את האמירה "בכביש תהיה חכם – אל תהיה צודק" מכירים כולנו ותוקפה הוכפל-בריבוע במציאות האלימה בה אנחנו חיים. איכשהו אנחנו משאירים את התובנה הבסיסית הזו רק ביחס לכביש הפיזי, ומאבדים אותה במסילות חיינו.
בעת קום המדינה וכדי לאפשר את הקמתה, התקבלו הסדרים חברתיים שונים המבוססים על פשרות בין הקבוצות השונות (כולל השימוש במילים "צור ישראל" במגילת העצמאות).
באותם ימים רחוקים-ברוח חתם נציגה של אגודת ישראל על מגילת העצמאות, לא מפני שהסכים איתה, אלא כדי שהימנעותו "לא תתפרש באומות העולם כפיצול במחנה ישראל". באותם ימים שימשה הפליטות/הנרדפות המשותפת שלנו כחוט מקשר ומאחד. "ברית גורל" זו שוב אינה קיימת כיום. אף אחד לא חי כאן בתחושת נרדפות, עד כדי "השואה היא משהו משעמם, תתקדמו". באין מאחד כזה – לא נשאר כאן. דמוקרטיה, שגשוג ושלווה נמצא במקומות אחרים ושלווים יותר.
בימי קום המדינה שימשה הפליטות/הנרדפות המשותפת שלנו כחוט מקשר ומאחד. ברית גורל זו שוב אינה קיימת כיום. אף אחד לא חי כאן בתחושת נרדפות, עד כדי "השואה היא משהו משעמם, תתקדמו"
הסערה החלה על רקע "שלטון הדין" לעומת "שלטון המשפט". בישראל, "שלטון החוק" כולל מרכיב "דין" (המחוקק ע"י הכנסת) ומרכיב "הלכה" (המחוקקת-בפועל ע"י הבג"ץ). הדין נקבע בכנסת, בהסתמך על אינטריגות ותככים פוליטיים, וההלכה נקבעת בבג"ץ, בהסתמך על מצפונם, נאורותם וערכיהם של חברי ההרכב שדן באותה הלכה. חוקי-הלכה אלו תקפים כל עוד לא אמר המחוקק את דברו, בדרך שהותוותה לו בחוק.
העיקרון הבסיסי והמוסכם הוא, שהריבון הוא העם ושהעם מיוצג ע"י נבחריו בבית הנבחרים. לרשויות האחרות אין סמכות – למעט סמכות שהוענקה להם ע"י הריבון = העם.
כשם שהחוק הסמיך את הרשות השופטת לפרשן את חוקיו ובכך להשפיע השפעה דרמטית על התנהלות האומה, כן העניק לרשות המבצעת סמכויות ביצוע, מהן כאלו שקרובות באופיין לחקיקה.
הבעיה היא שהכוח שניתן לרשויות אלו עלול להיות מופעל בהתאמה לאינטרסים כיתתיים או פוליטיים. הסמכות שמעל לרשויות אלו הינה הרשות המחוקקת, שלעיתים נזעקת לחוקק חוקים הצהרתיים (כמו חוק החמץ האחרון, למשל), רק כדי למנוע רשות אחרת מלפעול בדרך הנוגדת את רצון העם (או נבחריו. נחזור לזה מן הסתם).
יודגש. הסכנה לשימוש לא הוגן בכוח נמצא בידי כל פרט, בכל הרשויות. המחוקקת, המבצעת והשופטת.
הדין נקבע בכנסת, בהסתמך על אינטריגות ותככים פוליטיים, וההלכה נקבעת בבג"ץ, בהסתמך על מצפונם, נאורותם וערכיהם של חברי ההרכב שדן באותה הלכה
המעצור הראשון במעלה שאמור למנוע ניצול-כוח לרעה, נמצא עמוק בליבם של נושאי התפקידים ברשויות והוא הבסיס המוסרי עליו מושתת כל אמנה חברתית. ככל שפרטים בתוך רשות מהרשויות ישתמשו בכוח שהופקד בידם שלא לטובת העם ויעדיפו שיקולים סקטוריאליים, הרי שבסיס האמנה נשמט. מכאן ועד להתמוטטות סדרי עולם ומשפט, הדרך קצרה.
המעצור השני הוא מערכת האיזונים שבין הרשויות. הרשות המבצעת – שלה ניתן הכוח המעשי הרב ביותר, נמצאת תחת פיקוח הרשות השופטת, שתפקידה לוודא שהרשות המבצעת אינה עושה שימוש בלתי מורשה בסמכויותיה וכמובן הרשות המחוקקת, שהיא זו שהסמיכה את הרשות המבצעת והיא זאת שעלולה לפטר אותה, אם לא תפעל בהתאם לכוונת משלחיה. רק לפני חצי שנה נוכחנו שכאשר סר חינה של הרשות המבצעת בפני הרשות המחוקקת, הרי שהיא מפטרת אותה, שנה וקצת לאחר שמינתה אותה.
הנחת היסוד של מערכת האיזונים מושתתת על יושרם ומוסריותם של האישים הפועלים ברשויות השונות. כיום נראה שחברי בית המחוקקים רואים את עיקר תפקידם בהכשלת מתחריהם.
בעיה זו אינה ייחודית לצד זה או אחר במפה הפוליטית ושני הצדדים הוכיחו עצמם שבראש מעייניהם ושיקוליהם עומד בעיקר הרצון לשלוט. כאילו המטרה שלשמה נבחרו אינה לשרת את העם, אלא להיות אדוניו ושליטיו (ולחלק שלל בין חברי הקנוניה).
מגיעים הדברים ליד כך שחברי הכנסת מצביעים נגד הצעות חוק שהם עצמם העלו, וזאת לא משום שהנסיבות השתנו ועכשיו החוק המוצע אינו טוב, אלא בדיוק להיפך: הם מצביעים נגד החוק, בגלל שלדעתם החוק מצוין. אלא שאת הקרדיט יקבל את המתחרה הפוליטי שלהם. משל תפקידם אינו להיטיב עם העם, אלא לפרק את הקואליציה.
הנחת היסוד של מערכת האיזונים מושתתת על יושרם ומוסריותם של האישים הפועלים ברשויות השונות. כיום נראה שחברי בית המחוקקים בשני הצדדים רואים את עיקר תפקידם בהכשלת מתחריהם
המיליה החברתי שלי מהווה קוטב ברור ומובחן בין מרכיבי העם הזה, ולשמחתי אינם בין החושבים שבמלחמת התרבות הזאת גם נשק יהיה כשר – באין ברירה. לטעמי, דרכה של מלחמה שהיא משחיתה את הלוחמים בה – גם כשהם צודקים במטרתם. כמדומני, מלחמת אזרחים (כזאת או אחרת) תביא יותר נזק לשני הצדדים מאשר תועלת לצד "המנצח".
המסקנה היא שהדרך הטובה והבטוחה ביותר להגיע לתוצאות הרצויות לנו, היא המלצתו של אריק ז"ל, מפיו של ליפא העגלון: שקצת פחות זה קצת יותר, צריך למתוח המושכה וקצת לקחת חזרה. כי אם נרוץ מהר מהר, כל העסק ישבר. עדיף שנהיה חכמים מאשר צודקים.
יש מה להרוויח מבדיקת האפשרות האחרת, אין מה להפסיד.
לדאבון הלב, בשני צידי המתרס עדיין יש הסבורים שהחשוב ביותר הוא להיות צודק ולאו דווקא חכם. ומבחינה זו, דווקא צידיו הקיצוניים של הקיטוב כמו מכריזים: כן, אחים אנחנו.
נמרוד חי על התפר שבין שסעי החברה הישראלית, רגל פה רגל שם. משמש כיועץ, ועוסק בגישור תוך אישי ובינאישי. חי את השסעים בחברה הישראלית מזה שנים רבות. לא ימין ולא שמאל (=נגד כולם)
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם