ביום שישי האחרון שאלתי את ילדת גן החובה הממלכתי, בחשש כתמיד, מה עשו בקבלת-שבת בגן. הילדה סיפרה שעשו חלות. שאלתי אם הייתה גם ברכה או תפילה. אמרה שלא. רק ברכת המזון וזהו. עבור רוב ההורים בגן, המצב הזה ממש בסדר. הציבור החילוני בישראל נכנס מזמן להיברנציה בכל הקשור לתכנים שילדיו נחשפים אליהם במערכת החינוך, ורובו לוקה בעצלות מחשבתית בהידרשו לשאלה האולטימטיבית בהקשר זה: "אבל מה רע בקצת מסורת?".

הציבור החילוני בישראל נכנס מזמן לתרדמה בנוגע לתכנים שילדיו נחשפים אליהם במערכת החינוך, ורובו לוקה בעצלות מחשבתית בהידרשו לשאלה: "אבל מה רע בקצת מסורת?"

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

הבשורה שמביאים עמם הזרמים הליברליים ביותר של היהדות הדתית – המסורתי והרפורמי – לזירה הציבורית הישראלית היא בשורה טובה במובנים רבים. היא נושאת בחובה את המתינות והפשרנות הנדרשת כדי לקיים חברה דתית-חילונית מעורבת. אבל החופש היחסי המגולם בה איננו מספק. הוא מקביל במידה רבה לריכוך היחסי בסעיפי הרפורמה המשפטית שמוצע בימים אלה על ידי הקואליציה, במובן זה שכמוהו הוא ממסך את המהות, ובמקרה זה המהות היא שאין לציבור בישראל, גם לא זה החילוני, אפשרות לגדול בעולם נעדר תודעת אל.

המסורתיות הממלכתית הנהוגה בישראל מקיימת באופן עקבי דיבור ישיר, ממוסד ומאורגן לְאל. הדיבור הזה נמצא בטקסים ממלכתיים של המדינה. הדיבור הזה נמצא בברכות שמברכות גננות רבות בחינוך הממלכתי בארץ עם הילדים בטקסי קבלת-שבת. הדיבור הזה לְאל חודר ממערכת החינוך אל תוך הבתים, כי אם בגן הילדים שרים "מעוז צור ישועתי", מובן שנשיר גם בבית, כדי שלא יתבלבלו חלילה.

כשנולדת ילדה, ומיום שהיא מתחילה להבין את העולם, המבוגרים בסביבתה פונים ישירות לְאל, מסוים, כשהם קוראים לו "אלוהים", הם אומרים כך לילדה "יש כזה". החל בסיפורים מן התורה שמסופרים בלי אזהרת פייק בהתחלה – "אלוהים אמר למשה", "אלוהים בחר את העם", "אלוהים העניש"- עבור בנאומים ממלכתיים הנחתמים ב"ה' עוז לעמו ייתן", ובהיחשפות החוזרת לז'אנר הריליגיו-פופ ששולט בתחנות הרדיו, וכלה במטבעות לשון שגורים כמו "ברוך השם'" ו"שאלוהים ישמור אותך".

המסורתיות הממלכתית הנהוגה בישראל מקיימת באופן עקבי דיבור ישיר, ממוסד ומאורגן לְאל. הוא נמצא בטקסים ממלכתיים של המדינה ובברכות של גננות רבות בחינוך הממלכתי

הדבר נכון גם אם כמבוגרים לא-מאמינים אנחנו מסתייגים מהאמירות האלה תוך שאנחנו אומרים אותן לילדינו, גם כשאנחנו מסבירות שמדובר רק במסורת, בסיפורים, בהרגל. הפנייה החוזרת הזו לְאל, בהודיה, בפחד, בריצוי – חודרת עמוק.

עד היום אני לא שוכחת איך בשיעור תנ"ך בכיתה ב', בבית ספר חילוני למהדרין, טעיתי וביטאתי את המילה "יהוה" כפי שהיא כתובה כשהקראתי לפני הכיתה מהספר. הילדים והמורה נבהלו ואני חיכיתי שהפטריארך הגדול יוריד עלי את מכת הברק שתגמור את העסק.

אני נאבקת בשאריותיה של התחושה הזו גם כשאני מקלידה את המילה הזו עכשיו. נאבקת, כי מלאכת ההפרדה של מה שנחווה כאמת פנימית ממה שהתברר לי כתבנית מלאכותית שנוצקה בי בשנים המוקדמות – היא תובענית מאוד מבחינה רגשית. זו מעין ורסיה מופשטת של מעשה ההחתמה שמתרחש בעולם בעלי החיים, או של מעשה ההיקשרות הראשונית בין התינוק להורה, כפי שתיאר אותו הפסיכולוג ג'ון בולבי.

נוכחותו המתמדת של אל במילותינו, כנמען ישיר להן לא פעם, ובמיוחד בתקופת הילדות – גוזרת על נפשנו לאמצו כדמות הורית כזו במובנים רבים, כך שגם אם מחשבתנו תוביל אותנו להסיק שהיא בדיה, הנפש תתקשה לוותר עליה, ואולי לא תוכל לעשות זאת כלל.

נוכחותו המתמדת של אל במילותינו, כנמען ישיר להן, ובמיוחד בילדות – גוזרת על נפשנו לאמצו כדמות הורית כזו במובנים רבים, כך שגם אם מחשבתנו תוביל אותנו להסיק שהיא בדיה, הנפש תתקשה לוותר עליה

בספרה היפהפה "וודקה ולחם", מתארת מירה מגן את ההכרה במנגנון הזה כשגיבורת הספר, עמיה, שגדלה בחברה דתית ומנהלת לאורך הספר דיאלוג עם בית הגידול הזה ועם האלוהים המושל בו, מתלבטת בשאלה לאיזו מערכת חינוך לרשום את בנה:

"בקרוב יתחיל הרישום לבתי הספר, וצריך להחליט אם יהיה זה אלוהים שיעמוד בראש ההיררכיה החינוכית של הילד או המפקח של משרד החינוך. מפחיד לחשוב שכמות האלוהים שתהיה לילד בחייו תלויה במידה רבה בהוריו, ובמקרה שלנו באמו. יונתן אחי אמר, 'תני לו חינוך דתי, שתהיה לו אפשרות לבחור. יגדל ויחליט אם הוא נשאר או עוזב'.

'אין דבר כזה, יונתן. אלוהים נכנס לעצמות כמו סידן, הכנסת אותו פנימה, זהו, הוא במוח עצם שלך, בחיים לא תצליח להוציא אותו ממך"'.

הספר, אגב, יצא לפני 13 שנים. לו היה נכתב היום, אני מנחשת שלעמיה היו לבטים כבדים אחרים בשאלת הרישום, שאינם קשורים דווקא לפוטנציאל האוסטאופורוזיס הטמון בחינוך הממלכתי.

*  *  *

בשיחות רבות שיש לי עם אנשי אמונה חוזרת הטענה ש"כל בר דעת מבין שלא מדובר כאן על סבאל'ה ארוך זקן שיושב על ענן". שתפיסה כזו היא מאוד ילדותית. שהאל הוא לא קונקרטי. שהאל הוא הכול, שהוא הטבע, שהוא הקיום, שהוא הבריאה, שהוא…, ויש גם מי שמוסיפים מובאות מן הכתובים להבהיר עד כמה הקושי שלי להבין נעוץ בעגלה הריקה שלי, ובחוסר יכולתי לתפוס את הקונספט המורכב והמופשט שהוא האל שהם מאמינים בו.

"'תני לו חינוך דתי, שתהיה לו אפשרות לבחור. יגדל ויחליט אם הוא נשאר או עוזב'. 'אין דבר כזה, יונתן. אלוהים נכנס לעצמות כמו סידן, הכנסת אותו פנימה, זהו, הוא במוח עצם שלך, בחיים לא תצליח להוציא אותו ממך"'

ובכן – אם האל הזה ישנו, והוא מורכב ומופשט מאוד, ספרו לנו עליו כך. ספרו לנו, המבוגרים, המסוגלים לשאת את הערטילאיות, על מהותו המורכבת. האם לא חשוד הצורך לעצב את האל כדמות הורית אנושית – מיטיבה מחד, מאיימת מאידך – כבר בשנים הראשונות לחיים?

הנקודה הזו מתפספסת לרוב בדיון הציבורי על קיום פרקטיקות דתיות במרחב הציבורי-הממלכתי. לכאורה צודקים השואלים רטורית "מה רע בקצת מסורת?!". קצת מסורת זה יופי. כולנו זקוקים להקשר תרבותי לחיות בתוכו, להקשר דורי-כרונולוגי, נחוץ לנו לתת סימנים בזמן באמצעות טקסים וחגיגות. טוב וראוי לקיים מנהגים שמשמרים את פניה ההומניסטיים של המורשת התרבותית היהודית, למשל, גם תוך אזכור של שורשיהם האמוניים. זו "קצת מסורת". אני אשמח להמשיך ולארגן כל שנה משלוחי מנות בפורים, ואין לי בעיה גם לספר, ככאלו, אגדות מופלאות על אל שחצה למען עמו את הים לשניים.

אבל זה יקרה רק ביום שבו תסתיים האינדוקטרינציה הפסיכולוגית הזו. ביום שבו לא אצטרך להתפתל מול בתי בניסיונות לטשטש את דמותו ההולכת ומתעצבת של אותו אלוהים בנפשה. כל פשרה אחרת בין פונדמנטליזם דתי לחילוניות שוללנית אינה אלא תחפושת, מתווה עאלכ מרוכך, ובין היתר – כזה שמשתמרות בו פרצות להקצנה.

הציבור החילוני העקרוני, המעדכן בימים אלה את ערכיו וגבולותיו, צריך, כחלק מתביעתו להפרדת הדת והמדינה ולחילון מערכת החינוך הממלכתית, לתבוע מהמדינה לחדול מלשרת את מעשה ההחתמה הזה. להבטיח שלימוד סיפורי התנ"ך ייעשה באופן ביקורתי למן תחילתו ושהאל לא יקבל בו צביון של דמות הורית ממשית. להשאיר תפילות ופניות אחרות לאל מחוץ לכותלי הכיתות בחינוך הממלכתי, וגם מחוץ לנאומים בטקסים הממלכתיים ולסמלים של המדינה.

הציבור החילוני העקרוני, המעדכן בימים אלה את ערכיו וגבולותיו, צריך, כחלק מתביעתו להפרדת הדת והמדינה ולחילון מערכת החינוך הממלכתית, לתבוע מהמדינה לחדול מלשרת את מעשה ההחתמה של האל בנפש

היענות לתביעה כזו היא שתגלם פשרה אמתית בין העולם הדתי והעולם החילוני, פשרה שבה במרחב הממלכתי אפשר בהחלט לדבר על אלוהים, אבל לא מקובל לדבר אתו.

כביש בגין בירושלים (צילום: אפרת בן ברק)

אפרת בן-ברק עוסקת בפיתוח כלי מיון והערכה לאקדמיה, אמא לשניים ואקטיביסטית פוליטית. עוסקת ביחסי הדת והמדינה ובעוולות הכיבוש.