אף אחד לא מכין אותך לרגע שבו תידרש לבחור כיתוב למצבה של הוריך. בלב מערבולת האבל, המנחמים, הדמעות וזיכרונות הילדות שמציפים ללא שליטה, אתה נדרש לעצור ולסכם חיים שלמים במלים ספורות.
זו מטלה מכבידה, בעיקר למי שמתייחסים בכבוד למילה הכתובה, שבמקרה הזה אפילו תיחקק באבן. האם להידרש לנוסחים מקובלים ולכן שחוקים, ולמנות את התכונות הנעלות ("היה איש עניו וצנוע, תמים ורודף צדק", "הייתה אשת חיל רבת פעלים וחסד")? האם לספר איזה רושם נותר אצל בני המשפחה ("היה אבא נערץ וסבא אהוב", או "הייתה הלב הפועם של משפחתנו")?
ואולי בכלל להתמקד באירוע מכונן בחיי המנוח, שגם עיצב את אישיותו? כל שיטוט בבית קברות יפגיש אתכם עם מצבות רבות מהאסכולה הזו, שעליהן כתובות כמו "ניצול מחנה דכאו", "פרטיזנית ולוחמת", "ממחדשי היישוב היהודי בגוש עציון", "מראשוני האוניברסיטה העברית" וכן הלאה.
כתובות כאלה אולי נראות אינפורמטיביות ויבשות, אבל לא פעם דווקא הן מספרות דבר מה עקרוני וחשוב על המנוח. הן מזכירות באיזה צד הוא אחז את פיסת ההיסטוריה שהגורל זימן לו.
אבא שלי, מורדו, נפטר בחודש אפריל 2007, כשהיה בן 79. אמא שלי, אלה, לא הצליחה להתאושש ממותו. כעבור ארבעה חודשים לקתה בשבץ מוחי קשה ובתום שלוש שנים של ייסורי גוף ונפש, עזבה גם היא את העולם.
הם קבורים זו לצד זה בבית הקברות הישן של רמת השרון. על המצבות שלהם, מתחת לשמות ולתאריכי הפטירה, כתובה רק מילה אחת. "פלמ"חניק" על המצבה שלו. "פלמ"חניקית" על המצבה שלה.
אחיי ואני בחרנו דווקא במלים האלו, כי קשה להפריז בחשיבות שנודעה להן בעולם של הורי, העולם של אתמול, העולם שהולך ומתרחק מאיתנו, נמוג אט-אט אל השליפים של בחינות הבגרות בהיסטוריה והוויכוחים העונתיים, עם הוצאת הספר הסנסציוני התורן.
עד יומם האחרון, חבריהם הטובים ביותר של הורי היו פלמ"חניקים, והימים השמחים ביותר בשנה היו ימי עצמאות עם "החבר'ה" – תמיד "החבר'ה" – וההתרפקות המשותפת על סיפורים ושירים מהרגעים הגדולים של חייהם. אם אתם שומעים ברקע נגינת אקורדיון, אינכם טועים.
הם קבעו את הטון
בעשורים הראשונים של המדינה, בני דור הפלמ"ח תפסו עמדות השפעה מרכזיות והיו מכתיבי הטעם הבולטים. הם קבעו את הטון, שהיה כמעט תמיד נוסטלגי. סולם מינורי, אקורדים מוקטנים, מנדולינה וחליל, רועה צאן קורא מרחוק.
"הנה ערב כבר ירד על המדבר, אבל אנחנו נספר עד כלות הליל, איך הפלמ"חניק מחפש את המחר, איך הפלמ"חניק למחר נושא עיניים".
כה יפה היה הלחן של סשה ארגוב למלים שכתב הפלמ"חניק הפעלתן חיים חפר, שהשיר הצליח לרגש גם כעבור שנים רבות, כשכבר הושר על ידי חבורה ידועת חולי של בני יותר משבעים, שהבדיחה האהובה עליהם הייתה "לא זכרתי שבפלמ"ח היו איתנו כל כך הרבה פיליפינים".
הורי וחבריהם היו גולים במולדתם. למרות שהם היו אלה שלחמו על עצמאותה וייסדו אותה, הם לא הפסיקו להתגעגע אליה. לאידאה שלה שהמשיכה להתקיים רק בדמיונם
הם היו שקועים בנוסטלגיה. בוססו בה בהנאה שרק הלכה וגדלה, ככל שהתבגרו. במקור, המילה "נוסטלגיה" תיארה מחלה, המעידה על געגועים בלתי נסבלים של אדם למולדתו. זו נחשבה מחלה של גולים, של מהגרים שנעקרו ממולדתם ולא היו מסוגלים להפסיק להתגעגע אליה.
הורי וחבריהם היו, לפחות במידה מסוימת, גולים במולדתם. למרות שהם היו אלה שלחמו על עצמאותה וייסדו אותה, הם לא הפסיקו להתגעגע אליה. כלומר – הם התגעגעו לאיזו אידאה שלה, שהמשיכה להתקיים רק בדמיונם.
זה לא מקרי שההמנון החצי רשמי שלהם היה שיר משונה למדי בשם "היו זמנים", שגם אותו כתב משורר החצר שלהם, חיים חפר, והלחין משה וילנסקי, והפלמ"חניקים החלו לשיר אותו מיד אחרי שהסתיימה המלחמה: "יבוא היום ועוד תשב אל מול האח, וגם הגב יהיה כפוף כחטוטרת, ותיזכר אז בימייך בפלמ"ח, ותספר על זאת אגב עישון מקטרת".
זה היה להיט של בני עשרים, קצת קשה להאמין. איזה בן עשרים שר לעצמו שיר על הימים שיהיה זקן ומסביבו יישבו הנכדים והוא ייאנח ויספר להם על ימיו כצעיר? הורי וחבריהם גמרו להילחם בערך בגיל הזה, ליקקו את הפצעים, התאבלו על המתים ומיד החלו להתגעגע אל עצמם כמו שהיו רק לפני כמה חודשים. והם לא הפסיקו להתגעגע עד יומם האחרון. נוסטלגיה הפכה לדת שלהם.
בינתיים הגיעו ימים חדשים, שבהם החלו לעלות מכל עבר טענות שונות כנגד "דור הפלמ"ח". בעיקר על כך שעם תום המלחמה הם חמדו לעצמם נתח נכבד מהישראליות, שהיה גדול בהרבה מכפי שהגיע להם. נתח גדול בהרבה מהנתח שנותר לאחרים.
הטענות האלה העציבו והכעיסו את הורי וחבריהם. הם לא יכלו להבין איך ולמה הפסיקו לראות בהם מי שראויים לשירי תהילה, והחלו לראות אותם כפריבילגיים, מילה שלא הייתה ממש מובנת להם.
רוב מכריהם לא השתלבו בממסד ולא נהנו מזכויות יתר בולטות לעין. אבי עבד מגיל 25 ועד צאתו לגמלאות במקום עבודה אחד, כמחסנאי בבית קירור הצמוד לנמל חיפה. אמי הייתה מזכירת בית ספר מקצועי ואחר כך פקידה באגף החינוך של עיריית חיפה.
אף אחד מעשרות הפלמ"חניקים בחבר'ה שלהם לא התעשר. היו שהצליחו יותר, היו שהצליחו פחות, אבל כולם עבדו קשה לפרנסתם. בחוג מכריהם הקרוב, אלה שהתקבלו להיות נהגי אגד או עובדי חברת חשמל, היו מושא לקנאה.
טענה מזן שונה התעוררה כשדור הילדים התבגר, התפכח והחל להתבונן בביקורתיות על ההורים. רוח הזמן השתנתה בינתיים, והפלמ"חניקים נדרשו להתמודד עם הטענה, שהריסון שכפו על עצמם, גבה מהם מחיר רגשי כבד. שהם קידשו את הקשיחות ואת האיפוק בכל מחיר. שכמו הרעות, בשיר המפורסם של חיים גורי, גם הם נשארו אפורים, עקשנים ושותקים. בלי מילים. שהם נשכו את השפתיים כל כך חזק, עד שכבר לא יכלו להרפות, נאטמו ונשארו אטומים גם כשהמלחמה כבר תמה.
ובאמת, רבים מהפלמ"חניקים התקשו לדבר בחופשיות על רגשותיהם ונפנפו מעליהם בקוצר רוח את הנודניקים הצעירים, שהתעקשו להטיח בהם את שאלת המפתח של הדור החדש: "איך הרגשת?" (כלומר, ספר לי על הצלקות בנפשך מאותם חודשים איומים, שבהם היית בסך הכל בן עשרה, מוקף חרדת מוות).
הפלמ"חניקים, להבדיל מאיתנו, ילדיהם, היו חשדניים מאוד כלפי בלבולי המוח של הפסיכולוגיה. זה היה עוד לפני שהבנו, שצירוף המילים "פוסט טראומה" ייכנס בעתיד ללקסיקון ויסביר תופעות רבות.
עמוק אל תוך המלחמה
אחרי מותה של אמא פינינו את החפצים מדירתה. בקופסת נעליים שהיא החזיקה במגירה מתחת למפות השולחן, בין תעודות ישנות שלנו מבית הספר היסודי והתיכון, תלושי משכורת ישנים ומכתבי ברכה של עיריית חיפה משנות השישים והשבעים, מצאנו צרור מכתבים, שנכתבו ונשלחו בחודשים הראשונים של 1948, עמוק אל תוך המלחמה עצמה.
אלה היו מכתבים שאבי קיבל, בעיקר מאמא, אך גם מחברים ומחברות נוספים. ומהמכתבים יכולנו להבין בפעם הראשונה איך הם חוו את האירועים ממש בזמן שהם התרחשו. לפני שנעטפו בנוסטלגיה מאלחשת מצד אחד, ובביקורת חברתית וניתוחים פסיכולוגיסטיים מן הצד השני. איך נראתה מלחמת השחרור מבעד לעיניים של בן 20 ובת 18 שהשתתפו במלחמה, ושהם במקרה גם אמא ואבא שלי.
בקופסת נעליים שאמא החזיקה בין תעודות ישנות שלנו מבית הספר היסודי, תלושי משכורת ישנים ומכתבי ברכה של עיריית חיפה משנות השישים, מצאנו צרור מכתבים
מעט רקע הכרחי להבנת ההקשר של המכתבים. אבא ואמא הכירו בהכשרת אשדות יעקב של הפלמ"ח. אבא התגייס ב-1946, כשהיה בן 18. הצטרף לפלוגה ג' של הגדוד השלישי בחטיבת יפתח ועבר קורס מ"כים בג'וערה.
בסוף 1947, סמוך להכרזת האו"ם על הקמת מדינת ישראל הוא הכיר את אמא, שהייתה צעירה ממנו בשנתיים והתגייסה אף היא לחטיבת יפתח.
המכתבים שיצוטטו פה נכתבו בין ינואר למאי 1948.
אבא ושאר "הבנים" – כמו שהם מכונים תמיד במכתבים – כבר הוצבו לתפקידי לוחמה שונים במקומות שונים בארץ. אבא נשלח לדפנה וללהבות הבשן, להכשיר לוחמים לקרב. "הבנות" נשארו במשק בצפון.
כולם נדרכו לקראת המלחמה, שכבר היה ברור שהיא בלתי נמנעת. חלק מהמכתבים אישיים יותר, וכתובים בגוף ראשון יחיד. חלק כתובים בגוף ראשון רבים וחתומה עליהם "ועדת קשר".
21.1.48
למורדו שלום,
לראשונה התייאשנו ממך לאחר שלא קיבלנו כל מכתב. אמנם קראנו את המכתב שכתבת לבנות באשדות (יעקב), אך לא הסתפקנו בו. תמיד ידענו שמצבך קשה יותר מאשר של אחר. הן מבחינת הבדידות והן מבחינת העבודה הקשה. לכן לא התחשבנו בזאת שאינך כותב ואנו כתבנו לך יותר מאשר לאחר. ועתה, לאחר שקראנו את מצב חייך שם אנו רואים שלא טעינו בהרבה… אורח חייך מעניין אותנו כאשר יעניין אותך אורח חיינו, כי אתה הפרט משלים את כולנו הכלל.
4.4.48
לחבריה שלום,
ושוב פקד אותנו אסון כבד. ביום שבת, 20.3, מתה מפצעיה בבית החולים מרים. "היה איש ואיננו עוד ושירת חייו באמצע נפסקה". באמצע? לא! הרי רק בתחילת חייה חיתה. המומים היינו מהידיעה המרה על מותה של מרים. אותה מרים שכולנו הכרנו, עם אותה מסירות חברתית ועם אותה מסירות לעבודה. הלכה ואיננה.
חברתנו סבלה זעזועים קשים ותמיד ניסתה להתגבר על עצמה ולהמשיך בחיים תקינים. גם הפעם ניסינו לעשות זאת עד כמה שיכולנו לעשות זאת במשטר חיים זה. הקמנו מטבח שבנותינו עובדות בו במסירות ובהבנה. האוכל הוא טוב וטעים עד כמה שהפרודוקטים והתקציב מאפשרים זאת. גם מחסן הבגדים משתפר מפעם לפעם. והכל הודות לבנותינו, שגם בתנאי חיים אלו אינן מזניחות במאומה את העבודה.
מרים ארנהיים נולדה בגרמניה בנובמבר 1929 ועלתה עם הוריה לארץ באוגוסט 1933. הוריה היו פציפיסטים אבל היא התגייסה לגדוד השלישי של הפלמ"ח ונקלטה בהכשרת אשדות יעקב. עיקר עבודתה היה בבית הילדים של הקיבוץ. מותה מתואר באתר מוזיאון הפלמ"ח כך: "ביום 12 במארס 1948, כאשר גמרה את עבודתה במטבח, ישבה על גזוזטרת המבצר (בצפת) ושירה בפיה.
"באותו רגע פגע בה כדור של צלף ערבי, והיא נפצעה קשה בבטנה. כשנורה צרור היריות, ומרים כרעה-נפלה, לא אמרה נואש ועוד ידעה להרגיע את סביבתה. רק כעבור שעות מספר הועברה לבית חולים 'הדסה', שהדרך אליו הייתה בחזקת סכנה בגלל כנופיות המרצחים ששוטטו בסביבה. הרבה סבלנות ושקט פנימי נדרשו ממנה בבית החולים כדי לשאת את כאביה ולהאמין ש'יהיה טוב'. שבוע ימים שכבה על ערש דווי, וכל מאמצי הרופא להצילה עלו בתוהו".
4.4.48
למורדו רב שלומות!
אמנם לא קיבלתי תשובה למכתבי, אך מרגישה אני את הצורך לכתוב. כן, קשה ההרגשה בחבר'ה לאחר מותו של דודיק. איני יודעת מתי המכתב יגיע אליך. אולי הכתוב יפתיע ואולי לא. על כל פנים, תאר לך את הרגשת החבר'ה. כל פעם נאבד אחר ועתה דודיק. האם אפשר להתייחס לחיים כחיים? כל החיים עתה נראים בעיני כלא חיים. כל פעם שומעת אני על אדם אחר שחי איתך שנים ולפתע נגדע ואיננו. כך החיים נהפכים זולים ובלי ערך. ייתכן שעתה זה רגע של ייאוש שקשה להתגבר. אך עתה מרגישה אני זאת.
מורדו, איני יכולה להאריך ולכתוב על הנעשה כאן למרות שיש מה. אך מצב הרוח אינו נותן עתה להתמסר לכתיבת מכתב שמקיף את כל החיים כאן.
דודיק חסין נולד בחיפה ב-1928. למד בריאלי והיה פעיל בהגנה מגיל צעיר. אחרי שסיים את בחינות הבגרות ב-1946 התגייס לפלמ"ח ונשלח להכשרת אשדות יעקב. עם הכרזת האו"ם, בנובמבר 1947, נשלח לגליל והשתתף בכיבוש סאסא ובהגנה על עין-זיתים, צפת וסביבתה. בעין-זיתים עבד בביצור המקום ושם גם נפגע מכדור של צלף.
באתר מוזיאון הפלמ"ח נכתב עליו: "שעה קלה לפני שפגע בו הכדור מאותו משלט, אמר בחיוך: 'מה האסון, חבריא? מוטב שנשב ונשיר מעט'. ואולי היה זה הצו לנשארים, הצו של למרות הכל ועל אף הכל… לשיר לנצח!"
אחד הגיבורים הידועים ביותר
ב-20 באפריל 1948 השתתף אבי בקרב על כיבוש מצודת נבי-יושע בגליל העליון (מצודה הנקראת היום "מצודת כ"ח", על שם 28 הנופלים במקום). במהלך הקרב הוא נפצע קשה מכדורים שפגעו בחזהו ובידו ופונה לאחור.
באותו קרב נהרג מפקד המחלקה דודו צ'רקסקי, אחרי שהגיע בראש חייליו אל קיר המצודה ונפגע שם מרימון שנזרק מלמעלה.
ב-20 באפריל 1948 השתתף אבי בקרב על כיבוש מצודת נבי-יושע בגליל העליון (מצודת כ"ח). במהלך הקרב הוא נפצע קשה מכדורים שפגעו בחזהו ובידו ופונה לאחור
לימים הפך דודו לאחד הגיבורים הידועים ביותר של דור הפלמ"ח, בזכות השיר הנושא את שמו, שכתב עליו חיים חפר: "היתה לו בלורית מקורזלת שיער, היתה לו בת צחוק בעיניים, ועת הקיפוהו בנות עד צוואר, צחק הוא עד לב השמיים, הגישו פינג'אן והגידו, היש עוד פלמ"חניק כמו דודו?"
בקרב על נבי יושע נהרגו גם מפקד המחלקה פילון פרידמן, יוסף (ספי) אהלי וחברים נוספים מההכשרה של הורי. כולם נקברו בקבר אחים למרגלות מצודת כ"ח בגליל.
כעבור כמה ימים כתבה אמי לאבי, שהיה מאושפז בבית החולים בצפת, שם טיפלו בפציעתו הקשה.
1.5.48, שעה 1:30 אחרי חצות
רב שלום לך ילד!
שעה משונה קצת בחרתי לעצמי לכתיבת המכתב, נכון? אבל למעשה זה הזמן האהוב עלי ביותר לכתיבת מכתבים. כל החבר'ה כבר ישנים שנת ישרים, רק פה ושם שומעים נחירה קלה. אני עצמי לא מצליחה להירדם ומחשבות שונות ומשונות עולות על דעתי בלי שום סדר – בקיצור, קשה קצת לשלוט במחשבה ובדמיון בשעות אלה – הם-הם השולטים בך. וזהו כמובן הזמן הנוח ביותר לכתוב מכתב.
האין זה משונה? הרי ברגע זה ממש יכולת להיות פה על ידי. היינו מקשקשים קצת או צוחקים ביחד. ואולי לא זה ולא זה – אלא רק סתם שותקים. שותקים הר שלם – ואז היה טוב, כל כך טוב כמו שיכול להיות רק בזמן ההרהורים שלפני השינה. ואז אולי היינו שומעים גם פטפוט של עוד זוג ילדים שמבלים יחד את הזמן… כן, היה חלום ואיננו עוד. חזרנו כולנו לעולם של מציאות.
יודע אתה, מורדו, משונה לומר זאת, אבל גם הפעם כאשר האסון פגע קרוב כל כך, אינני מבינה אותו בעצם. תמיד כאשר מת אדם שהכרתי, ושהיה יקר לי, קיבלתי את הידיעה מתוך שקט מסוים. לא התרגשתי במיוחד ולא הצטערתי ביותר. פשוט מכיוון שלא תפשתי, לא הבנתי את פירוש הדבר – אולי לא בגרתי דיי כדי להבין את מהותו של המוות. אבל תמיד חשבתי שאם יקרה חלילה וימות אדם קרוב ממש – אז אבין ואדע – ומשונה, הדבר לא היה כמו שחשבתי.
נפל פילון, נפל ספי, נפלו עוד שנים עשר איש מההכשרה. נדמה לי שאין אנשים שיכולים להיות קרובים ואהובים יותר מהם. אבל גם הפעם אייני תופשת. הבנות שלנו אינן פוסקות מלבכות ולהספיד את ההרוגים. הן כולן נראות כאילו השלימו כל כך עם זה שלא תראינה יותר את ההרוגים. הן הבינו את פירוש המושג – מת. ואילו אני – גם דמעה לא הזלתי. משונה אמנם שאין שומעים את השירה של פילון בבית, אבל גם האחרים אינם וישובו וגם הוא ישוב, מוכרח לשוב – ולא חשוב מתי.
אני לא משתדלת ולא מנסה להימלט מהמחשבה עליו, אני מהרהרת בו וחוזרת וזוכרת את הימים היפים שבילינו אז יחד ארבעתנו בלהבות – ופה במטולה. אבל אי אפשר לחשוב ששוב לא נפגוש אותו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אמיר. כל כך מרתק ומרגש. אתם משפחה נהדרת. שורשים וגזע וענפים נהדרים. שמחה שהבת שלי נכנסה לכזו משפחה. אוהבת את כולכם. חג שמח ונקווה שעוד יבואו לכולנו ימים טובים ושמחים וחיוביים ובריאים יותר.