תנו לאולד בויז להחליט

צילום מסך מראיון עם אלן דרשוביץ ב-DW News
צילום מסך מראיון עם אלן דרשוביץ ב-DW News

בחודש שעבר (19 באפריל, למתעניינים) התראיין ברשת הגרמנית "דויטשה ולה ניוז" אלן דרשוביץ, עו"ד אמריקאי ותומך ידוע ונלהב של ישראל, שאף נחשב למקורב לבנימין נתניהו (כחלק מבליץ ראיונות שעשה באותם יומיים-שלושה).

למי שלא מכיר את חוקי הפורמט, "תומך בישראל" משמעו: תומך נלהב ואוטומטי של כל מה שלממשלות ישראל מתחשק לעשות, בעיקר ובמיוחד בהרחבת ההתנחלויות בגדה המערבית ובמבצעים צבאיים עתירי גופות של פלסטינים לא-חמושים. אם הרמתם אצבע עכשיו עם הסתייגות כלשהי – ברכותינו, אתם אנטישמים. לא נתעכב על כך.

למי שלא מכיר את חוקי הפורמט, "תומך בישראל" משמעו: תומך נלהב ואוטומטי של כל מה שלממשלות ישראל מתחשק לעשות, בעיקר ובמיוחד בהרחבת התנחלויות בגדה ובמבצעים צבאיים

מאז הקמת ממשלת ישראל הנוכחית הקפיד המשפטן המפורסם להביע את הסתייגותו מתוכנית החקיקה שמובילים יריב לוין ושמחה רוטמן. בפודקאסט "הארץ" בינואר אף אמר: "אם הייתי ישראלי, הייתי מצטרף כרגע להפגנות". הוא חזר על עמדתו זו בסדרה של ראיונות.

מייד בתחילת הראיון הנוכחי דרשוביץ פותח במניפולציה: "תמיד תמכתי בזכותה של ישראל להתקיים…כמדינת הלאום של העם היהודי". ההצהרה הנינוחה והמחוייכת הזאת מתייחסת ל"חוק יסוד: מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי" כמין חוק פיסיקלי אוניברסלי. לאיזון, דרשוביץ מנופף בתמיכתו (מאז 1970!) ב"פתרון שתי המדינות" (אך מציין ש"שני הצדדים" אינם מוכנים לעשות את הפשרות הנדרשות). עלה התאנה הזה ייאלץ לכסות על הרבה מערומים.

וכאן מתחילה המנה העיקרית: חרף התנגדותו המוצהרת של המרואיין המכובד לרפורמה שנועדה להחליש את מערכת המשפט בישראל, הוא מדגיש שזה עניין פנימי של ישראל, ולא מזמין את הקהילה הבינלאומית להתערב. דרשוביץ מטעים:

"לא משנה איך ייפתר [המשבר], ישראל תיוותר אחת הדמוקרטיות התוססות בעולם, ויעידו על כך המחאות משני הצדדים, שאין אפילו ניסיון לעצור אותן".

נראה שמר דרשוביץ לא שמע על ההתכתשות הפומבית והקולנית בין השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר לבין צמרת המשטרה בעניין ההפגנות ובעניין הדרך שבה מצופה משטרת ישראל להתמודד עימן.

זאת ועוד: כבר ב-2020 חיפשה ממשלת החילופין שהקים בנימין נתניהו עם בני גנץ במשך חודשים ארוכים עילות ושיטות שונות ומשונות להגביל ולהשתיק (על כנפי מגפת הקורונה) את גל המחאה הקודם ("מחאת בלפור").

חרף התנגדותו המוצהרת של המרואיין המכובד לרפורמה שנועדה להחליש את מערכת המשפט בישראל, הוא מדגיש שזה עניין פנימי של ישראל, ולא מזמין את הקהילה הבינלאומית להתערב

"עניין פנימי", תמיד הייתה טענתם של משטרים רודניים, משטרים שפגעו בזכויות האדם. בנרטיב שלהם, זכויות האדם והאזרח הם הדקורציה של הסלון ובחירת הטפטים שעל הקירות. באיזו זכות מתיימרת הקהילה הבינלאומית להתערב להם באסתטיקה?

מכאן ואילך, רשימת ה-talking points (שיטת תעמולה אפקטיבית אך נכלולית בעליל, שכופה על הדיון הפוליטי מסגור ומינוח שבחר צד אחד), הנשמעות כאילו הגיעו ישר מהבית בקיסריה – מקיפה ביותר.

מפגן התעמולה הזה כמעט מרשים. משתמע ממנו כי העולם מתערב יותר מדי בענייניה של ישראל; ישראל היא קורבן לניסיונות התערבות מוגזמים ולתשומת לב שלילית (בקיצור, וואטאבאוטיזם, או במלים פשוטות "תראו מה קורה בסוריה למה-אתם-לא-מגנים"); מדוע העולם מגנה יותר ח"כ ישראלי אחד שמציע הצעת חוק משהוא מגנה את הטרור הפלסטיני ואת הרשות הפלסטינית; יהודי התפוצות? רובם לא יודעים על מה הם מדברים; על משפטי נתניהו משיב דרשוביץ "אין קשר לרפורמה במערכת המשפט ואין לה השפעה על ההליך". או בעברית: "מה? מה פתאום!".

ואיך אפשר בלי הקלסיקות: מקומה של תרועת האזהרה הגרעינית והדרישה מהאיחוד האירופי להתמקד באיראן – לא נפקד; מעמדם של האזרחים הערבים? מצבם טוב בהרבה ממצבם של ערבים בכל אחת ממדינות ערב.

מפגן התעמולה כמעט מרשים ומשתמע ממנו שהעולם מתערב מדי בענייני ישראל; ישראל היא קורבן לניסיונות התערבות מוגזמים ולתשומת לב שלילית, למשפטי נתניהו אין קשר לרפורמה ועוד. או בעברית: "מה? מה פתאום!"

דרשוביץ טוען בתוקף, שנתניהו נאלץ להקים קואליציה עם "אנשים שאינו מסכים עימם", מכורח הנסיבות הייחודי – חמש מערכות בחירות בארבע שנים. העובדה שנתניהו יזם את מרבית מערכות הבחירות הללו, וללא ספק עמד בעין הסערה, ופעמיים (אחרי הבחירות לכנסת ה-21 וה-22) פשוט הכריז על בחירות חדשות מבלי שקמה ממשלה כלל – נשתכחה לה מזיכרונו של ידידנו המלומד.

כך גם הבטחותיהם הנשנות של נתניהו והנהגת הליכוד להקים "ממשלת ימין מלא-מלא", היינו נקייה מהשפעות "שמאלניות" (למי ששכח, אביגדור ליברמן, תושב התנחלות נוקדים, הוכתר כברל כצנלסון דימינו, ובעקבותיו שורה שלמה של פוליטיקאים ימניים מובהקים קיבלו מהליכוד דיפלומת שמאלנות).

כחלק ממסגור השיח בשדה שנוח לו, דרשוביץ מציג את "הסקווד" (כלומר, האגף הפרוגרסיבי המוצהר במפלגה הדמוקרטית) כחוג רדיקלי ואנטישמי. הטענה הזאת מוצגת כעובדה, ממש כשם שהשמש זורחת במזרח ושוקעת במערב, ואיש אינו מתווכח עימו על השקר הגס הזה.

להתנגד למדיניות ממשלת ישראל אינה אנטישמיות. גם אם איפא"ק צורח כך בגרון ניחר. משם חוזר דרשוביץ בדילוג קליל לישראל, וברוח אופנת "הקיצוניים משני הצדדים", מצמצם את המהות הפוליטית של "עוצמה יהודית" ומפלגת נעם (מגמות אידיאולוגיות שמעוררות תדהמה וחרדה עמוקה באירופה) – ל"אנשים שחושבים אחרת ממך". מה יגן על הציבור ועל הדמוקרטיה? "השוק החופשי של הדעות".

דרשוביץ טוען בתוקף, שנתניהו נאלץ להקים קואליציה עם "אנשים שאינו מסכים עימם", מכורח הנסיבות הייחודי – 5 מערכות בחירות ב-4 שנים. העובדה שנתניהו יזם את מרביתן נשתכחה מזיכרונו

בשיח האמריקאי קוראים לעמדה הזאת "אבסולוטיזם של חופש הדיבור" (לא ידוע לי אם דרשוביץ מצהיר על תמיכתו בכך). זוהי עמדה שמנוצלת, כמובן, על ידי גזענים, מיזוגינים ולהט"בופובים, ולצידם הלהיט החדש: מכחישי מדע (ממתנגדי חיסונים ועד שוללי ההתחממות הגלובלית) ומפיצי תורות קונספירציה.

מליץ היושר הבולט ביותר של הפילוסופיה הזאת בימינו הוא אילון מאסק, שרכש את "טוויטר" ומייד החזיר לבמה כמה מהדוברים של השקפות מחרידות. למותר לציין, שגישה זו מנוגדת לחלוטין לגישה של דמוקרטיה מתגוננת, שהתבססה במערב אחרי מלחמת העולם השנייה.

דרשוביץ חוזר בעקשנות על התוכחה והנזיפה: זה לא עניינה של גרמניה! נראה שהמוטיבציה העיקרית של אלן דרשוביץ היא לשלול מהמחאה הדמוקרטית-ליברלית בישראל את אחד ממכפילי הכוח החשובים שלה: דעת הקהל בעולם הדמוקרטי.

השפעתו של גורם זה אינה כה אמורפית, מפני שהוא משמש רוח גבית לראשי מדינות שלרוב מהססים מלבקר את ישראל בצורה נחרצת, ולא נעלם מעיניהם של כוחות כלכליים עולמיים, קרנות משקיעים וסוכנויות דירוג אשראי. לגופים אלה, אגב, יש מחלקות מחקר המקפידות לבדוק לעתים מזומנות את כיוון הרוח הפוליטי ואת היציבות החברתית.

הוא מציג, כרגיל כעובדה (וללא ביסוס) את הטענה "כולם רוצים להגיע לפשרה", ו"ישראל תפתור לבד את בעיותיה". אם היינו פרנואידים, היינו אומרים שדרשוביץ רוצה לעזור למנהיגי מפלגות המרכז-ימין שבאופוזיציה "לסגור דיל" מעל ראשה של מחאת קפלן. בחוגי המחאה נשמעת יותר ויותר הדרישה לחוקה ברוח מגילת העצמאות (או לפחות לחוקק את מגילת העצמאות כחוק יסוד בפני עצמו). זוהי עמדה דמוקרטית נחרצת יותר, הסותרת לחלוטין את התחזית שלפיה ראשי האופוזיציה בכנסת יגיע למתווה פשרה כלשהו עם הקואליציה.

השפעת דעת הקהל העולמית אינה אמורפית. היא משמשת רוח גבית למנהיגים שבד"כ מהססים מלבקר את ישראל, ולא נעלמת מעיני כוחות כלכליים עולמיים, קרנות משקיעים וסוכנויות דירוג אשראי

דרשוביץ עושה "ניים דרופינג" מרשים: הוא פגש את נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס ואת ראש ממשלתו סלאם פיאד; בהקשר הנוכחי הוא מציין שדיבר כמה פעמים עם נתניהו, עם בני גנץ, עם הנשיא בוז'י הרצוג, ומשום מה עם נתן שרנסקי (?).

בסופו של דבר, התמונה שמצייר אלן דרשוביץ מתחברת היטב לעמדה השמרנית הבסיסית: תנו לגדויילים, למועדון האולד-בויס, להחליט. הם כבר יחליטו מה זה דמוקרטיה ואיך היא תתנהל.

התרבות הפוליטית שהוא מבטא היא יותר עניין דורי מאשר עמדה מחנאית או מפלגתית. דרשוביץ מצטייר כנציג של דור הבייבי בום (כלומר, של הקלאס פוליטיק מאותו דור), החש מאויים מיוזמות פוליטיות עממיות חדשות כמו מחאת קפלן,  או "הסקווד" הפרוגרסיבי בקונגרס. הסיעה עצמה, אגב, לא ממוקדת כלל בישראל, אך עשתה את הבלתי יאומן: הוא החזירה למרכז הבמה הפוליטית באמריקה את המונח "סוציאל-דמוקרטיה", יחד עם הסנאטור ברני סנדרס.

בימים אלה (ואף באותו ראיון ממש) מפליא המשפטן הוותיק במופעי אקרובטיקה ספק אולימפיים, ספק קרקסיים, כדי להציג את נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טרמאפ כקורבן לתפירת תיקים, או שמא קורבן של אופיו הפגום ומעשיו המפוקפקים, ההופכים אותו לטרף קל לשופט, תובע וחבר מושבעים עוינים; או שמא אמר שזהו תקדים מסוכן להרשיע ולכלוא נשיא לשעבר, אף אם יתברר כאשם? הזול מבין קווי ההגנה, כולל כפל מבצעים? קצת קשה לעקוב.

כך שעם כל הכבוד למר דרשוביץ – וכותב שורות אלה משתמש בביטוי במשמעותו הרחבה ביותר (עקב קרקס המדראנו של הפלפולים) – נענה לו ב"אדוני, אל תתערב, ואל תגיד לאירופים, מדינאים ואזרחים מהשורה, על מה לתת את דעתם ועל מה להביע את דעתם".

בסופו של דבר, התמונה שמצייר אלן דרשוביץ מתחברת היטב לעמדה השמרנית הבסיסית: תנו לגדויילים, למועדון האולד-בויס, להחליט. הם כבר יחליטו מה זה דמוקרטיה ואיך היא תתנהל

דבר אחרון: לא, ישראל אינה המקרה הראשון והיחיד שבו הקהילה והעיתונות הבינלאומיות מראות עניין ער בשינויים מפליגים שעורכת ממשלה במערכת המשפט. עניין דומה התעורר בפולין, או בטורקיה למשל. אולי גם רג'פ טאיפ ארדואן ואנדז'יי דודא הם קורבנות של אנטישמיות.

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,302 מילים
סגירה