מעולם לא הייתי חזק ב-FOMO, בפחד שאחמיץ משהו. לא הייתה לי סיבה לפחד כי לא החמצתי כלום. זה לא שמדי יום קפצתי בנג'י או פקדתי את הבר החם ביותר בעיר. לא היה לי צורך בחוויה. אני קראתי. אפילו לא עשיתי את זה במודע; פשוט הייתי על פוש תמידי.

לפני האינטרנט (אני בן 47, אז אני מספיק זקן כדי לזכור) זה היה ספר או עיתון וגם רדיו וטלוויזיה. כבר הרבה שנים זה הטלפון הנייד ועירוי המידע שהוא מציע (ואולי כופה). זה לא הרגיש לי מכוון. לעתים נדירות "התעניינתי" בתחום מסוים מספיק כדי לחקור אותו. המקלטים שלי מעולם לא כבו.

כשהייתי איש צעיר חשבתי שזו ההגדרה של "חכם". תמיד הצלחתי להתמקם בתוך סיטואציה, לשלוף משהו שיעזור לי להבין מי נגד מי. ידעתי משהו על קבוצת הכדורגל/כדורסל/פוטבול/בייסבול מעיר הולדתו של בן שיחי. ידעתי משהו על הבחירות שנערכו בארץ מגוריו. לפעמים ידעתי משהו על המאכל החביב עליו או על הסרט שהתרגש ממנו לאחרונה.

כשהייתי צעיר חשבתי שזו ההגדרה של "חכם". תמיד הצלחתי להתמקם בתוך סיטואציה, לשלוף משהו שיעזור לי להבין מי נגד מי. ידעתי משהו על קבוצת הכדורגל, כדורסל, פוטבול, בייסבול או על הבחירות בארצו של בן שיחי

השלב הבא בהתקדמות השיחה היה תמיד בהישג ידי. זו תחושה נהדרת, ממכרת ממש. אותו בן שיח, במיוחד אם לא היה בין מכריי הקרובים, הביט בי בהכרת תודה בכל פעם שהתבססה ביננו זיקה כלשהי. הוא הרגיש לא רק שמישהו שומע אותו אלא גם שמישהו מכיר אותו, מזהה אותו כחלק ממשהו גדול יותר, מעטיר עליו משמעות כתוצאה מן השייכות הזו.

באחד ממקומות העבודה שלי, למשל, נהגו לצוות אותי לכל אירוח של אמריקאים כשגילו שאני יודע לדבר על ספורט ופוליטיקה מקומיים ולאומיים בארה"ב. האמריקאים, שידועים בקורקטיות שלהם, היו מפשירים מיד כשהגעתי. אחרי שסיימתי את הריכוך חבריי הישראלים שמחו להגיע ל"ענין עצמו". לעתים נדירות הייתי חלק מאותו "ענין", אבל לא היה לי צורך בכך. אני חיבקתי והכלתי ושיקפתי וגם מצאתי חן בתמורה. נדמה היה לי שאין חכם ממני.

זה לא שכל הזמן רציתי עוד, כמו שוויתרתי ביודעין על הגבולות ביני ובין העולם כדי לוודא שתמיד יזרום לתוכי עוד. לא הייתי חברותי במיוחד. "העולם" היה עבורי המכלול, קשרי הגומלין, ידע. גם כשהייתי לבדי, ואולי ביתר שאת, העולם זרם פנימה. הרגשתי שאני כל הזמן גדל.

אכזבות וכישלונות? היו כאלו בהחלט. ובכל זאת הצלחתי לשכנע את עצמי שחשיבותם הולכת ופוחתת. הנתיב שלי היה ברור – התרחבות מתמדת. כך יכולתי להבטיח שני דברים שהיו חיוניים להשרדות שלי ממש.

זה לא שכל הזמן רציתי עוד, כמו שוויתרתי ביודעין על הגבולות ביני ובין העולם כדי לוודא שתמיד יזרום לתוכי עוד. "העולם" היה עבורי המכלול, קשרי הגומלין, ידע. גם כשהייתי לבדי העולם זרם פנימה

קודם כל, כך חשבתי, ככל שהעולם זרם לתוכי כך היה יותר ממני. זה נראה לי כמעט מובן מאליו. הרי אני (בא' רבתי) מאפשר את הפעפוע הזה. אני רוצה את העולם בתוכי. זה מאפשר לי בעצמי להיות גדול יותר, רחב יותר, עמוק יותר. כשאני יודע להגיד משהו לכל  אחד על כל דבר זה ממקם אותי בכל מקום. אומרים על אלוהים שאין מקום פנוי ממנו? שיחזיק לי את הבירה.

הדבר השני היה התחושה הממכרת הזו, התחושה שמכירים לי תודה. ממש כמו שחשבתי שכשהעולם בתוכי יש יותר ממני, כך חשבתי שככל שמכירים לי תודה יותר כך מכירים אותי יותר. ומכאן קצרה הדרך לתחושה שככל שמכירים אותי יותר כך אוהבים אותי יותר.

הצורך והתודה הפכו בעיניי שקולים לאהבה. ואולי, במלים קצת אחרות, הפכתי את האהבה ליחסי גומלין מועילים, צורך -> מענה -> תודה. לא היה גבול לנוכחותו של העולם בתוכי וכך לא היה גם גבול לאהבה שרחשה סביבי כל הזמן, או לפחות כך שכנעתי את עצמי לחשוב.

הייתי כל העולם והעמדתי את כל העולם לרשות מי שרצה. הייתי משוכנע שזה אומר שאני אוהב את כולם ושכולם אוהבים אותי וכמובן, שאין לזה סוף. זה רק יגדל.

אני רוצה את העולם בתוכי. זה מאפשר לי להיות גדול יותר, רחב יותר, עמוק יותר. כשאני יודע להגיד משהו לכל  אחד על כל דבר זה ממקם אותי בכל מקום. אומרים על אלוהים שאין מקום פנוי ממנו? שיחזיק לי את הבירה

שום דבר מזה לא היה נכון, לא ברגש ולא בחיים המקצועיים ולא בכלל. זו לא תובנה דרמטית. אהבה היא לא מענה ותודה. אהבה היא רצון בנוכחותו של האהוב. אם אין רצון כזה, אין אהבה. הרצון הזה איננו בהכרח פונקציונלי. הוא לא תלוי ביכולתו של האוהב לתת "מספיק" אהבה. כשהרצון הזה איננו הוא פשוט איננו.

ניסיתי להיאבק ב"אין" הזה בכל מאודי, להכחיש את קיומו ואז למצוא לו תרופות קסם ואז להיעלב ואז לכעוס ואפילו לדמיין שהוא דווקא יש. זה לא עבד. לא מדובר כאן ביחסים בין טוב לרע. האין קודם לטוב ולרע. אפשר להתמסר לניסיון להכיל את כל העולם; אבל כשהעולם, ואפילו כשמישהו בעולם, לא רוצה להיות מוכל, אז אין להתמסרות הזו תוחלת.

וזאת עוד הייתה ההתפכחות המינורית. אחרי שהבנתי את זה הגיע ההלם האמיתי. העולם הזה שהתמסרתי אליו, הוא לא אהב אותי בכלל. הוא היה אדיש אלי. השתעבדתי אליו. נתתי לו למלא אותי באופן גורף כל כך עד שלא נשארה לי עצמי טיפת מקום לידו. למען האמת, אפילו מסביבו לא נשאר לי מקום. הפכתי למכל שנמצא תמיד על סף פקיעה.

הנכונות שחשבתי שאני משקיע בהטמעה ובהתאמה של הכל לכולם? התחלתי להבין שזה היה מאבק לשרוד מול נחשולים שלא פסקו לשנייה. העולם נראה לי פעם כמו מתנה כפולה. הוא איפשר לי לגדול ללא גבול והוא נתן לי את ההון האינטלקטואלי והרגשי בו השתמשתי כדי להביא אחרים לאהוב אותי. חשבתי שחייתי ממנו, שהוא (העולם) החיה אותי. אבל כשהגעתי לקצה, כשנתקלתי באין שלא התפשר, הבנתי שהעולם מעולם לא העניק לי את כל הדברים הללו.

שום דבר מזה לא היה נכון, לא ברגש ולא בחיים המקצועיים ולא בכלל. זו לא תובנה דרמטית. אהבה היא לא מענה ותודה. אהבה היא רצון בנוכחותו של האהוב. אם אין רצון כזה, אין אהבה

העולם היה בשבילי משכך, ממסך, דרך להימנע (להתחמק, בעצם) מההכרח להיות אדם. הייתי סך כל ידיעותיי, סך כל שליפותיי. הייתי התהליך המתמיד שבו עמעמתי וטשטשתי כל גבול שהיה לי כדי להתמלא ואז להעטיר מכל מה שמילא אותי על אחרים (כדי שיאהבו אותי).

כל סנטימטר בי, גם בגוף שהלך והשמין, הוקדש להתמלאות שתקבע אותי, שתיתן לי מקום יציב, שלא תאפשר לי לנסוק ולהתפייד. כל כך מלא הייתי עד שלא הייתי. רק דרך עיני האחר יכולתי לראות את עצמי.

חשבתי שאני מסור ופתוח אבל בעצם תבעתי מן האחרים בחיי שיתנו לי ערך ומשמעות. כל כך מלא הייתי עד שיכולתי רק להתרוקן. כל כך פחדתי מן הריק עד שלא יכולתי לעשות דבר חוץ מלהתמלא שוב. אם הייתה בי תשוקה, היא הייתה אל התנודה הזו בין המלא עד התפוצצות לריק עד אובדן. התקיימתי בקצוות כי לא יכולתי לחיות באמצע.

רק עכשיו אני מתחיל לדמיין את האפשרות של אמצע כזה, לא מלא אבל גם לא ריק. נתתי את כל הון ביתי במה שחשבתי שהוא אהבה. לא עבד. תשוקה, כך אני לומד עכשיו, לא מגיעה ממלאות. תשוקה מגיעה מחסך. לא הייתה לי אפשרות כזו מעולם. כשאהבתי לא היה לי פחות מהכי מלא. רציתי תמיד להיות זה שרואה הכי שלם את זה שמולו, אדם או קהילה מקצועית או קבוצת שווים. חשבתי שאם אתן "להם" את הגרסה המלאה ביותר של עצמם, זו שיש לה כמה שיותר מקום ומשמעות, הם יתנו לי משמעות בחזרה. אף אחד מאגפי המשוואה לא היה נכון.

המלאות שייחלתי לה, זו שהייתי מוכן לשאת עבורה גם ריקנות איומה, זו שעיצבה את הגוף והנפש שלי, זו שהרגישה כמו האש בעצמותיי, היא מעולם לא נתנה לי את עצמי. רצעתי את אוזני אל המשקוף שלה; לא רציתי לצאת לחופשי. נשברתי בפעמים שהגעתי אל חוסר ברירה. אבל גם קמתי מן ההריסות. קמתי כי הרגשתי לראשונה בחיי רוח נושבת דרך החרכים. היא נשבה עלי ממש, לא על מה שידעתי או על מה שנתתי.

כל סנטימטר בי, גם בגוף שהלך והשמין, הוקדש להתמלאות שתקבע אותי, שתיתן לי מקום יציב, שלא תאפשר לי לנסוק ולהתפייד. כל כך מלא הייתי עד שלא הייתי. רק דרך עיני האחר יכולתי לראות את עצמי

כשפשוט לא יכולתי להתמלא ולשכוח, זכרתי. כשזכרתי רציתי, לעצמי ובעצמי. כשרציתי, אהבתי. לא בקומבינה, לא בשיטה ללא סיכונים; כשרציתי, אהבתי. אני רק מתחיל לרכוש רהיטות מסוימת באהבה ובתשוקה. אני מבין שהיא לא חייבת להיות מוצדקת ומתוקפת כל הזמן.

אני מבין שאפשר לאהוב ולרצות ולהשתוקק במגוון דרכים וממגוון זוויות. ובעצם, אני לא רק מבין. אני חווה. אני מנסה בלי ביטחון שאצליח. לפעמים אני נשאר כשתאוותי בידי. לפעמים נפתחות לי אפשרויות חדשות להתאוות ולממש. אני מרשה לעצמי להיות חסר.

דוקטור אורי גולדברג הוא מומחה לחקר איראן המודרנית ותנועות מהפכניות באסלאם השיעי. הוא כותב וחושב על אמונה, פוליטיקה, בייסבול ועוד לא מעט דברים, ומשוכנע שהכל קשור להכל. הוא מלמד בביה״ס לממשל באוניברסיטת רייכמן בקורסים שקשורים לאסלאם רדיקלי, לזהויות וליחסים בין דת ואלימות. אוהב לקרוא ולצלם תמונות של שמש מציצה ומשתקפת ולבלות עם ילדיו. רוב הזמן הוא בטוויטר.