"האבן הירושלמית היא האבן היחידה שכואבת" (יהודה עמיחי)

אל ירושלים הגעתי מבחירה, בחירה של אהבה ותשוקה לעיר הכי מורכבת בישראל ואולי מהמורכבות בעולם כולו. הגעתי במסלול ההפוך – בזמן שאחרים ירדו ממנה אני הפניתי את פני אליה.

ירושלים היא עיר החיה בין קצוות ואינה יכולה כנראה אחרת: בין קודש וחול, בין שטעטל לעולם הגדול, בין עוני ועממיות לעושר עצום, בין עתיק לחדש, בין איבה ואהבה, בין קנאות דתית ופרוגרסיביות הנאבקת על קיומה ומולה צומחת התשוקה לבית מקדש.

נערה צעירה הייתי כשעליתי לישראל לבדי במסגרת תכנית נעל"ה. הגעתי מעיר גדולה ברוסיה אל בני ברק. נשלחתי לגור וללמוד באולפנת בנות. אני, הנערה שגדלה בברית המועצות, המרחב הקומוניסטי, שלא ידעה מה פירוש המילים חילונית או חרדית, מצאתי עצמי מאומצת על ידי משפחה דתית שידעה לאהוב אותי כמו שאני.

הגעתי מעיר גדולה ברוסיה לבני ברק. נשלחתי לגור וללמוד באולפנת בנות. אני, הנערה שגדלה בבריה"מ, שלא ידעה מה פירוש המילים חילונית או חרדית, מצאתי עצמי מאומצת ע"י משפחה דתית שידעה לאהוב אותי כמו שאני

למדתי בבית ספר בהנהלת רב וצוות מורות חרדיות, מקום שהקיף אותי בידע, חום ולמידה כאשר אהבתי. משם למדתי לראות מעבר לתלבושת ולסממנים חיצוניים, מעבר למושגים המשרטטים סטריאוטיפ, לראות את האנושיות בבני האדם ולקבל אותם כמו שהם. לקחתי מלוא חופניים את הטוב שקיבלתי והלכתי לדרכי להמשך חיי בישראל. בצבא ובאקדמיה.

לאחר כמה נדודים בישראל התיישבתי בתל אביב. חייתי חיים מלאי הנאה, תרבות, חברויות וכיף אבל ירושלים קרצה לי כל העת. לא פעם קינאתי באנשים המתגוררים בה, על הזכות לחיות בעיר שקסמה לי.

לעיתים נסעתי לבקר בירושלים ויכולתי לחוש אותה כמו אורחת מבחוץ שאינה לוקה בשיפוטיות לוקאלית מצויה. לא גדלתי על זכרונות מירושלים האחרת, לא הכרתי את הימים שלאחר מלחמת ששת הימים ולא לפניהם. לא חשתי כעס על שום קהילה.

כאמור, חייתי את תקופת ההתבגרות שלי בטוב בחברה חרדית, ובמהלך שירותי הצבאי במג"ב, למרבה הפרדוקס, התאהבתי גם בתרבות ערבית והלכתי ללמוד מזרחנות כדי להכיר טוב יותר את החברה שאנו חושדים בה כל העת. אני רציתי להכיר, להבין, לדעת, לחיות במלוא המובן. וליהנות מכל העולמות אפשר רק כשאנשים סביבך הינם שונים ממך. אחרת אין טעם בחיים חד ממדיים ואפורים.

חייתי את תקופת ההתבגרות שלי בטוב בחברה חרדית, ובמהלך שירותי הצבאי במג"ב, למרבה הפרדוקס, התאהבתי גם בתרבות ערבית והלכתי ללמוד מזרחנות כדי להכיר טוב יותר את החברה שאנו חושדים בה כל העת

בירושלים מצאתי את כל אלו והרבה יותר מזה. גם את התרבות הקלאסית והאיכותית שכה השתוקקתי אליה, את השפעתה העצומה של האקדמיה שבה, את קולות השוק, צבעוניותו וניחוחותיו, את השכונות של פעם, בתי המגורים ובניני העיר המרהיבים המסותתים באבן ואת מבני הדת של כל הדתות. את הקהילות הדתיות השונות על תלבושותיהן, את אינספור התיירים והתחושה הקוסמופוליטית, את קריאות המואזין, צלצולי פעמוני הכנסיות וצפירות השבת כולל תקיעות הווווזלות הדורשות מסוחרי מחנה יהודה לסגור את הבסטות כי השבת בפתח. כל אלו היו בעיני מעין ציור גדול ומורכב המהפנט אותי בפרטיו.

יום אחד עברתי לגור בירושלים. זה היה לפני חמש שנים. הגשמתי חלום והתיישבתי בשכונת בית הכרם הפסטורלית. אני ממצה את מכלול ההיצע הטוב שיש בעיר. גם התשוקה החברתית והפוליטית שלי מצאה בית והצטרפתי להתעוררות ירושלים כדי להיות שותפה לקידום תהליכים ראויים ומצמיחים לעיר ולאנשיה.

ירושלים של היומיום מפגישה אותי גם עם הבעיות שבה שהולכות ומתחדדות והופכות להיות אבני נגף לעירוניות הנפלאה והייחודית שלה. אני שומעת ממבוגרים ממני על שנותיה של ירושלים בה קהילת הסטודנטים של בצלאל הייתה גורם השפעה עצום על רוחה ואווירתה, על הבוהמייניות ששרתה בה, על בתי קפה של דיונים לוהטים ודמויות ציוריות שאפיינו את ירושלים בשנות ה-70-80 ואינן עוד.

לפני שנתיים לערך הוצגה תערוכה במגדל דוד אודות משפחת בנאי. התהלכתי בין המיצגים והסיפורים והתמלאתי קינאה טובה. הוקסמתי מהשורשיות של המשפחה ומטבעיות החיים בעיר, גם בימים בהם ירושלים הייתה ענייה, מהחיבור היהודי העמוק והסובלני מתוך הכלת האחר, מהצמיחה האורגנית של המשפחה והבית בשוק מחנה יהודה ומהפריצה למרחבי הישראליות מתוך אותם שרשים ירושלמים עמוקים ובטוחים.

יום אחד עברתי לגור בירושלים. הגשמתי חלום והתיישבתי בשכונת בית הכרם הפסטורלית. ירושלים של היומיום מפגישה אותי גם עם הבעיות המתחדדות והופכות להיות אבני נגף לעירוניות הנפלאה והייחודית שלה

כאשר נכנסתי לחנות הבדים בשוק בירושלים העתיקה, סיפר לי הבעלים הערבי, זקן נחמד ודובר עברית רהוטה, על קשריו עם הלקוחות מכל חלקי העיר ועל בקיאותו בבדים של בגדי החסידויות השונות. ראיתי בדים שהגיעו מדמשק, ממרוקו וממרחבי המזרח התיכון. ישבתי והקשבתי לסיפורים בנשימה עצורה. המרחב שאינו בנגישות לנו קם לתחיה והוא כאן לידי בשוק שהוא חלק מעירי ולא ממש חלק ממנה. זה צובט בלב וכואב,  כי על היופי הזה מרחף כל העת ענן כבד.

ההסתגרות הקהילתית הולכת ומתעצמת. כל קהילה בשלה. נראה כי העיר שחוברה לה יחדיו על פי האתוס הישראלי, מתווה גבולות ברורים בתוכה החותכים ומפרידים בין קהילה לקהילה. המרקם הצבעוני הולך ואובד לטובת צבע אחיד המכריז מי בעל הבית.

ביום ירושלים מגיעות קבוצות נוער עולצות והופכות את היום הטעון והסמלי להצהרת בעלות מנקרת עיניים. מי שחיו בה שנים כחלק אורגני חשים לא שייכים לאירועים. אלו זרים לרוח הירושלמית האמיתית שהולכת ונמוגה.

יש שיר יפה של מוטי פליישר שכתב דן אלמגור והלחינה נורית הירש בשנת 1969. הרבגוניות האנושית והשורשיות מוצגת בו במילים שיש בהן געגועים ועצב לאחר הניצחון המפואר במלחמת ששת הימים. אצטט את התיאורים והאזכורים המייצרים את השפה הירושלמית ואווירתה המיוחדת:

"אמר הרוכל ממזכרת משה:
ירושלים שלי
היא מחנה יהודה בערב חגים
שבת של 'פפיטס', קללות נהגים
וחומוס של רחמו וריח דגים
כביסה על הכביש ומקלחת מדלי

אמר הסנדלר משכונת קטמון:
ירושלים שלי
היא שבע שנים של גשמים בבלוקון
שיכון בלי חנות, אוטובוס בלי חשבון
שבת – הצגה ראשונה באוריון
גם קטמון ג' היא בשבילי
ירושלים שלי

אמר הבלן ממאה שערים:
היא שטריימל שחור וספרים אפורים
ו'בת ישראל לא תלך בקצרים'

אמר הצעיר שם ליד שער שכם:
ירושלים שלי
היא צלב על חנות, ושוטרים בחצות
אחות שהלשינה ובור עם פצצות
מצעד עצמאות, וידיים קפוצות,
"יס סר, ווט דו יו לייק? קבב אור שישליק?"
ירושלים שלי

אמר החייל מאשדות יעקב
ירושלים שלי
הייתי בה פעם בבוקר של שכול
סמטה וצלף בצריח משמאל
מאז לא חזרתי, פשוט לא יכול
אבנר וגדי – שניהם בשבילי
ירושלים שלי".

ירושלים שלי היא כל מה שסיפרתי וכל מה שאני מקווה שיקרה בה: שתשכיל לא להתמכר ללאומיות בוטה, שתדע לחבר את חלקיה ההולכים ונפרדים לירושלים רבגונית בלי לתקוע אצבע בעין של אף אחד, שתדע להעריך ולהכיל את ההיסטוריה הלא פשוטה של המקום על כל מורכבויותיו, שתכיל את מי שיש להם שרשים עמוקים בה ואינם בהכרח מהצד המנצח.

ביום ירושלים מגיעות קבוצות נוער עולצות והופכות את היום הטעון והסמלי להצהרת בעלות מנקרת עיניים. מי שחיו בה שנים כחלק אורגני חשים לא שייכים לאירועים. אלו זרים לרוח הירושלמית שהולכת ונמוגה

בניהול נכון כולנו יכולים לחיות כאן מתוך אהבתנו העמוקה לעיר שכל העולם נושא אליה את עיניו. רק אנו מצמצמים את טווח ראייתנו ועוצמים את עינינו, ממוקדים בקודש, בביסוס הוכחות הבעלות הבלעדית ובלאומניות במקום לראות את ירושלים האנושית, האותנטית והצבעונית.

אינגה גל מדורסקי היא יועצת פוליטית ופרלמנטרית, מזרחנית, מרצה בתחום היסטוריה ומגדר. מנהלת סיעת התעוררות בירושלים, מקדמת קהילה עירונית בעיר הבירה, שדרנית ויוצרת תכנית הרדיו "הדיואן", פעילה חברתית ומקדמת מאבק נגד אלימות כלפי נשים. אם יחידנית למרים בת שנה, ירושלמית.