שלטי בחירות בירושלים ב-14 בספטמבר 2019 (צילום: יונתן סינדל/פלאש90)
יונתן סינדל/פלאש90

פרשנות כדי שנתניהו יילך, עדיף לכחול-לבן להיות קטנה

כדי שציר נתניהו והדתיים לא יגיע ל-61 מנדטים צריכים לקרות שלושה דברים: שהעבודה-גשר והמחנה הדמוקרטי יעברו את אחוז החסימה, שעוצמה יהודית תישאר בחוץ, ושהפערים בין הסקרים למנדטים יהיו הפעם קטנים במיוחד ● אלה יותר מדי דברים לקוות להם ● ללא חיבוק של המחנה הדמוקרטי-ליברלי לערבים, הדמוקרטיה הישראלית עלולה לקרוס

הטיעון שעליו חוזר יאיר לפיד בשבועות האחרונים נגד ביטול הרוטציה עם בני גנץ בראשות הממשלה, הוא שכחול-לבן תאבד מיד 2-3 מנדטים, בעיקר לעבודה-גשר ולישראל ביתנו. מדובר בהתפתחות בעייתית, מסביר לפיד, משום שגם חבריו לכחול-לבן סבורים שהמאבק מול הליכוד הוא על הגודל.

אסטרטגיית המפלגה הגדולה לא בהכרח נכונה, לאור זאת שלכחול-לבן יש בעיה עם בנימין נתניהו, לא עם הליכוד. בתרחיש מסוים, דווקא הובלה של הליכוד בפער של כמה מנדטים על כחול-לבן תיצור לחץ אפקטיבי יותר להחלפת נתניהו, בעוד ששוויון או הובלה של כחול-לבן יקלו על נתניהו לשרוד.

מדובר בתרחיש סביר למדי, המשתקף ברוב הסקרים, שבהם לליכוד אין ממשלת ימין צרה של 61 מנדטים. מכיוון שלמרות זאת, לנתניהו צפויים להיות יותר ממליצים אצל הנשיא ראובן ריבלין, הוא עשוי להיות הראשון שינסה להקים ממשלה, ללא קשר לגודלה של כחול-לבן.

בהנחה שאביגדור ליברמן יממש את התחייבותו לא להיכנס לממשלת ימין חרדים, וכחול-לבן תעמוד במילתה ולא תסכים לעסקת אין ברירה שיציע נתניהו לממשלת אחדות בראשותו, ניסיונותיו צפויים להיכשל. זה ייאלץ את הנשיא ריבלין להכריע מי השני שיקבל את המנדט.

כאן נפתחות שתי אפשרויות – או גנץ, או מועמד חלופי מהליכוד. אם יהיה פער קטן בין הליכוד לכחול-לבן, צפוי גנץ לקבל את המשימה, אך הוא יתקשה לגרום לליכוד להזיז את נתניהו כדי להקים ממשלת אחדות חילונית כפי שהוא מבטיח בקמפיין. תישאר לו רק אופציה של ממשלת מרכז-שמאל חרדים, שעל פי הסקרים האחרונים לא מגיעה ל-61. בממשלה כזאת, עם המחנה הדמוקרטי והחרדים, אביגדור ליברמן כבר התחייב שלא יישב.

שלטי חוצות של כחול-לבן והליכוד (צילום: Miriam Alster/Flash90)
שלטי חוצות של כחול-לבן והליכוד (צילום: Miriam Alster/Flash90)

בליכוד בראשות נתניהו יידעו שגנץ בלחץ, ויסרבו עד הרגע האחרון לאפשר לו להקים ממשלת אחדות, בתקווה שייכשל והכל ייפתח שוב – אם באמצעות בחירות שלישיות ברציפות, ואם בדרך אחרת, אולי של פרשנות יצירתית שייתן היועץ המשפטי לממשלה, שתאפשר להמשיך במשאים ומתנים. סקר חדשות 12 מיום שישי האחרון מראה שבציבור יש רוב גדול לחלופה השנייה.

כל עוד נתניהו ייתפס כבעל סיכויים להצליח בסופו של דבר להרכיב ממשלה לאחר כישלון גנץ, יהיה קשה מאוד לעמיתיו בליכוד להדיח אותו. במהלך פרק הזמן שבו ינסה גנץ להקים ממשלה, נתניהו יוביל את המאבק הפוליטי להבטחת כישלונו, ויעשה כל מאמץ ללבות את הכאוס שייווצר.

אך מה אם הליכוד יפתח פער של כמה מנדטים מכחול-לבן? במקרה כזה, אחרי כישלון נתניהו להרכיב ממשלה, יגברו הקולות בליכוד שיתהו מדוע שגנץ ייהנה מההפקר, בעוד שהליכוד היא המפלגה הגדולה יותר בפער ניכר, הנהנית ממספר ממליצים גדול יותר. ההתפתחות הטבעית תהיה לחץ גובר בתוך הליכוד לעזיבת נתניהו, ולמינוי מועמד שאיתו כחול-לבן מוכנה לעשות עסקים, ויוביל ראשון את ממשלת האחדות.

ממשלת ימין צרה

הבחירות הקרובות הן יותר מכל משאל עם על המשך כהונת נתניהו, ובהתאמה – על עצם קיומה של הדמוקרטיה הליברלית כפי שהכרנו אותה. אם יצליח נתניהו להקים ממשלת ימין צרה, המפלגות הדתיות האנטי-ליברליות יהיו בעלות כוח גדול להמשיך ולחזק את מגמות ההדתה והפוליטיזציה של השירות הציבורי.

נתניהו, מצדו, לא יבחל במאמצים לחמוק מהעמדה לדין וממאסר אפשרי, והנתיב הוא המשך הדה-לגיטימציה של מערכת המשפט, וביטול סמכות בג"ץ לבקר את החלטות הכנסת שמתוקפן יזכה נתניהו בחסינות. אחרי שהכנסת כבר איבדה למעשה את יכולות הפיקוח שלה על הממשלה, החלשת בית המשפט העליון תהיה למעשה הסרת המכשול האחרון בפני ממשלה המיישמת דיקטטורה של המיעוט – ובמידה רבה דיקטטורה של איש אחד, ראש הממשלה.

את הלך הרוח הנוכחי של נתניהו חשף ביום שישי האחרון גידי וייץ ב"הארץ": "תפסיקו לפחד, שיפחדו הם", אמר למקורביו לאחר הבחירות האחרונות.

כאשר בית המשפט העליון ייפול, תיסלל הדרך ליישום חוק גזל הקרקעות הפרטיות של הפלסטינים, המכונה "חוק ההסדרה"; ליישום חוק היועצים המשפטיים, שנועד להפוך את שומרי הסף החשובים של משרדי הממשלה לגורמים פוליטיים; ולהמשך המגמה הלאומנית והמדירה שהחלה בחוק הלאום, ונמשכת במלוא העוצמה בניסיונות הבלתי פוסקים לדכא את הצבעת האזרחים הערבים. גם השמאל וארגוני זכויות האדם יאבדו חלק ניכר מכוחם.

"הבחירות האלה גורליות באמת, כי נוצר כאן ציר לאומני, גזעני ופופוליסטי, ובמידה רבה גם מושחת, חזק מאי פעם", אומר גורם בקמפיין המחנה הדמוקרטי. "התסכול הכי גדול שלנו הוא שאנחנו בתוך קמפיין, ובקמפיין האזהרות האלה נשמעות כמו סיסמאות. אומרים לנו, תמיד אמרתם שהדמוקרטיה נמצאת בסכנה.

אחרי שהכנסת כבר איבדה את יכולות הפיקוח על הממשלה, החלשת בית המשפט העליון תהיה הסרת המכשול האחרון בפני ממשלה המיישמת דיקטטורה של המיעוט – ובמידה רבה דיקטטורה של איש אחד, ראש הממשלה

"לתקשורת קשה להתנער מהסתכלות המיקרו על הדברים, מי אמר למי ודברים כאלה. אני רואה עיתונאית בכירה אומרת על מה שנתניהו אמר על הערבים 'הוא הולך להם על הראש', מבלי להתייחס לכך שיש כאן משהו עמוק הרבה יותר. יש פה ציר של מנהיגים ומפלגות שלא בוחלים באמצעים. זה יותר מגבול הפאשיזם, זה באמת מפחיד.

"אנחנו בשעה גורלית לדמוקרטיה הישראלית, ודמוקרטיה, כידוע, היא לא משהו שנופל ביום אחד. זה משהו מאוד איטי, או אם להשתמש בקלישאה – אלה תהליכים. מתקפות על עיתונאים, החלשה של רגולטורים, פילוג והסתה, ויצירת כאוס. כאשר יש כאוס, כבר אי אפשר להבדיל בין אמת לשקר ואין טוב לרע, וזה משרת בסוף את הרעים".

פירוק הממלכתיות

פרויקט הדגל של נתניהו מאז נבחר לראשונה ב-1996, הוא שיסוי האזרחים אלה באלה ("בשמאל שכחו מה זה להיות יהודים"), פירוק הממלכתיות, והשחתת המינהל התקין. הכל בשם השאיפה לכוח. בתחילת הדרך הוא עשה זאת תחת מעטה של "מלחמה באליטות השמאל".

טרום החקירות הפליליות נגדו, נהג נתניהו להפיץ משנה לא דמוקרטית וגזענית בעיקר לצרכים אלקטורליים ("הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי"), בעוד שבפועל התנהל במתינות יחסית. נתניהו של השנים האחרונות כבר אינו מתבייש לאמץ סממנים של שליט רודני, המטפח סביב עצמו פולחן אישיות, מסית בראש חוצות נגד מיעוטים, ומעביר את המסר שהחוק לא חל עליו.

שלטון הפחד שמבקש נתניהו להשליט עלול לקבל ביטוי כבר ביום הבחירות עצמו. כישלון חוק המצלמות הוליד מיזם בשם "שומרי הסף – מטה המאבק למניעת זיופים", בהובלת מנהיגים בולטים מעמותת המתנחלים "ועד מתיישבי שומרון". בראש העמותה, הזכורה מהסרטון האנטישמי שהפיצה נגד השמאל בבחירות 2015, עמד בעבר שגיא קייזלר, ממנהלי מיזם המצלמות הנסתרות של הליכוד בבחירות אפריל.

שלטון הפחד שמבקש נתניהו להשליט עלול לקבל ביטוי כבר ביום הבחירות עצמו. כישלון חוק המצלמות הוליד מיזם בשם "שומרי הסף – מטה המאבק למניעת זיופים", בהובלת עמותת המתנחלים "ועד מתיישבי שומרון"

"לא נותנים לשמאל לגנוב את הבחירות", זועקת כותרת עמוד מימון ההמונים שפתחה התנועה. "כמו בבחירות הקודמות, בהן בל"ד נכנסו על קולות הרמאים (לכאורה), גם הפעם בשמאל בונים על השיטה המאורגנת של זיופים סיטונאים. לא מעניין אותם עכשיו דמוקרטיה, הם באו לנצח, בכל מחיר". המיזם מתעתד לשלוח מאות שומרים לקלפיות ערביות, לכאורה כדי לשמור על המפקחים בהן מטעם מפלגות הימין.

מנכ"ל רופאים לזכויות אדם לשעבר, רן כהן, העריך השבוע בסדרת ציוצים בטוויטר, כי התוכנית היא ליצור כאוס ביישובים הערביים, כולל באמצעות אלימות, במטרה להרתיע מצביעים. "הימין משווע לפרובוקציה חלופית שתאפשר לו לייצר תחושת חירום ולהניע מצביעים", כתב. "הפרובוקציה שנבחרה: בניית מתח שיוביל לאלימות וכאוס בישובים ערביים".

גלעד ארדן בסיור בחירות בשוק מחנה יהודה בירושלים (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)
גלעד ארדן בסיור בחירות בשוק מחנה יהודה בירושלים (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

האגרופים שהונפו ביום שישי לעבר אנשי המחנה הדמוקרטי שקיימו פעילות בשוק מחנה יהודה בירושלים, מצד פעילי ליכוד שליוו את השר לביטחון פנים מהליכוד גלעד ארדן, הם אולי סימן מקדים. האווירה הרעילה שמפיצים ראש הממשלה וסביבתו הכשירה את הקרקע לחציית גבולות.

כשלון התקשורת

גם לנו בתקשורת יש אחריות לאחוזי ההצבעה הנמוכים של האזרחים הערבים, שאם היו מצביעים בשיעור דומה לזה של כלל הציבור, היתה קמה כאן ממשלת הרוב, כפי שמכנה אותה בני גנץ – זאת שמייצגת 75% מהציבור, שלפי סקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה מעוניינים לחיות בדמוקרטיה ליברלית שבה כל האזרחים שווים. כן, גם בקרב הימין ישנם לפחות 40% שהיו שמחים לעיגון השוויון בחוק יסוד.

התקשורת המפוחדת, הנאבקת על שיירי הלגיטימציה שעוד נותרו לה, כשלה בחודשים האחרונים בהמחשת גודל הסכנה לדמוקרטיה. הכישלון דרמטי בעיקר ביחס לאותם אנשי ימין דמוקרטים-ליברלים, שעוד לא הפנימו כמו מנהיגיהם בעבר – בני בגין, דן מרידור, דן תיכון, מיכאל איתן, רוני מילוא ולימור לבנת – לאן לוקח נתניהו את ישראל. אם הם היו מבינים, האיום על הדמוקרטיה היה מתפוגג אחרי הבחירות האלה.

סיקור ההסתה בצ'ט בוט של נתניהו – "הערבים רוצים להשמיד את כולנו, נשים, ילדים וגברים" – הוא דוגמה לבעיה. ההפתעה המעושה מהמסר הבלתי נסבל, והקלות שבה התקבלה היתממות נתניהו כי לא ידע, ביססו את המקרה הזה כיוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. וכשהתקשורת "השמאלנית" אינה מתרגשת, מדוע שמצביעי ימין מתון יתרשמו?

בפועל, כל קמפיין הליכוד משופע בגזענות קשה המאפיינת מפלגות ימין קיצוני. בשבוע שעבר חשפנו כי אחד ממועמדי ימינה לכנסת, דוידי בן ציון, מתפאר בתמיכתו בטרנספר לפלסטינים, ובעלי גישה כזאת נמצאים גם בליכוד, אם כי עדיין אינם נחשפים. כהנא מאיים להפוך למיינסטרים החדש.

תפקידה של התקשורת הוא לחשוף את המציאות הזאת. למשל, לחולל מהומה ולא להרפות מהתייחסות ביקורתית להפחדות הבלתי פוסקות של הליכוד מממשלת שמאל-ערבים. ולעשות את אותו דבר כשנתניהו אומר בראיון רדיו שאיימן עודה עושה ואחמד טיבי לא רוצים את טובת המדינה. זה הרי לא רק שקר גמור אלא גם חסר היגיון. אבל המראיינים שתקו, ושתיקתם התפרשה כהסכמה.

התקשורת הישראלית עושה עבודה מצוינת בלא מעט נושאים ודרכים, אך ביחס לערבים היא כושלת עמוקות לא רק בתחום עיצוב השיח, כי אם גם בייצוג. מספר העיתונאים הערבים הבולטים זעום, וכפי שחושף פרויקט מדד הייצוג של עמותת סיכוי והעין השביעית, כך גם מספר המרואיינים הערבים.

וכשאין ייצוג קרוב לפרופורציונלי, מה הפלא שאין לגיטימציה לערבים מצד היהודים, ושהאזרחים הערבים לא מרגישים שייכים מספיק כדי לצאת ולהצביע בהמוניהם. זוהי המציאות שהובילה את לוסי אהריש לספר ברדיו בבכי על האיומים והנאצות הגזעניות שהיא סופגת מדי יום, ולומר בכעס שאחת הסיבות היא מיעוט הייצוג של עיתונאים ערבים בתקשורת.

במחנה הדמוקרטי משכנעים את המשוכנעים

דווקא משום שהמחנה הדמוקרטי היא הרשימה היהודית היחידה המעזה להציג את המציאות במלוא חומרתה, הקמפיין שלה ייזכר כאחד המפוספסים והגרועים בבחירות האלה. הרשימה עסקה בחודשים האחרונים בשכנוע המשוכנעים ובמאבק על כל קול נגד חברותיה למחנה הדמוקרטי-ליברלי – מאבק שאינו תורם דבר להחלשת גוש הימין.

מיד לאחר סגירת הרשימות בסוף יולי, החלה המחנה הדמוקרטי במתקפה חריפה ולא מבוססת על תוכנית לכאורה של עמיר פרץ ואורלי לוי-אבקסיס לחבור לנתניהו. התקשורת שמחה לשתף פעולה עם הדרמה, למרות היעדר הראיות וההכחשות החוזרות ונשנות של העבודה גשר. במקביל מטיחה המחנה הדמוקרטי האשמות דומות בכחול-לבן.

בשני סקרים עוקבים עלה כי רק 3% מהאזרחים הערבים היו נמנעים מהצבעה אם חוק המצלמות היה עובר, וכי סאגת המצלמות גרמה ל-25% מהערבים שלא התכוונו להצביע, לשקול לעשות "דווקא נתניהו"

הקמפיין נגד העבודה-גשר נחלש לפני כשבועיים, בין השאר בגלל הצעד השנוי במחלוקת אך האפקטיבי בדיעבד של פרץ, שהגיע לאולפן חדשות 12 נטול שפם ואמר "קראו את שפתיי". אך השבוע נשבר במחנה הדמוקרטי שיא שלילי חדש, כשברשימה העלו סרטון ארסי נגד לוי-אבקסיס, בו שוב עלתה הטענה שתחבור לנתניהו. לדברי מקורות, הסרטון קומם בדיעבד את אהוד ברק, שביקש להסירו.

בסרטון נטען נגד לוי-אבקסיס כי הצביעה בעד חוק הלאום, בעוד שבפועל נעדרה מההצבעה, בדומה לבני בגין, ונעשתה מניפולציה בתמונה שלה מחובקת עם אביה, דוד לוי, שהוחלף בנתניהו. בתגובה שיחררה העבודה-גשר מצגת המדגימה את אי הדיוקים, ופרץ חרג ממנהגו בכל שנותיו בפוליטיקה, ואמר במפורש שהיתה בסרטון גזענות בוטה.

האסטרטגיה של המחנה הדמוקרטי היא של מי שהפנימו כבר את הפסדם, ועתה מנסים למזער נזקים. במקום זאת, היו צריכים ברשימה להשקיע כל שקל פנוי מתקציב הקמפיין, המוערך ב-12-15 מיליון שקל, בהגדלת אחוז ההצבעה במגזר הערבי. שם נמצא המפתח החשוב והאפקטיבי ביותר להקטנת גוש הימין. תוספת של 100 אלף מצביעים ערבים מתוך כמיליון בעלי זכות בחירה, יכולה להבטיח שלימין לא יהיו 61 חברי כנסת.

במחנה הדמוקרטי הבינו השבוע שהקמפיין נגד לוי-אבקסיס היה טעות, ואומרים שם כי דווקא מושקעים מאמצים רבים בהוצאת המצביעים הערבים לקלפיות, בין השאר בסיוע מובילי דעת קהל ובמפגשים רבים שמוביל בעיקר ניצן הורוביץ. ספק רב אם זה יספיק.

אם יש תקווה מסוימת להצבעה של הערבים בשיעור גבוה יותר מבבחירות אפריל, היא טמונה דווקא במהלכי הדה-לגיטימציה של הליכוד. בשני סקרים עוקבים שערך בשבוע שעבר יוסף מקלדה, עלה כי רק 3% מהאזרחים הערבים היו נמנעים מהצבעה אם חוק המצלמות היה עובר, וכי סאגת המצלמות גרמה ל-25% מהערבים שלא התכוונו להצביע, לשקול לעשות "דווקא נתניהו".

עמיר פרץ ואורלי לוי-אבוקסיס באירוע בחירות בתל אביב (צילום: Flash90)
עמיר פרץ ואורלי לוי-אבוקסיס באירוע בחירות בתל אביב (צילום: Flash90)

אחוזי ההצבעה לא משפיעים על גוש הימין

בסקרים של השבוע האחרון לפני בחירות אפריל, השיג גוש הימין ללא ישראל ביתנו אך עם זהות והימין החדש שלא עברו, 62 מנדטים בממוצע. לאחר אובדן 4 מנדטים של זהות והימין החדש (אם היו נכנסות היתה מאבדת הליכוד 2 מנדטים) מדובר בתחזית נמוכה ב-2 מנדטים לעומת תוצאות האמת, שנתנו לימין 60 מנדטים. שיעור ההצבעה הכללי היה 68.5%.

בסקרים האחרונים של חדשות 2 ושל ידיעות אחרונות ב-2015, קיבל גוש הימין ללא ליברמן 59 מנדטים. בסקר מעריב הגיעו מפלגות הימין ל-60 מנדטים, ובסקר וואלה 61 מנדטים. ממוצע ארבעת הסקרים הוא 59.75 למפלגות הימין. בפועל, בקלפי, קיבלו מפלגות הימין ללא ישראל ביתנו 61 מנדטים – קצת יותר ממנדט מעבר לסקרים. שיעור ההצבעה הכללי היה 72.3%.

אם מנכים מהחישוב את מפלגת יחד שלא עברה את אחוז החסימה, הפער בין הסקרים לתוצאות האמת מתרחב לחמישה מנדטים לטובת גוש הימין.

בסקר הסקרים של חדשות 2 ב-2013, שריכז את 11 הסקרים האחרונים לפני הבחירות, הגיע גוש הימין ל-67 מנדטים, כולל 2 מנדטים לעוצמה יהודית. באותה מערכת בחירות התמודדו ישראל ביתנו והליכוד יחד ("הליכוד ביתנו"). בבחירות 2009 קיבלה ישראל ביתנו 15 מנדטים, אך צנחה ב-2015 לשישה בלבד, כך שבהערכה כללית אפשר לייחס לה כ-10 מנדטים ב-2013, מה שמוריד את גוש הימין ל-57.

סיור בחירות של אביגדור ליברמן במעלה אדומים (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)
סיור בחירות של אביגדור ליברמן במעלה אדומים (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

בפועל, הגיע גוש הימין, כולל ישראל ביתנו, ל-61 מנדטים בלבד, ללא עוצמה יהודית שלא עברה את אחוז החסימה. אחוזי ההצבעה היו 67.8%. ללא עוצמה יהודית קיבל גוש הימין 6 מנדטים יותר מאשר בסקרים. מאידך, גם עם עוצמה יהודית, גוש הימין-דתיים ב-2013 היה רחוק מאוד מ-61 המנדטים הנכספים.

כל מסקנה שתופק מהנתונים האלה היא בעירבון מוגבל, אך בזהירות המתבקשת אפשר לומר שאחוזי ההצבעה לא משפיעים כמעט על גוש הימין. ב-2015, כשאחוזי ההצבעה היו גבוהים יחסית, גוש הימין קיבל בקלפי 6 מנדטים יותר מאשר בסקרים, אך גם בבחירות 2013, כשאחוזי ההצעה היו נמוכים יחסית, הצליח הימין לקבל בקלפי ארבעה מנדטים יותר מאשר בסקרים, ושישה אם מחשיבים את עוצמה יהודית.

בממוצע סקרי סוף השבוע, האחרונים לפני הבחירות מחרתיים, מתייצב הימין על ממוצע של 58.5 מנדטים, כולל עוצמה יהודית שברוב הסקרים עוברת. בשמאל ניצבת העבודה-גשר על גבול הסכנה, עם 4-5 מנדטים. השאלה לקראת יום שלישי היא האם מצביעי השמאל ינהרו בהמונים כדי להציל את העבודה-גשר, והאם בימין תהיה נהירה דומה לטובת עוצמה יהודית.

כדי שציר נתניהו והדתיים לא יגיע ל-61 מנדטים צריכים לקרות שלושה דברים. שהעבודה-גשר והמחנה הדמוקרטי יעברו את אחוז החסימה, שעוצמה יהודית תישאר בחוץ, ושהפערים הקבועים בין הסקרים האחרונים למנדטים בפועל, יהיו קטנים הפעם במיוחד. אלה יותר מדי דברים לקוות להם.

כל זה מחזיר אותנו שוב למסקנה שלמעלה: ללא חיבוק של המחנה הדמוקרטי-ליברלי לערבים, כדי שיחושו שייכים וחשובים, הדמוקרטיה הישראלית עלולה לקרוס. השיח הזה החל לצבור תאוצה לאחר בחירות אפריל, וקיבל תנופה נוספת בעקבות הראיון של איימן עודה לנחום ברנע בידיעות אחרונות.

אך גם זה לא גרם למפלגות המרכז-שמאל היהודיות לפעול בהיקף מספיק כדי להוציא את הערבים לקלפיות, וכמו שהרמטכ"לים של כחול-לבן למדו ולימדו בצבא, מה שלא עובר דרך הראש עובר דרך הרגליים. אם תקום כאן שוב ממשלת ימין צרה בראשות נתניהו, אולי תתרחש ההתפכחות המלאה. יש לקוות רק, שעוד אפשר יהיה לשקם את ההריסות.

עוד 2,276 מילים
סגירה