טקס יום הזיכרון המשותף למשפחות ישראליות-פלסטיניות נערך אמש זו השנה ה-18. מה שהחל כיוזמה פרטית של משפחות שכולות שמאסו באובדן ובצער, הגיע אתמול לשיא משתתפים של למעלה מעשרת אלפים איש באירוע עצמו שנערך בגני יהושע, ושודר בלייב במקביל לעשרות אלפי צופים נוספים בכל העולם. התור המשתרך מחוץ לאירוע וכמות האנשים המדהימה הם רוח גבית לכל מי שמאמין שיכול להיות כאן אחרת.
למעלה מעשרת אלפים איש הגיעו לאירוע בגני יהושע, ששודר בלייב במקביל לעשרות אלפי צופים נוספים בכל העולם. התור המשתרך וכמות האנשים המדהימה הם רוח גבית לכל מי שמאמין שיכול להיות כאן אחרת
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
כמיטב המסורת, עוד טרום הטקס סערו הרוחות, שר הביטחון יואב גלנט הטיל וטו על כניסת המשפחות הפלסטיניות, אך נענה בסירוב של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה ובגיבוי בג"ץ, אשר התיר את כניסתן לטקס בדיוק כפי שקרה בשנים הקודמות. גלנט ידע שזה מה שיהיה, אבל עשה את זה בשביל הכותרת ולא עבור הביטחון של אף אחד חוץ מעצמו.
את הטקס שנערך תחת אבטחה משמעותית הנחו יוסי צברי וראידה אדון בערבית, אנגלית ועברית. הנאומים כבכל שנה תיארו סיפורים קשים משני צידי המתרס. מה שההקבלה הזו גורמת לצופים זה להיות מודעים בו זמנית לכאב שלהם ולכאבו של האחר וזה מה שמייחד את הטקס המשותף.
ענת מרנין, אחות ששכלה את שני אחיה כשהייתה בת 16, סיפרה על השבר הגדול, השנים בהן חיה לאורו ועל הפעילות שלה היום במסגרת פורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני. על אחוות הנשים חוצת הגבולות שפגשה בדרך אמרה: "הרגשתי והבנתי שדווקא אנחנו הנשים צריכות להיות מעורבות בקידום שלום ופיוס בבית, בחברה ובעולם כולו".
אחריה דיבר עאדל אבו בדאוויה, תושב ג'נין שישב בכלא עשור על רקע התנגדות לכיבוש ואיבד את אחיו. עוד דיברה יוסרא עבד אל עזיז מחפוד בנה, שנהרג בשישי באוקטובר שנת 2000, במהומות שפתחו את האינתיפאדה השנייה.
את התקופה הזו אני זוכרת היטב, שכן זו היתה שנת הגיוס של השכבה שלי בתיכון. אני זוכרת את המהומות האלו, זוכרת את מחמוד אל דורה הילד שנהרג אז בידי כוח צה"ל, ולא אצליח לשכוח לעולם את הלינץ' ברמאללה שקרה שבועיים לאחר מכן והיה זוועה ברוטלית וכואבת. אלו היו ימים מצלקים שהשאירו כתם איום על פני המקום הזה.
כמיטב המסורת, עוד טרום הטקס סערו הרוחות. שר הביטחון הטיל וטו על כניסת המשפחות הפלסטיניות, אך נענה בסירוב היועמש"ית בגיבוי בג"ץ. גלנט עשה זאת בשביל הכותרת ולא עבור הביטחון של איש מלבדו
וככל שאני מפליגה במחשבות והקשרים של שכול, מבחוץ קולות מגפון עזים עם קללות איומות. רפרטואר מצומצם אבל מנצח: "שמאלנים בוגדים, מוות לערבים, סעו לגרמניה, חזירים לבנבנים" וכד'. לא נעים, אבל בגלל שמדובר כאמור באירוע מאד עוצמתי, הסחת הדעת הזו מתגמדת לגודל האמיתי שלה. מול קהל של למעלה מרבבה שמוחא כפיים לנואמים המדברים מדם ליבם, רמי בן יהודה שמצווח בחוץ בהיסטריה נשמע בקושי כמו זמזום של יתוש.
יובל ספיר, אף הוא אח שכול שאיבד את אחותו תמר בפיגוע בקו חמש באוקטובר 94 בתל אביב. גם את זה אני זוכרת. בשעה שספיר סיפר על אחותו שנהרגה בפיגוע בקו חמש, מבחוץ רעמו המגפונים של מי שהגיעו להרוס את האירוע ושוב נענו במחיאות כפיים ממושכות. בטקס המשותף גם מוחאים כפיים וגם יוצאים עם תקווה, מה שלא קורה בד"כ בטקסים הממלכתיים.
הוא מספר איך אחותו נרצחה, ומחוץ לאירוע צועקים במגאפון "בוגדים, עושים יום זיכרון לנאצים פלסטינים".
ולכן האירוע הזה גדל משנה לשנה.
טקס יום הזיכרון המשותף ישראלי – פלסטיני: pic.twitter.com/gD3VOd35lJ— Yahav || أمل || יהב (@YahavErez1) April 24, 2023
הקטע הבא שהוקרן הוקלט שבועיים לפני מותו של יהונתן גפן יחד עם אפרת גוש, אלי מגן ועדי רנרט שביצעו את "מקום לדאגה" ולצידם בקולו, גפן נפרד:
"היונה הלבנה כבר זקנה
מיום ליום היא פחות לבנה ויותר חיוורת
היונה הלבנה כבר זקנה
תגידו לה שכלו המים
ושהיא משוחררת".
קראתי ושמעתי אותו מקריא את הקטע הזה בעבר. התנפץ לי הלב השבוע כששמעתי על פטירתו כמו לכולם, ואני חושבת שזה מוות כל כך "גפן סטייל", שלא נשאר כלום חוץ מלהוריד את הכובע על כך שאפילו במוות שלו הוא הצליח להיות הכי מושחז, הכי הוא, עם אמת פנימית בלתי מתפשרת שתהדהד לעוד שנים.
Yehonatan Geffen. The recording of his last performance done for the Joint Memorial Ceremony pic.twitter.com/8lxHAEGWWh
— Gili Getz #SaveMasaferYatta (@giligetz) April 24, 2023
בהמשך דיברו סגן ראש עיריית ג'נין לשעבר, הסופר מוחמד ביירותי בדברי תוכחה חכמים שאני ממליצה להאזין להם (הלינק כאן) ופרופ' נטע זיו. מרקוס ממפורד מלהקת ממפורד אנד סאנס שלח וידיאו עם מסר מרגש ושיר נפלא ואפילו הגיע מסר גם מנינו וממשיך דרכו של מהאטמה גאנדי. עד כדי כך.
האירוע היה כל כך עוצמתי, עד שהסחת הדעת של הקללות בחוץ התגמדה לגודלה האמיתי. מול קהל של למעלה מרבבה שמוחא כפיים לנואמים המדברים מדם ליבם, צווחות ההיסטריה בחוץ נשמעו כזמזום של יתוש
אבל אני בשלב הזה כבר הייתי בדרך החוצה, אפופה בענן תקווה ממסך. כל עוד היא קיימת וכל עוד הטקס הזה קורה ורק הולך ומתעצם – לאנשי המגפונים לא יעזור שום דבר. הם יכולים להמשיך להתחרפן במתחם שהוקצה להם, מאה מטר מחוץ לגדר.
דפנה גלפז, אשת תכן וחוקרת תרבות.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם