אמצע העשור השלישי של המאה ה-21, ישראל חגגה 75, עברנו ועודנו עוברים אירועים ותהליכים חברתיים לא פשוטים, וקריאת אברהם אבינו ללוט "אנשים אחים אנחנו" פופולרית מאי פעם. ואז תמיד מגיע איזה אירוע שמזכיר לכולנו עד כמה השסעים בחברה הישראלית עדיין עמוקים, וכי הם ממש לא מוגבלים רק לימין ושמאל, דתיים וחילונים או ערבים ויהודים.

סרטון פורים של תלמידות אולפנת חורב בעיקר מעציב בגלל השיקוף שהוא נותן לנו לפער העדתי שלצערנו עדיין קיים. חשבנו שבדיחות עדתיות כבר מזמן לא פוליטיקלי קורקט, ואז מרצדות על המסך תמונות צהלולים ותלמידות בבלק פייס, והמציאות שוב טופחת על פנינו בכאב.

סרטון פורים של תלמידות אולפנת חורב מעציב בגלל השיקוף לפער העדתי שלצערנו עדיין קיים. חשבנו שבדיחות עדתיות הן מזמן לא פוליטיקלי קורקט, ואז ריצדו על המסך תמונות צהלולים ותלמידות בבלק פייס

לא, לא היה כאן זדון, בניגוד למה שאפשר היה להתרשם מהמתקפה הציבורית והרשתית המסיבית, חלקה ממניעים פוליטיים ברורים. זה גם לא הוגן להעמיס את כל חוליי החברה הישראלית לדורותיה על כתפי כמה תלמידות שבאופן אישי לכל היותר ניתן לבוא אליהן בטענה על בדיחה מאוד לא מוצלחת.

הבעיה עם הסרטון היא לא בבנות האולפנה אלא בתפיסות, הסטריאוטיפים והדעות הקדומות כלפי מזרחים (ולא רק כלפיהם) המושרשות עדיין בחברה הישראלית ומשתקפות מהסרטון, ולא רק ממנו.

לא ניתן שלא לתהות איך מרגישים נערים ונערות ממוצא מזרחי אשר גם במסגרות החינוך שלהם ושלהן ישנן "בדיחות" כאלה. אם הרגישו כי צוחקים ולועגים למוצאם, לרבניהם ולמורשת משפחותיהם, הלב יוצא אליהם, אולם אם הם לוקחים בעצמם חלק פעיל בסרטונים שכאלה, ולמעשה מאמצים את אותם דימויים מבזים, הלב יוצא אליהם שבעתיים.

צ'רלס קולי, אבי תיאורית "האני במראה", הסביר כי האדם אינו מה שהוא חושב על עצמו והוא אינו מה שאחרים חושבים שהוא, אלא האדם הוא מה שהוא תופס שאחרים חושבים שהוא.

בשנים האחרונות התפרסמו מחקרים על חווית הזרות האתנית של תלמידים ותלמידות ספרדים בישיבות ובאולפנות בשנים עברו. עינב צברי ממכללת ספיר בחרה להכתיר את המחקר שלה בכותרת רבת המשמעות "ציון גולן נגד הרב קוק – דו-קרב אתני במסדרונות האולפנה".

הבעיה עם הסרטון היא לא בבנות האולפנה אלא בתפיסות, הסטריאוטיפים והדעות הקדומות כלפי מזרחים (ולא רק כלפיהם) המושרשות עדיין בחברה הישראלית ומשתקפות מהסרטון, ולא רק ממנו

החוקר ארז טרבלסי חקר, בין היתר, את המנגנונים של הפחתת ערך שהתקיימו בישיבות תיכוניות, כגון העלאת תלמיד מזרחי כחזן לתפילה בפורים, כאשר ביתר ימות השנה עלו תלמידים אשכנזים, וההפנמה של התלמידים שזה "ונהפוך הוא" שיכול לקרות רק בפורים – "זה הצחוקים".

המחקר של טרבלסי מתייחס לשנות השמונים. ב-2023 המודעות גדולה יותר ותופעת הזרות האתנית פחותה, אבל עדיין יש לא מעט לתקן. וצריך גם להודות ביושר, שהתופעה ממש לא נעצרת בגבולות הציונות הדתית.

עם יד על הלב, כמה מאלו שיצאו בחמת זעם נגד האולפנות והישיבות התיכוניות ברשתות החברתיות בימים האחרונים התמוגגו מחיקויים נוטפי סטריאוטיפים בארץ נהדרת של עוזי כהן המנוח, עמיר פרץ, דודי אמסלם ומרגלית צנעני, או ממערכוני הפילוסים? כן, על כולם צוחקים שם לכאורה, אבל איכשהו רק אצל דמויות מזרחיות נתקעת לך אחר כך בגרון לא פעם האקסטרה של הוולגריות והטמבליות.

ולמה כשמוסדות חינוך יוקרתיים אחרים – חלקם חילונים למהדרין – מקיימים תהליכי מיון סלקטיביים וגובים דמי לימוד גבוהים המהווים חסם בפני נוער מפריפריה חברתית וגיאוגרפית, עם כמה מלגות כעלה תאנה, אף אחד כמעט לא קם לזעוק את זעקת הנערים המודרים?

כמחנכים אנחנו מאמינים בתיקון עולם כדרך חיים ושכל משבר הוא הזדמנות. יותר תכליתי ובוודאי יותר ראוי מלהתלהם בטוויטר יהיה להפוך את הסרטון הזה למנוף לתיקון חברתי. כך צריכים לנהוג אנשי חינוך, בוודאי כאלו שתופסים עצמם כמובילי חברה ומתווי דרך – תפקידו של חינוך בקהילה מתוקנת.

טרבלסי חקר, בין היתר, את מנגנוני הפחתת הערך בישיבות תיכוניות, כמו העלאת תלמיד מזרחי כחזן לתפילה בפורים, כשביתר ימות השנה עלו תלמידים אשכנזים, והפנמת התלמידים שזה "ונהפוך הוא"

אז מה לעשות? "ועדת ביטון" סימנה כבר לפני כמה שנים את הכיוון, אולם לצערנו הרב מרבית המלצותיה לא יושמו ועדיין ארוכה הדרך לפיתוח פרקטיקה מלאה של חינוך מגוון ועשיר, של היכרות אמיתית של התלמידים עם מורשת יהדות המזרח, כמו גם של עדות וקבוצות נוספות בחברה כגון יוצאי אתיופיה. לא פולקלור של מופלטות, ריקודים וצהלולים, כבודם במקומם, אלא עולם שלם ועשיר של רבנים, יוצרים, נשים פורצות דרך, מסורות ותרבויות שלמות.

ידע הוא המענה לבורות, חיסון לאורך זמן נגד אפליה וזלזול. האם הבנות ששרו בסרטון "ידיד נפש" מכירות את סיפורו של מחבר המזמור רבי אלעזר אזכרי? האם הן מכירות את רבי שלמה אלקבץ, מחבר הפיוט "לכה דודי" שהן שרות בכל ליל שבת? כמה תלמידים במערכת החינוך בכלל שמעו על ללה סוליקה, הנערה שהוצאה להורג במרוקו במאה ה-19 כי דבקה ביהדותה? מי מהם מכיר את סיפוריהם ומורשתם של הרבנים יוסף קארו, חיים בן עטר, מארי יוסף קאפח ושלום שבזי, למשל? וראוי אף לציין בהקשר זה את פרויקט "החכם היומי" שיזם אלי ברקת.

ויש עוד הרבה – האם המערכת לגווניה מקדישה תשומת לב ראויה לפרקי המורשת מעוררי ההשראה של המחתרת הציונית בעיראק וזו היהודית במרוקו? וכמה מתלמידי ישראל מכירים את סיפורם של הרוגי המלכות בעיראק למשל?

וחשוב מכל, לשקף לבני הנוער את "האני במראה" האמיתי שלהם. את התלמידות של חורב, כמו גם בכל בי"ס אחר במדינת ישראל, יש לחבר באופן פעיל למסורות שכל אחת ואחת מהן מביאה עמה מהבית, ולא דומיננטיות של תרבות בית ספרית אחת, מגזרית באופייה.

כמחנכים עלינו לנצל אירועים כאלו ולאפשר לתלמידים שלנו לצאת מהמקרה הספציפי כדי לקבל ממנו שיקוף, לשאול עצמם שאלות ולהגיע לתובנות שיביאו בעתיד אותם ואותנו לתוצאות שונות. זאת הזדמנות עבורנו לבחון האם אנחנו נותנים ייצוג ומקום לעושר התרבותי הקיים בחברה הישראלית והתורנית – שילוב תולדות יהדות המזרח בשיעורי היסטוריה, ייצוג לרבנים מכל העדות, ניגוני התפילות, פיוטים, הנראות הבית ספרית ועוד.

וחשוב מכל, לשקף לבני הנוער את "האני במראה" האמיתי שלהם. את התלמידות של חורב, כמו גם בכל בי"ס אחר במדינת ישראל, יש לחבר באופן פעיל למסורות שכל אחת ואחת מהן מביאה עמה מהבית

מחנכים צריכים לייצג במעשיהם ובהתנהלותם היומיומית ערכים של קבלת האחר ושל חברה ישראלית רבת פנים – ולא רק בדיבורים. עלינו לאפשר לתלמידים לחקור את מורשתם, להתגאות ברקעם ולחפש באופן סקרני ומכבד עוגנים בעבר המשפחתי-קהילתי כדי להצמיח יסודות חזקים ומגוונים לעתיד.

אם נעשה כך במשותף, אם זה יהיה הלקח ברמה המערכתית והלאומית, הרי שמהסרטון ההוא ודומיו עוד יצא מתוק.

תומר סמרקנדי הוא מנכ"ל "דרך כפר יוזמות חינוך", הפועלת לשינוי פני החברה באמצעות חינוך מעצים לאוכלוסיות מוחלשות. העמותה מלווה ומנחה עשרות קהילות חינוך ומכינות קד"צ בפריפריה (צילום: ליאת מנדל)