן הוא מניף למעלה רגע לפני שהן נוחתות על הקלידים. אצבעותיו ארוכות, שפמו מטופח ומעיד על מוצאו – והוא בעל נטייה ברורה וחיננית למניירות.

גיגאשווילי בתחרות הבינלאומית לפסנתר ע"ש ארתור רובינשטיין לשנת 2023 (צילום: יואל לוי)

הוא שואב הנאה גלויה מאהדת המאזינים וסוחט אותה עד תום. הנגינה שלו סוערת, עמוסת מחוות, מפתיעה, מרגשת, לעיתים אגרסיבית ורוב הזמן אינטואיטיבית. אולי יותר מאשר מקובל במקצוע אנאלי עמוס כללים, הנחיות ומסורות בנות מאות שנים.

צ'ן מתייחס לפסנתר כאתגר אינטלקטואלי. הוא מפצח את השעון המורכב הזה באופן מושלם, באיזון נדיר ובבשלות. גיגאשווילי מתייחס לפסנתר בתור פרטנרית לריקוד שצריך להרשים, להסעיר – ובסוף להכניע

צ'ן מתייחס לפסנתר כאתגר אינטלקטואלי. הוא מפצח את השעון המורכב הזה באופן מושלם, באיזון נדיר ובבשלות של אומן שעושה את זה כבר 50 שנה – ויודע בדיוק מה הוא רוצה. גיגאשווילי מתייחס לפסנתר בתור פרטנרית לריקוד שצריך להרשים, להסעיר – ובסוף להכניע.

את הקהל, חלקו מבוגר ממנו פי שניים, שלושה ואפילו ארבעה, הוא רואה בעיניים של אומן רוק. הוא לא רוצה רק שיעריכו אותו, הוא רוצה שיבואו אחר כך גם לבקש חתימה. "אני חושב שזה מרתק לראות איך האצבעות של קוין עובדות", מפרגן גיגאשווילי.

"זה מדהים, למשל, איך האטיודים (תרגילים מוסיקליים) שהוא מנגן כל כך צלולים. אני לגמרי מתחבר לחבר השופטים שחשבו שהוא טוב יותר בעבודת האצבעות ובקשר שבין הראש ללב. אבל אני לא יכול לנגן ככה.

"אני לא יכול להיות כזה צלול, ולמען האמת אני גם לא רוצה. יש לי דברים אחרים לומר במוסיקה. ההישג הגדול שלי הוא אהדת הקהל. בעיניי, פרס חבר המושבעים הצעיר ופרס חביב הקהל – זה מושלם".

"אני לא יכול להיות כזה צלול, ולמען האמת אני גם לא רוצה. יש לי דברים אחרים לומר במוסיקה. ההישג הגדול שלי הוא אהדת הקהל. בעיניי, פרס חבר המושבעים הצעיר ופרס חביב הקהל – זה מושלם"

העובדה שהממדים שלך גדולים יותר עוזרת או מגבילה אותך? אתה יכול לשים יותר משקל על הפסנתר ולהפיק צליל יותר מלא.
"כן, וזה בהחלט עוזר ביצירות מסוימות, כשאני רוצה להעביר מסר ודרמה. אבל לפעמים זה מפריע ואני מפלל לידיים קטנות כמו של יוקינה (הפסנתרנית יוקינה קוריקו, שזכתה במקום השלישי, א"ה).

"לפעמים צריך לנגן אלגנטי, והידיים שלי לא אלגנטיות. הן אף פעם לא קלילות, הן תמיד מעבירות תחושה של כובד ושל עוצמה".

אז אתה עובד על האלגנטיות?
"לא, לא, לא. אני פשוט לא מנגן יצירות קטנות ואלגנטיות שדורשות צליל שברירי. זה כבר לא הסטייל שלי ופחות מעניין אותי. אני מעדיף לנגן יצירות כבדות יותר".

מה אתה מנסה להרגיש בזמן הנגינה? אתה מנסה להיות בשליטה או לאבד שליטה? הפסנתרן הצ'יליאני קלאודיו אראו אמר שבסוף נגינה בקונצרט הוא מתעורר ולא זוכר איפה הוא נמצא בכלל.
"הו! וואו, הייתי מאוד רוצה להגיע לכזאת רמה של טרנס. אני לא חושב שזה קרה לי עד כדי כך ששכחתי איפה אני נמצא. אבל בישראל הכי התקרבתי לשם.

"בסוף הנגינה בגמר, עם התזמורת הפילהרמונית, הייתי כל כך אקסטטי שבקושי זכרתי מה אני מנגן. חשתי שאני מרחף ממש מלמעלה, כאילו אני מסתכל על עצמי מבחוץ, מפינה אחרת בחדר. זאת הייתה תחושת התעלות מדהימה, מרימה ממש. והקהל מבין. כשזה אמיתי הוא מרגיש. אבל אני לא חושב שאפשר לכוון לשם במודע ואי־אפשר לזייף את התחושה הזאת".

קווין צ'ן, גיורגי גיגאשווילי ויוקינה קוריקו (צילום: יואל לוי)

"בסוף הנגינה בגמר, עם התזמורת הפילהרמונית, הייתי כל כך אקסטטי שבקושי זכרתי מה אני מנגן. אני לא חושב שאפשר לכוון לשם במודע ואי־אפשר לזייף את התחושה"

מבקר המוסיקה של "הארץ" ירד על המוצרט שלך וטען שאתה דורס אותו. יש מצב שזה גם מה שהרחיק אותך מהפרס הראשון. זאת לא הייתה נגינה "נכונה". מצד שני, את הקהל זה ריגש ואת המאזין שמכיר את היצירה זה סקרן.
"כן, כן. אני מסכים. אני חושב שעל מוסיקה קלאסית שמים חותמת – וזה לא טוב, אני רוצה לשבור את החותמת בנגינה שלי.

"לקהל ששומע את הנגינה שלי לא אכפת מהפרס הראשון או מהפרס השני. זה לא חשוב לו. כשאני בקהל ומאזין אני לא מקשיב למה שכתוב בתווים ולא מחפש ריטואל משעמם.

"אולי זאת גישה לא מקובלת, אבל אני, כמאזין, רוצה להתרגש ממה שאני שומע. אני רוצה לשמוע משהו חדש יותר ממה שמוצרט כתב לפני יותר ממאתיים שנה. ובוא, בינינו, אנחנו לא באמת יודעים איך מוצרט ניגן את היצירות שלו".

אבל אתה בתחרות. אתה לא יכול להעמיד פנים שלא סורקים כל צליל שלך במסרקות ברזל.
"אני חושב שזאת הסיבה שהצלחתי ליהנות מהתחרות, שהרבה פעמים יכולה להיות סיוט מבחינת התובענות. צורת המחשבה שלי הייתה כל הזמן שאני לא בתחרות אלא בשרשרת של קונצרטים.

משתתפי התחרות הבינלאומית לפסנתר ע"ש ארתור רובינשטיין (צילום: יואל לוי)

"אז הראש שלי הרגיש יותר משוחרר, כי כשאני מנגן בקונצרט קל לי יותר להתחבר לקהל במקום לחשוב מה השופטים חושבים. אז כן, לפעמים אני מתרחק מעט מהיצירה המקורית, אני משנה חלק מהוראות המלחין, אני משתדל לא לחצות קווים אדומים מדי אבל בתוך הגבולות שאני מציב לעצמי אני אוהב להשתולל קצת, ולא כל השופטים אוהבים את זה.

"אני מבין אותם, אבל אני לא יכול אחרת. אני לא יכול להפוך לפסנתרן קר מזג שעושה בדיוק־בדיוק את מה שהתווים מורים לו כדי שהשופטים יעניקו לי את המקום הראשון. אני רוצה להרגיש חופשי".

"אני לא יכול אחרת. אני לא יכול להפוך לפסנתרן קר מזג שעושה בדיוק־בדיוק את מה שהתווים מורים לו כדי שהשופטים יעניקו לי את המקום הראשון"

מעניין שאתה אומר את זה כי הערב ניגנת יצירה של המלחין שומאן, שהיה על פי כל העדויות אדם מעורער בנפשו, שסבל מדיכאונות קליניים ואולי התמודד עם סכיזופרניה. הוא תיעל את הסבל הגדול כדי ליצור קולות שונים במוסיקה שלו. הייתה תחושה שאתה מנסה לבטא את הטירוף הבלתי צפוי בנגינה שלך.
"כן, כן, כי ככה זה צריך להיות, אני חושב.

"הוא היה צעיר והיה מאוהב באופן מטורף ונאבק בשדים שרדפו אותו, ואני חושב שהביטוי של כל זה צריך להיות הכול חוץ מגנרי. לא יכול להיות שמנגנים יצירה כזאת כמו פרפרים שעפים באוויר. אתה צריך להיות מאוד אסטרטגי בגישה שלך לטירוף ולפעמים אתה צריך להיות אפילו אלים – ומתוך זה מגיעה האקסטזה. אז לא אכפת לי מה איזה מבקר כותב. באמת שלא אכפת לי".

הפסנתרן גיורגי גיגאשווילי (צילום: פייסבוק, צילום מסך)

לא תמיד המנצח זוכה

גם אם יהיו מורים למוסיקה שיירתעו, ומבקרים שיסלדו מהן – תחרויות הפסנתר נמצאות בשיא, עם קרוב ל־900 תחרויות ברחבי העולם. מתוכן, כמה עשרות (ובהן רובינשטיין) נחשבות כמסייעות בהזנקת קריירה.

אף שהדרך תמיד ארוכה ומפותלת – ולעיתים נדרשות כמה זכיות כדי לזכות בפרסום עולמי, קשה לחשוב על דרך חליפית להתפרסם בתחום כל כך תחרותי, שהביקוש אליו, בכל זאת, מצטמצם עם השנים.

אריאל כהן, המנהל האומנותי של התחרות, חושב שהמתח בין שני סוגי הפסנתרנים טבעי, מתבקש ואולי אפילו משרת את התחום. "לפעמים יש הסכמה בין השופטים לקהל – ולפעמים לא. אני חושב שזה הופך את התחרות למעניינת יותר.

"אני רואה דוגמאות בינלאומיות מצליחות מאוד שמזכירות לי את שניהם. גיאורגיו יוצר חשמל אדיר בקרב הקהל – והפרשנויות שלו מאוד ייחודיות. הוא מזכיר לי קצת את לאנג לאנג עם המניירות שהקהל מטורף עליהן, בעוד שקווין דומה יותר למארי פרחיה במופנמות ובהעמקה. בשני המקרים מדובר באומנים מאוד מפורסמים.

הפסנתרן קווין צ'ן (צילום: יואל לוי)

"גיאורגיו יוצר חשמל אדיר בקרב הקהל – והפרשנויות שלו מאוד ייחודיות. הוא מזכיר לי קצת את לאנג לאנג עם המניירות שהקהל מטורף עליהן, בעוד שקווין דומה יותר למארי פרחיה במופנמות ובהעמקה"

"הרמה כל כך גבוהה שיש מצב ששניהם יצליחו לבסס קריירה. הרי היו מקרים שבהם דווקא מספרי שתיים או שלוש בתחרות רובינשטיין הצליחו אפילו יותר ממספרי אחד. למשל, קטיה בוניאטשוילי, גם היא מגיאורגיה, שלא הגיעה למקום הראשון אבל הפכה לסנסציה עולמית גם בזכות האישיות שלה.

"בתחרות רובינשטיין הראשונה, רובינשטיין עצמו, שהיה אז עוד שופט, התלהב דווקא מהזוכה במקום השלישי – ועזר לה לקדם קריירה. כך שהכל פתוח. אני חושב שהשופטים במקרה הזה התפעלו מהמוסיקליות ומהאינטלקטואליות של קווין. כבר עכשיו הוא מסמן לעצמו יעדים פסיכיים לגמרי לקראת ההופעות הבאות בחו"ל, והוא כל כך צעיר".

גם הרקע של שני המוזיקאים הצעירים מדהים בשונותו. צ'ן מנגן בפסנתר מגיל שנתיים. הוא התחיל להקיש במקלדת צעצוע עוד לפני שדיבר שוטף או הלך. בחמש השנים האחרונות הוא עבר מתחרות פסנתר רצינית אחת לשנייה – וקטף תמיד את הפרס הראשון.

רק בשנתיים האחרונות היה למנצח הצעיר ביותר בהיסטוריה שזכה במדליית הזהב בתחרות ליסט היוקרתית. לפני חצי שנה הוא סיים במקום הראשון בתחרות המוסיקה היוקרתית בג'נבה. בין לבין הוא הספיק להחליף כמעט את כל הרפרטואר ולתחרות רובינשטיין הגיע מותש, מעט חולה, ועם סט חדש לגמרי של יצירות, שלא ביצע בתחרויות קודמות.

הפסנתרן הקנדי קווין צ'ן (צילום: יואל לוי)

זה נשמע מהלך של מתאבדים. למה שאדם יופיע עם דברים חדשים בפני חבר שופטים, כשיש לו מאגר מוכר של יצירות, שבהן כבר התנסה?
צ'ן: "חוץ משתי יצירות, החלפתי את כל הרפרטואר כי גיליתי שיו"ר חבר השופטים של התחרות הקודמת שהשתתפתי בה, ינינה פלקובסקה, היא גם שופטת בתחרות הזאת.

"אז חשבתי שיהיה נחמד לא לחזור על אותן היצירות ולא לשעמם אותה. זה גם מרענן. לקחתי כמה יצירות שניגנתי בעבר ולא נגעתי בהן כמה שנים – ועכשיו גיליתי בהן דברים חדשים. אני שם לב שלהוציא יצירות מהארון אחרי ששמת אותן בצד לתקופה, מייצר מוטיבציה. ככה אני לא נתקע במקום".

"חוץ משתי יצירות, החלפתי את כל הרפרטואר כי גיליתי שיו"ר חבר השופטים של התחרות הקודמת שהשתתפתי בה, ינינה פלקובסקה, היא גם שופטת בתחרות הזאת"

השופטים בחרו בך, הקהל בחר בגיגאשווילי. מפתיע?
"אני מודה שלא שמעתי אף מתחרה אחר תוך כדי התחרות. אני חייב להישאר מנותק ומרוכז בעצמי תוך כדי. רק עכשיו אני נהנה לשמוע מתחרים אחרים. אני לא חושב שהרבה אנשים נהנים מתחרויות ומהצורך להשוות בין אנשים או לדרג אותם במספרים.

"אני חושב שאומנים הם מאד סובייקטיביים וכל אחד יש לו את הטעם שלו. אם לא היו טעמים שונים אפשר היה להסתפק באומן אחד. אבל אני מודע לכך שכדי להתבלט בעולם הזה – חייבים להתחרות. אז אני מרוצה מהחלוקה בין השופטים לקהל.

הפסנתרן הקנדי והזוכה בתחרות רובינשטיין לשנת 2023 קווין צ'ן (צילום: יואל לוי)

"אני מנסה לא לחשוב יותר מדי תוך כדי התחרות על אפשרות של זכייה. ממילא תחרויות הן מאוד לא ודאיות. אני לחוץ לפני כל הופעה ולפעמים אני יכול להפוך לחוץ מעצם העובדה שאני לחוץ ולהיכנס לסחרור.

"אז אני משתדל להתמקד, להקטין ציפיות, להילחם בחרדות ולהשתמש בלחץ בתור דלק ואדרנלין כדי להופיע טוב יותר. רוב הזמן כשאני עולה לבמה החרדה נעלמת ואני יכול להתמקד בנגינה".

"אני מנסה לא לחשוב יותר מדי תוך כדי התחרות על אפשרות של זכייה. ממילא תחרויות הן מאוד לא ודאיות. אני לחוץ לפני כל הופעה ולפעמים אני יכול להפוך לחוץ מעצם העובדה שאני לחוץ"

גיגאשווילי התפרסם בעולמות הפופ והריאליטי עוד לפני אולמות המוסיקה הקלאסית. הזיכרון המוסיקלי הראשון שלו היה כשחיקה את אימא שלו בנגינה בפסנתר. "הייתי בן שלוש או ארבע, ואני זוכר את אימא שלי מנגנת – ואני יושב בצד ומתבונן.

"ואז, כשסיימה, רציתי לנגן את אותו הדבר, אז פשוט התיישבתי וחזרתי במדויק על מה שהיא ניגנה. אימא שלי מאוד התרשמה שהצלחתי לנגן משמיעה ללא תווים – וראתה בכך נקודת מפנה המעידה על כך שיש לי אוזן מוסיקלית ואצבעות מתאימות – והחלה לארגן לי שיעורים סדירים".

בגיל 12 הוא החליט להתמודד עם פחד הקהל שלו באמצעות השתתפות בתחרות "דה ווייס לצעירים" בגיאורגיה, שם הפליא בזמרת פלסט, וגם שם הגיע למקום השני. "עוד לא הייתי אפילו נער", הוא צוחק. "הייתי ילד. כבר ניגנתי פסנתר חצי־מקצועי אבל לא ידעתי שאהיה פסנתרן.

"לא הייתה לי מורה לשירה, אבל רציתי לשיר. ההופעה בדה וייס קידס עזרה לי לא לפחד משופטים, מקהל, וגם עזרה לי לאמץ קולות שונים של שירה ואת החופש לומר דברים בלי מילים". ההופעה בדה ווייס הובילה אותו להקים הרכב היפ הופ עם שניים מחבריו. ההרכב מתנסה בסגנונות מוסיקה מגוונים, בהם מוסיקה אלקטרונית וג'אז.

"לא הייתה לי מורה לשירה, אבל רציתי לשיר. ההופעה בדה וייס קידס עזרה לי לא לפחד משופטים, מקהל, וגם עזרה לי לאמץ קולות שונים ואת החופש לומר דברים בלי מילים"

בחודש הקרוב הוא יופיע בגרמניה, לסירוגין ברסיטלים לפסנתר ולסירוגין בשירה עם ההרכב – לפעמים בזה אחר זה, באותו הערב. "השילוב הזה עוזר לי להיות פסנתרן יותר טוב", הוא מעיד. הוא הפך לפסנתרן מקצועי בגיל 14, אחרי שזכה בתחרות הרפובליקה של גיאורגיה ב־2014.

"לפני זה לא הייתה לי ממש יומרה להיות פסנתרן מקצועי, אבל בגיל 14–15 התחלתי ממש לאהוב את הנגינה ואת האימונים. היום אני משתדל לנגן הרבה, לפחות ארבע שעות ביום, כי אם אתה רוצה להיות פסנתרן ששומר על כושר – אתה חייב לעבוד קשה מאוד".

איך היית מגדיר את מערכת היחסים שלך עם הפסנתר?
"ביום־יום אני רואה בו חבר קרוב. אבל כשאני על הבמה, הקשר מתחזק – ואז אני רואה בו תמונת מראה שלי ממש. כשאני לא שר, אז הקול שלי הוא הפסנתר. הפסנתר הופך לגיאורגיו".

לאן תלך מכאן?
"אני חושב שזאת אולי התחרות האחרונה לפחות לשלוש–ארבע השנים הקרובות. חלמתי להתחרות ברובינשטיין במשך שנים. בגיאורגיה היא תחרות מאוד פופולרית בקרב מוסיקאים מאז שאלכנסדר קורסנטיה מטביליסי זכה במקום הראשון ב־1995.

"בתחרות הקודמת בתל אביב, ב־2021, השתתפתי גם, אבל זה היה בעיצומה של מגפת הקורונה ורוב התחרות נעשתה מרחוק – ואני לא יכול לנגן בלי קהל. עכשיו אני צריך לנצל את הזכייה במקום השני כדי להתאמן ולהופיע, ולהגדיל את הרפרטואר.

"את התחרויות מיציתי, לפחות לעת עתה. אני תחרותי באופן מטורף במשחקי קלפים, אבל במוסיקה אני מרגיש שברטוק צדק, וקצת עייפתי מתחרויות סוסים".

עטיפת אלבום הבכורה של הפסנתרן הגיאורגי והזוכה במקום השני בתחרות רובינשטיין גיורגי גיגאשווילי (צילום: פייסבוק)

"זאת התחרות האחרונה לשנים הקרובות. חלמתי להתחרות ברובינשטיין במשך שנים. בגיאורגיה היא תחרות מאוד פופולרית בקרב מוסיקאים מאז שאלכנסדר קורסנטיה מטביליסי זכה במקום הראשון"