הבחירות בטורקיה: נס גדול לא קרה פה
מצבו של הנשיא הטורקי רג'פ טאיפ ארדואן מעולם לא היה כה רעוע – ועדיין, נראה שאחרי הסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות הוא יצא כשידו על העליונה.
המשבר הכלכלי החריף – שאף החמיר בעקבות רעידת האדמה הקשה – השחיתות והירידה החדה ברמת החיים לא השפיעו על הצבעתם של המחוזות שבאופן מסורתי נאמנים לארדואן. ייתכן שגם הזיקה הדתית של נציג האופוזיציה כמאל קיליצ'דראולו העלווי – גרמה לטורקים הדתיים לעשות אחורה פנה ולהצביע בעד אותו נשיא המנהיג את טורקיה ביד רמה כבר יותר מ־20 שנה.
נוסף על הנאמנות השבטית והדתית, היו עוד גורמים שכנראה מנעו מהאופוזיציה את הניצחון שניבאו לה הסוקרים בטורקיה ובעולם – העיתונות הטורקית, למשל, שנשלטת ומושפעת על־ידי המשטר הטורקי, הדהדה את המסרים של ארדואן ומנעה במה מיריבו.
ארדואן גם נהנה מגישה לקופה הציבורית, שממנה חילק מתנות נדיבות לאנשי שלומו כמו תנאים מועדפים לפרישה מוקדמת; העלאת שכר המינימום ושיפור תנאי עובדי המגזר הציבורי. קשה לומר מה היה קורה אילו קיליצ'דראולו היה זוכה בעוד כמה עשרות אלפי קולות ומנצח כבר בסיבוב הראשון.
הסיבוב השני של הבחירות לנשיאות יתקיים ב־28 במאי, אך נראה שהמתח הגדול שליווה את המערכה הראשונה כבר לא נמצא שם. אם לא יקרה נס, ארדואן ימשיך בתפקידו
ארדואן התכונן לרגע הזה מבעוד מועד וכמו מנהיגים אוטוריטריים רבים ברחבי העולם קבע מראש שניצחון של המתחרה יכול להיות מוסבר אך ורק על־ידי זיופים והונאה. האם הוא היה מוציא לרחוב את נאמניו ומכניס את המדינה לסחרור? ייתכן מאוד שכן.
הסיבוב השני של הבחירות לנשיאות יתקיים ב־28 במאי, אך נראה שהמתח הגדול שליווה את המערכה הראשונה כבר לא נמצא שם. אם לא יקרה נס, ארדואן ימשיך לקבוע את עתידה של טורקיה במהלך חמש השנים הקרובות.
השלום פורח במזה"ת – וישראל אולי תידחק החוצה
השבוע, שתי יריבות ותיקות – בחריין, שנמצאת בגוש הפרו־סעודי; וקטאר, שבמשך שנים סבלה מחרם שהובל על־ידי ריאד – סיכמו על חידוש קשרי התעופה ביניהן.
כשביקרתי בבחריין בשנת 2003 – רגע לפני שפרצה המלחמה בעיראק – נהג מונית בחרייני לא נתן לג'יפ קטארי ענקי לעקוף אותו. כששאלתי לפשר הדבר, הנהג ענה לי: "ככה זה, אנחנו שונאים את הקטארים". אז גם אם האיבה לא תחלוף באופן מיידי – ההנהגות הפוליטיות של קטאר ושל הגוש הפרו־סעודי החליטו לפתור את המחלוקות – וחתמו על הסכם פיוס באל־עולא הסעודית.
ישראל יכולה להתנחם בכך שגם אם היא כבר לא במרכז העניינים – ההסכמים שנחתמו לפני כשלוש שנים עדיין איתנים, ושיתוף הפעולה הכלכלי והתיירותי פורח
עתה גם העסקים חוזרים לתמונה. במקביל, ערב הסעודית לא התמהמה ועשתה עוד כמה צעדים במישור ההתקרבות לסוריה. לפני 12 שנים הסעודים, האמירתים וגם הקטארים הזרימו כספים רבים לאופוזיציה הסורית כדי לסייע למורדים לגבור על בשאר אל־אסד.
במדינות המפרץ, כמו גם בישראל, היו בטוחים שימיו של אסד ספורים. אך השילוב בין העקשנות המאפיינת את בני משפחת אסד לדורותיהם ובין התמיכה הרוסית–איראנית הביאה לכך שאסד הפך לאורח מבוקש בבירות הערביות, שם לא רואים יותר טעם במלחמה בתחנות הרוח.
אסד שרד, ולכן הוא זכאי לקבלת פנים יפה. האמירתים הזמינו את הנשיא הסורי לוועידת האקלים שתתקיים באבו דאבי בנובמבר 2023; הסעודים החליטו על פתיחת השגרירות בדמשק ואף שבשטח הסורי המצב נותר כפי שהוא – רוסיה מספקת הגנה אווירית והמיליציות האיראניות מרסנות את מתנגדי המשטר – נראה שהיחסים בין סוריה לעולם הערבי חווים ירח דבש חסר תקדים.
האם ההתקרבות הערבית לסוריה תשפיע על ישראל? כן. ברור שמבחינת המדינות הערביות, תקופת הסכמי ירח הדבש עם ישראל תמה. בחריין הקפיאה את התוכנית להוספת חומרי לימוד בנושא הנורמליזציה עם ישראל למערכת החינוך; האמירתים טרם שלחו הזמנה לראש הממשלה בנימין נתניהו לביקור באבו דאבי; וערב הסעודית, כאמור, מתמקדת בתחביב החדש – סוריה.
הפרדיגמה הביטחונית שישראל התחברה אליה עוד לפני חתימת "הסכמי אברהם" השתנתה, שוב. יחד עם זאת, ישראל יכולה להתנחם בכך שגם אם היא כבר לא במרכז העניינים – ההסכמים שנחתמו לפני כשלוש שנים עדיין איתנים, ושיתוף הפעולה הכלכלי והתיירותי פורח.
האם היחסים שוב יכולים לחזור להיות חמימים? לפי שעה זה תלוי בממשלת ישראל ובמדיניותה – וגם בצד השני, שכרגע ממוקד בחזית אחרת לגמרי.
בין יום הנכבה ליום ירושלים
השבוע, ימים בודדים הפרידו בין יום הנכבה ליום ירושלים. הפלסטינים ביכו את מאות הכפרים שנהרסו במהלך המלחמה ואחריה; את אובדן האדמה ואת הגורל המר של העם הפלסטיני, שהפך ברובו לעם גולה וחסר ריבונות.
במקביל, הישראלים הניפו את דגלי ישראל, צעדו ברחובות ירושלים וחגגו את הניצחון האדיר ואת איחוד העיר הלא מאוחדת. הצעירים, שנולדו לאחר או תוך כדי האינתיפאדה השנייה, כבר לא מכירים בקו הירוק – ורבים בכלל לא שמעו על המושג הזה, במיוחד בצד הישראלי.
הצעירים, שנולדו לאחר או תוך כדי האינתיפאדה השנייה, כבר לא מכירים בקו הירוק – ורבים בכלל לא שמעו על המושג הזה, במיוחד בצד הישראלי
כל צד מציג מפה שלמה של ארץ שלמה שבה, לפי גרסתו, יש מקום רק לעם אחד. משחק סכום אפס – האחד מנצח, השני מפסיד. המציאות הירושלמית המורכבת והקשה היא הביטוי הכי מדויק של הנוסחה הזאת.
אולם, האם הצד הישראלי הצוהל אכן מנצח, בירושלים, בגדה המערבית ובעזה? לכאורה, הפלסטינים מובסים – הם לא יכולים לבנות, אין שום משא ומתן באופק, אין להם הנהגה חזקה, אין תמיכה בינלאומית, אין כלום.
האם התבוסה הזאת מבססת את הניצחון הישראלי או דווקא מחלישה ומשחיתה את ישראל, כפי שאמר הפרופסור ישעיהו ליבוביץ'? אם היא מבססת את הניצחון, אז מדוע איומי הג'יהאד האסלאמי – ארגון פלסטיני לא גדול ולא חזק במיוחד – הניס חצי מדינה למקלטים, עוד לפני שירה טיל אחד?
מדוע השרים שאוהבים להתרברב בהישגים הביטחוניים שלהם צריכים להוכיח לציבורים שלהם – ואולי גם לעצמם – שהם "יכולים להתהלך חופשי בירושלים ביום חגה", כפי שאמר איתמר בן גביר?
נראה שהחולשה הפלסטינית אינה מגבירה את תחושת הביטחון האישי אצל הישראלי הממוצע, שיודע שבכל רגע יכולים לירות עליו טילים או להתנפל עליו בסכין או גרזן ברחוב ירושלמי או לירות על מכוניתו בכבישי הגדה.
המאבק נגד הדגלים הפלסטיניים מצביע על עומק החרדה. מי מפחד מדגלים? מסתבר שהמדינה החזקה ביותר במזרח התיכון. כל עוד הפלסטינים מתאבלים על גורלם ביום חגם של הישראלים – אף אחד לא באמת מנצח
המאבק נגד הדגלים הפלסטיניים מצביע על עומק החרדה. מי מפחד מדגלים? מסתבר שהמדינה החזקה ביותר במזרח התיכון. כל עוד הפלסטינים מכל עברי הקו הירוק (מי שלא זוכר איך הוא נראה שייכנס לגוגל) מתאבלים על גורלם המר ביום חגם של הישראלים – אף אחד לא באמת מנצח.
רק ההכרה בעבר וההבנה ששני העמים חייבים להגיע להסדר כדי לחיות בארץ בשלום תשנה את המשוואה.
המצרים נגד "קלאופטרה" של נטפליקס
מצרים ממשיכה לסעור בגלל "קליאופטרה". הסדרה המדוברת, בכיכובה של השחקנית השחורה אדל ג'יימס, מעוררת את זעם המצרים שדורשים כעת לחסום את נטפליקס, ענקית הסטרימינג שהפיקה את הסרט בארץ הנילוס.
זאהי האוואס, הארכאולוג הראשי של מצרים – שבזמנו השתתף בסדרות דוקומנטריות רבות בנושא תולדות מצרים העתיקה עבור נשיונל ג'יאוגרפיק וערוץ היסטוריה, אמר שמדובר ב"פייק מוחלט". אפילו הקומיקאי באסם יוסף, שנוהג לבקר את המשטר המצרי ומתגורר בארה"ב מזה כעשור, הגדיר את הסרט כ"עיוות היסטורי".
האם מדובר בגזענות? היחסים בין הגזעים השונים במצרים לא תמיד פשוטים. לא פעם פליטים מארצות אפריקאיות מתלוננים על יחס מבזה ומפלה בגלל גוון עורם. אולם, ייתכן מאוד שהסיבות להתנגדות הציבורית העזה לקלאופטרה שחורה הרבה יותר עמוקות ונעוצות במאבק המתמשך של מצרים נגד ניסיונות המערב לנתק בין ההיסטוריה הפרעונית למצרים המודרנית.
ייתכן מאוד שהסיבות להתנגדות הציבורית העזה לקלאופטרה שחורה הרבה יותר עמוקות ונעוצות במאבק המתמשך של מצרים נגד ניסיונות המערב לנתק בין ההיסטוריה הפרעונית למצרים המודרנית
במשך שנים רבות טענו היסטוריונים וחוקרים מערביים שהתרבות הפרעונית לא קשורה בכלל למצרים העכשווית. שום הוכחה, גם לא הסיפור המפורסם שאירע בתחילת המאה ה־20, כשארכיאולוגים בריטיים מצאו פסל של פקיד מצרי והפועלים המצריים צעקו בהתלהבות "שייח אל־בילאד" כי הוא הזכיר להם מאוד את דמותו של השייח' בכפר שלהם – לא הספיקו.
האוריינטליסטים טענו שהתרבות הפרעונית הייתה קרובה לאירופית, התימהוניים דיברו על חייזרים שבנו את הפירמידות. את המצרים המודרנים אף אחד לא לקח בחשבון. עתה במצרים חוששים שהאידאולוגיה ה"אפרוצנטרית" שוב עומדת לנתק את מצרים משורשיה הפרעוניים.
20 MILLION VIEWS ????????????????????
Thank you ???????????????????????????????????????? pic.twitter.com/83g6Up0jdi
— Adele James (@Adele_JJames) May 17, 2023
קלאופטרה, לפי מה שידוע, הייתה ממוצא יווני, כלומר – לא שחורה, כמו השושלות המצריות־יווניות ששלטו בארץ הנילוס בתקופה הפרעונית המאוחרת.
אולם, המאבק המתקיים כעת לא מתנקז רק לעובדה הזאת – למצרים נמאס לשמוע מאנשים אחרים מי הם ומה הקשר שלהם אל אבותיהם הקדומים שישבו לפני כ־5,000 שנה על גדות הנילוס, סגדו לאלים בדמות נץ או תן ובנו בסובלנות אינסופית את המבנים האדירים שמדהימים את בני האנוש היום.
השבוע במזה"ת: בריטניה מכירה בריבונות של ערב הסעודית
ב־20 במאי 1927 חתם המלך אבן סעוד על הסכם ג'דה עם נציגי האימפריה הבריטית. בריטניה הכירה בריבונותה של הממלכה הסעודית – ובתמורה, אבן סעוד התחייב לא לאיים על נסיכויות ערביות אחרות, שהיו תחת חסות בריטית.
המלך הסעודי סיים את מסע הכיבושים שלו באזור חיג'אז, איחד אותה עם אזור הנג'ד המדברי והשתוקק להכרה של האימפריה הגדולה. בג'דה, שהייתה אז עיירה קטנה על חופי הים האדום, אבן סעוד וסר גילברט קלייטון – השליח הבריטי וראש הלשכה הערבית בעבר – חתמו על ההסכם שסלל את דרכם של הסעודים לעצמאות. המדינה הערבית זכתה בהכרה בינלאומית בספטמבר 1932.
בג'דה, שהייתה אז עיירה קטנה על חופי הים האדום, אבן סעוד וסר גילברט קלייטון חתמו על ההסכם שסלל את דרכם של הסעודים לעצמאות. המדינה הערבית זכתה בהכרה בינלאומית בספטמבר 1932
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם