בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנה שעברה מצאה טלי ליפקין-שחק אחותי רשימה של קרובי משפחה שנרצחו במלחמת העולם השנייה על אדמת אירופה, ואנחנו לא ידענו שהיו לנו כאלה. את שמות הקרובים שנרצחו היא הקריאה בפתיחת משדר הזיכרון המיוחד "ואלה שמות" ששודר בגלי-צה"ל באותו בוקר באפריל 2022.

אנחנו גדלנו בבית ישראלי שמעולם לא דיברו בו על "השואה". אצלנו בבית דלק אמנם הרדיו תמיד, אבל אמא או אבא לא ישבו  מדי יום בצהריים ליד המקלט להאזין  ל"פינה לחיפוש קרובים".

אנחנו גדלנו בבית ישראלי שמעולם לא דיברו בו על "השואה". אצלנו בבית דלק אמנם הרדיו תמיד, אבל אמא או אבא לא ישבו  מדי יום בצהריים ליד המקלט להאזין  ל"פינה לחיפוש קרובים"

אבא ואמא ילידי הארץ. הוריהם חלוצים שעלו ארצה בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת. הם חצבו, סללו, ובנו בעמק יזרעאל ובחדרה. יום הזיכרון לשואה ולגבורה היה בשבילנו יום של טקס בבית הספר בו בדרך כלל הייתי קורא את ה"יזכור" בפני הקהל, ותו לא.

לכן היכתה בי ההפתעה כששמעתי את אחותי קוראת בפתח התכנית לציון יום הזכרון לשואה ולגבורה בשנה שעברה בגלי צה"ל את רשימת הקרובים שלנו שנרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם. למן אותו רגע הרגשתי שאני חייב להם, אני חייב לנו, להוציא את סיפורם לאור; חייב להעלות אותו על הכתב למען הדור הבא. מחויבות של כבוד.

מאז  אותו בוקר בו שודר הקטע – עברה שנה. שנים-עשר חודשים של עבודה ארכאולוגית, הרכבה של פאזל, בנייה של עץ יוחסין, חיפוש קדחתני אחרי כל פיסת נייר, תמונה, קצה של סיפור.

ההרגשה הייתה שהחיפוש הזה התחיל כמה עשרות שנים מאוחר מדי. סבתא וסבא נפטרו בתחילת שנות השבעים. אבא לא אתנו כבר רבע מאה, ואמא – היא כבר לא זוכרת. למרות זאת עלה בידי, בעזרת אחיותיי ובנות הדודה, אחותו של אבי, שהצטרפו אלי למסע ונרתמו למשימה לשחזר חלק מהמשפחה שאבדה באירופה בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת.

שנים-עשר חודשים של עבודה ארכאולוגית, הרכבה פאזל, בניית עץ יוחסין, חיפוש קדחתני אחרי כל פיסת נייר, תמונה, קצה של סיפור. ההרגשה הייתה שהחיפוש הזה התחיל כמה עשרות שנים מאוחר מדי

במהלך השנה האחרונה הכרתי את אחד-עשר אֶחָיו ואחיותיו של סבא אליהו הכהן רפופורט, סבא שלנו, אביו של אבא. את אביו ואת אמו. מבין השורות שנכתבו בצפיפות על גבי דפי נייר, מעטפות וגלויות, למדתי על תלאות המשפחה בין המהפכות, המלחמות, הפרעות ועלילות הדם, בין השנים 1900 ועד למכתבים האחרונים שנכתבו ונשלחו בין השנים 1942-1943.

המכתבים האחרונים לימדו על השלמה עם המצב. את הסרטיפיקטים לעליה ארצה לא קיבלו, החיים בגטו הפכו קשים יותר ויותר מידי יום, הם נאלצו לזנוח את רכושם לחסדי הרוסים, הגרמנים, האוקראינים והפולנים שלא חסו עליהם.

שרדו רק אלו שעזבו לפני המלחמה; ארבעה מהם, שלושה אחים ואחות. כן, היה גם אח נוסף, חמישי, ששרד, אבל הוא הוכרז כמת על ידי אֶחָיו ואחותו לאחר שהבינו שהוא נישל אותם בעורמה מהירושה שנשארה אחרי מות הקדושים בתאי הגזים בבוכנוואלד, אושוויץ וביאליסטוק – ומעולם לא יצרו איתו קשר.

למדתי על קשר הדם והטרגדיות שחוותה המשפחה במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים. על יצחק, בן דודו של סבא, שעלה ארצה בתחילת שנות השלושים ומצא את מותו במאורעות 1936 על גבול יפו-תל אביב עת הוכה עד מוות באבן גדולה על ידי פורעים ערביים; על אמו חיה לבית צייטלין ואחיו הצעיר, נח, אשר חזרו בעקבות מותו של יצחק לריגה; על נח הצעיר שהקים בריגה משפחה עם חנה לבית קאופמן ונולד להם בן ראשון, ישעיהו קראו לו, על שם אביו של נח. שלוש או ארבע שנים מאוחר יותר מצאה את עצמה המשפחה כולה בתאי הגזים בשני מחנות נפרדים.

המכתבים האחרונים לימדו על השלמה עם המצב. את הסרטיפיקטים לעליה ארצה לא קיבלו, החיים בגטו הפכו קשים יותר מידי יום, הם נאלצו לזנוח את רכושם לחסדי הרוסים, הגרמנים, האוקראינים והפולנים שלא חסו

ובעוד אני מגלה את ענפי המשפחה שגדעה היד הזדונית בשואה, נחשף בפני עולם רדוף שדים שסייטו את סבתא שלנו, יוכבד, אמא של אבא, יוכבד  לבית לרינמן. אריסטוקרטית רוסית, לתפיסתה, שעלתה ארצה בשנת 1923 ולא "יצאה מהמיטה" עד שנפטרה.

כילד ואחר כך כנער, מעולם לא הבנתי מה באמת היה לסבתא. הסבירו לי שהחיים הקשים בארץ מוכת החולירע והבילהרציה היו לה קשים מנשוא. פעם אחרת הסבירו שהפער בין מה שסיפרו לה על ארץ ישראל לבין מה שמצאה כאן כשהגיעה באונייה לנמל חיפה גרם לה לשקוע בדיכאון.

והנה – תוך כדי עיון במכתבים בני מאה שנה שנכתבו באידיש בשפה גבוהה, כמו שהסביר לי המתרגם שעשה למעני את עבודת התרגום – גיליתי שסבלה כנראה כבר מגיל צעיר ממה שהיום מאבחנים כפוסט-טראומה.

הסתבר לי מקריאה בין השורות שנכתבו על נייר משי דקיק, כי במשך שבע שנים שבין המהפכות ברוסיה לסיום מלחמת העולם הראשונה – סבתא, שהייתה אז תלמידת תיכון בעיר קטנה בשם קרמנצ'וג באוקראינה, הייתה עדה לפרעות שערכו האוקראינים, הפולנים והרוסים  ביהודים. רצח, שריפה, אונס, ביזה והרס היו כנראה התמונות שליוו את יוכבד הנערה – את כל מה שראתה, שמעה, וחוותה – לא שכחה כל חייה.

תוך כדי עיון במכתבים בני מאה שנה שנכתבו באידיש בשפה גבוהה, כמו שהסביר לי המתרגם – גיליתי שסבתא סבלה כנראה כבר מגיל צעיר ממה שהיום מאבחנים כפוסט-טראומה

דרכון מנדטורי עם תמונת ילד חיוור וחותמות של ויזות לאיטליה, אוסטריה, ליטא, וחותמת יציאה מנמל חיפה באפריל 1936, התברר כדרכונו של אבא שלי, שהונפק לו על מנת שיוכל לנסוע לבקר את המשפחה בקובנה; את שמואל אחיו הבכור של סבא, ופאני אשתו.

תעודת המסע של עזריה רפופורט לבית משפחת דודו שמואל בקובנה (צילום: באדיבות המשפחה)

שמואל, כמו שכתב עליו אחיו הצעיר יהושע רפופורט, היה המצליח בין הילדים. כבר בגיל עשר עזב את הבית בביאליסטוק ועבר להתגורר בעיר המחוז בבית דודו, ויחד איתו נכנס לעסקי היבוא ויצוא ו"הפך למיליונר", כפי שכתב יהושע בספרו "שברי חיים" ("פארגמענטן פון א לעבן" הוא אוסף מרשימותיו של אחיו של סבא שלי, הסופר האידישאי יהושע רפופורט, שנכתבו בסוף המלחמה בשנות הארבעים המאוחרות של המאה הקודמת, ופורסמו בספר שיצא לאור במלבורן, אוסטרליה, בשנת 1967 בהוצאה עצמית).

יהושע ברח ברגע האחרון מפולין והצליח להגיע לשנגחאי שבסין, שהייתה אז תחת כיבוש יפן. הוא נכלא בגטו בשנגחאי עם עוד כעשרים אלף פליטים יהודים עד 1945, שוחרר עם סיום המלחמה ועזב לאוסטרליה. שם, במלבורן, הפך לסופר אידישאי מצליח.

למרות המרחבים הירוקים, החברים החדשים שהכיר אבא בקובנה, כשביקר שם את הדוד שמואל והדודה פאני, הטיולים למעיינות מרפא, שעורי הפסנתר והאנגלית – אבא סרב להישאר בקובנה ולהשלים את לימודיו – וחזר ארצה בתום שישה חודשים.

הדוד שמואל והדודה פאני שאירחו אותו בביתם נשארו בבית הגדול במרכזה של העיר, שהיה צמוד למוזיאון הלאומי של ליטא, עם הפסנתר וכלי הכסף. שבע שנים אחר כך הכל הושמד, נשרף, ועלה בעשן המשרפות.

הדוד שמואל והדודה פאני שאירחו את אבי בביתם בקובנה, נשארו בבית הגדול במרכז העיר, שהיה צמוד למוזיאון הלאומי של ליטא, עם הפסנתר וכלי הכסף. 7 שנים אחר כך הכל הושמד, נשרף, ועלה בעשן המשרפות

אחרי שנה של חפירות בארגזים, בארונות, במזוודות וקופסאות הקרטון, חיברתי משפחה גדולה שאיבדנו בשואת היהודים, הפחתי בה בחיים.

גלויה מחיה צייטלין לאליהו (צילום: באדיבות המשפחה)

ביום הזיכרון השנה, 2023, אפשר כבר לתת פנים  לשמות ברשימה הארוכה שאחותי הקריאה בתוכנית הרדיו, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, באפריל 2022.

ואלה שמות אחדים מבני המשפחות שלנו, לזיכרון עולם, בעבור סבא וסבתא שלנו, גם זקהיים-גושנסקי וגם רפופורט-לרינמן, שעלו ארצה בראשית המאה הקודמת, השאירו מאחוריהם משפחות גדולות ומעולם לא דיברו ולא סיפרו, ולקחו איתם  – עם מותם בשיבה טובה – את רגשי האשמה, הגעגועים.

חנני רפופורט בעברו מנכ״ל חברת התקשורת ״JCS אולפני הבירה״, מפיק ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות ABC News & NBC News וזוכה פרס EMMY לכתבת חדשות לטלוויזיה. כיום סבא במשרה מלאה ומספר סיפורים מנקודת מבט מאד מאד אישית. תמונות הסטילס צולמו על ידו במהלך עבודתו, אלא אם צוין אחרת.