הנה הוא מגיע בקרוב, היום הקדוש שאין שני לו, אלא אם אתה דתי ומסרב להתגייס לצה"ל. השקט שעוטף את הארץ כולה בערב כל יום זיכרון ונמשך עד לתרועות יום העצמאות והדלקת המשואות, מטלטל אותנו כבר 75 שנים.

נדמה לי שהוויכוח הוותיק האם נכון לקיים את הטקס יום לפני יום העצמאות או אולי ביום אחר – נמשך עד היום. אלו שקיבלו את ההחלטה על המועד הזה ביקשו להדגיש את חשיבות נפילתם של הבנים למען כינונה של מדינת ישראל.

אבל השנה, יותר מאשר בכל שנה אחרת, הכינויים המבזים שהוצמדו לחיילי מילואים המשתתפים במחאה נגד ההפיכה המשטרית, מעוררים את השאלה האם אנחנו כעם המקדש את זכרם של הבנים, של הנופלים, מוכנים להשתתף בהצגה המשפילה של הממשלה.

השנה, יותר מתמיד, הכינויים המבזים שהוצמדו לחיילי מילואים המשתתפים במחאה נגד ההפיכה המשטרית, מעוררים את השאלה האם אנחנו, כעם המקדש את זכר הנופלים, מוכנים להשתתף בהצגה המשפילה

האם אנחנו מוכנים להשתתף בהצגה שבה שרים וחברי ממשלה ללא רקע ביטחוני, שלא שירתו אפילו בצה"ל, כאלה שהשתמטותם אומנותם, הם אלו שיביאו את דבר המדינה ויישאו דברים בטקסים המרכזיים לזכר חללי מערכות הביטחון של המדינה?

כן, וגם ראש הממשלה שקורא לטייסי צה"ל סרבני שרות, האם ראוי שיישא דברים לזכר החללים? לזכר אלו שנפלו כדי שאנחנו נוכל לחיות במדינה דמוקרטית?
האם יתכן שאם היו יודעים שהם עתידים למסור את נפשם למען מדינה שתהפוך דיקטטורה היו נוהגים אחרת?

שנים ליוויתי משפחות שכולות לקראת יום הזיכרון. במלחמת לבנון הראשונה הייתי הכתבת ל"עניני לוויות" בגלי צה"ל. זה נשמע כל כך מנוכר, כתבת לענייני לוויות. עמדתי מול האם, האב, האחות, עם המיקרופון השלוף במטרה לקלוט כל הגה, כל מילה. כי ידעתי שאת הדברים שיינשאו בלוויה הזו הם יישאו איתם כל חייהם. וכל מילה נשקלה כדי שתוכל לחשוף לציבור, בכתבה שנמשכה דקה וחצי שתיים, מי היה הצעיר או איש המילואים או המתנדב שנפל.

ובהמשך בקול ישראל ביקשתי כל שנה לערוך ולהגיש את התוכניות לקראת ואחרי היום הקדוש הזה. כדי לספר על הגבורה האומץ ואהבת הארץ של הנופלים.

כמו כל אחד במדינה שלנו ראיתי את השכול סביבי. את בת המשפחה שנרצחה בפיגוע בדיזנגוף סנטר, את החברים לספסל הלימודים שנפלו.

האם אנו מוכנים להשתתף בהצגה שבה שרים וחברי ממשלה ללא רקע ביטחוני, שלא שירתו אפילו בצה"ל, כאלה שהשתמטותם אומנותם, הם שיביאו את דבר המדינה ויישאו דברים בטקסים המרכזיים לזכר החללים?

השנה יגיעו לבתי העלמין הצבאיים שרים שדוגלים בהשתמטות מהשירות הצבאי והם אלה שיספידו את הנופלים? הם אלה שיבכו אותם?

הרי היום הזה איננו באמת יום הזיכרון לחלל האישי שלנו. זה יום שבו המדינה מצדיעה לנופלים. זה יום שבו צה"ל מפרסם לקראתו את פקודת הרמטכ"ל. ואם תעברו על הדברים תיראו שמי שלא דוגל בשירות צבאי מחלל את זיכרון הנופלים.

אולי הגיע הזמן לקבל החלטה למנוע מפוליטיקאים לשאת דברים ביום הזיכרון. רק בכירי צה"ל ומערכת הביטחון יישאו דברים בבתי עלמין.

ועד שתתקבל ההחלטה הזו אנחנו נבקר את בתי הקברות הצבאיים בימי הזיכרון האישיים של יקירינו, או לפני ואחרי הטקסים הרשמיים. אין סיבה לתת לאנשים שמבזים את צה"ל לדבר ביום הזה.

אולי הגיע הזמן לקבל החלטה למנוע מפוליטיקאים לשאת דברים ביום הזיכרון ולהשאיר את הבמה לבכירי מערכת הביטחון. ועד אז נבקר בבתי העלמין הצבאיים בימי הזיכרון האישיים, או לפני ואחרי הטקסים

אם הפוליטיקאים לא מבינים את המסר ולא נענים לקריאת בני המשפחות השכולות, אין סיבה שאנחנו נסכים להיות ליד הקברים בשעת נאומיהם. הם באים ביום הזה להיבנות פוליטית. לא ניתן לזה יד.

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד המרכזי של מפקדים למען בטחון ישראל, בוועד הפעיל של אמנסטי ישראל, בוועד של מדרשת אדם, ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום, והיא שרת ההסברה בממשלת השיקום - ממשלת הצללים הלאומית. הייתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר.