האמת שישראל נלכדה בתוך מערבולת, המאיימת על כל משטר דמוקרטי שמחפש לתת כמה שיותר זכויות לאזרחים. הרעיון הנפלא של משטר השומר על זכויות אזרח אינו מסוגל לפתח רגישות לשינויים קטנים ואיטיים והרסניים לקיומו, בדיוק כמו הצפרדע המבושלת במשל שעליו מדבר פיטר סנג'י בספרו "הארגון הלומד".

דומה שהדמוקרטיה ושליחיה בעולם בכלל ובישראל בפרט, מתקשים לזהות תהליכים קטנים, חקיקות והחלטות שמתנחלים אט אט בספר החוקים. שיטת בישול הצפרדע הזאת ממש לא חדשה במקומותינו וגם אינה ייחודית למחנה כזה אחר. אז איך זה עובד?

דומה שהדמוקרטיה ושליחיה מתקשים לזהות תהליכים קטנים, חקיקות והחלטות שמתנחלים אט אט בספר החוקים. שיטת בישול הצפרדע לא חדשה במקומותינו ואינה ייחודית למחנה כזה אחר

מאז ומתמיד ח"כים מחוקקים חוקים על פי עקרון בסיסי אחד: גיוס תומכים מהקואליציה ומהאופוזיציה ורצים לדרך. הממשלה, בסיוע הכנסת, הקימה את ועדת השרים לענייני חקיקה, שכל מטרתה היא לבלום את שטף החקיקה הפרטית ולתת לממשלה מנדט להחליט איזו הצעת חוק תקודם ואיזו לא.

על פניו החלטה שנראית מנהלתית ופרוצדורלית, אך למעשה כבלה את יכולתו של הח"כ הבודד להשפיע, אלא עם כן הוא זורם עם הממשלה.

ועדת השרים לענייני חקיקה הזאת פועלת באין מפריע ובשקט מופתי. אין מריבות בין קואליציה לאופוזיציה כי הממשלות מתחלפות וכולם נהנים מהאפשרות למשול ללא עוררין. אך האם זה מעיד על דמוקרטיה? על הפרדת רשויות? כמובן שלא.

בואו נדבר על חוק ההסדרים, למשל, שהוא הוראת שעה מתגלגלת מאז 1985. האם הוא מעיד על דמוקרטיה? בפירוש לא. זוהי קומבינה שלא מעוררת סערות פוליטיות כי לכולם נוח לעבוד עם חוק תקציב ועם המעקפים שנמצאים בהוראת השעה.

בואו נדבר עם חוק הסמכויות שמלווה אותנו מפרוץ הקורונה. בצל מגפה הכנסת ויתרה על האחריות שלה למימוש רצון הציבור ומאפשרת לממשלה להכריז על התנהלות במצב חירום שהוא לא ביטחוני אלא אזרחי. יש כאן הרחבת סמכויות לממשלה, הרבה מעבר למנגנון הפרדת הרשויות.

חוק ההסדרים, למשל, הוא הוראת שעה מתגלגלת מאז 1985. האם הוא מעיד על דמוקרטיה? בפירוש לא. זו קומבינה שלא מעוררת סערות פוליטיות כי לכולם נוח לעבוד עם חוק תקציב והמעקפים

ואם אנו עוסקים במנגנוני כפייה כי אז נתחיל לעלעל בחוק התכנון והבנייה, שהוא מהחוקים הדיקטטוריים שנותנים לממשלה עוצמה בלתי סבירה בתכנון המרחבים העירוניים והשטחים הפתוחים. הרשויות מקבלות עוצמה על חשבון הציבור, שיש לו לכל היותר זכות למחות או לעתור לבג"ץ. המדינה משתמשת בנציגים האזרחיים כעלה תאנה לתכנון שהוא מוכוון יזמים, אשר כל רצונם הוא להרוויח עוד ועוד.

אז הצצנו למספר דוגמאות לעריצות הממשלתית, עריצות לא מרוסנת שממיסה את הדמוקרטיה השבירה והופכת אותה  לכלי ריק שמתמלא ברודנות.

אזרחים רבים מאוד, כמה מאות אלפים יוצאים לרחוב וזועקים לשמים "דמוקרטיה", ולא שמים לב שהמילה הזאת מאבדת משמעות כבר שנים. משמעות שמאבדת מערכה, שכן נבחרי הציבור מודדים הצלחה במספר החוקים שהם מעבירים.

תפישת עולמם אינה חדשה. הם למדו אותה מקודמיהם ומשכללים אותה. לעיתים אני חש כמו במתקפת טילים, כשממטירים עלינו חוקים בכמויות אדירות עד שלא ניתן אפילו לעקוב אחרי המשמעות שלהם.

רבים מהחוקים נותרו בבתי היוצר של החברה האזרחית, שנהנית מהיוקרה ולעיתים מפספסת את המטרה – להביא טוב משותף ולא חוקים שנועדו לצמצם סמכויות של מתחרים פוליטיים. היום זה קורה לרוב בהצעות שמגיעות מהצד הימני של המפה. אך גם מהצד השמאלי, החש שהוא בתחרות.

בחוק התכנון והבנייה הרשויות מקבלות עוצמה על חשבון הציבור, שנשאר עם הזכות למחות או לעתור לבג"ץ. המדינה משתמשת בנציגים האזרחיים כעלה תאנה לתכנון מוכוון יזמים, שכל רצונם הוא להרוויח

כמי שחקר וחוקר את החברה האזרחית אני סבור שחשוב מאוד שארגוני חברה אזרחית מעלים רעיונות של טוב משותף. הבעיה שלי היא עם ארגונים שחושבים איך לקדם את המטרות שלהם מבלי להתחשב בתפישות עולם אחרות. לא אנקוב בשמות אלא רק אציע לארגונים לקחת אוויר ולחשוב לפני שכותבים ומדברים.

לכאורה סטינו מהנושא, אבל לא, לחברי הכנסת שחשים מאוימים אצה הדרך לחוקק בלי לחשוב הרבה. מי שחושב כך מחפש בכל מחיר הצעות חוק, גם הלא אפויות שבהן, וכאלה לא חסרות גם בחברה האזרחית. זה יוצר בליץ אינסופי של הצעות חוק.

כאן המקום גם לחזור על כל הצעות חוק התקציב, הסדרים, חירום, תכנון ובנייה, אלה רק דוגמאות לחוקים שמערערים את יסודות הדמוקרטיה והתקבלו בהבנה כאילו אין ברירה. אלו חוקים שנותנים יתרון ברור ומוחלט לקבוצה קטנה להחליט עבור הרוב העצום של אזרחים, שנאלצים להיכנע ולעדות את מה שמורה החוק.

חברי הקואליציה הנוכחית מבינים שהרפורמה המשפטית נתקעה אז הם שולפים ביד קלה חוקים שהם מצאו במרכול האזרחי. יש שם הרבה חוקים לא אפויים ויש שם חוקים הזויים, כמו זה שעל פיו יוקם מעקב גנטי של כלבים כדי לדעת למי שייכים הגללים שנותרו על המדרכה.

או לחלופין חוק שאוסר על הפגנות, חוק שיקשה על עמותות לקבל תרומות ממדינות אחרות ועוד ועד. חוקים בלי חשיבת עומק, שכל מטרתם לכרסם עוד ועוד בטוב המשותף ולחזק את היכולת של הממשלה לשלוט בכנסת ובאזרחי ישראל, כמעט בכל תחומי החיים.

חייבים להבין שמה שקרה היום החל מקום המדינה והלך והתדרדר. ממדינה שהוקמה בנחישות למדינה שמתבשלת ברעל שאותו רקחה מאז.

חברי הקואליציה מבינים שהרפורמה המשפטית נתקעה אז הם שולפים ביד קלה חוקים מהמרכול האזרחי, חלקם לא אפויים או הזויים, כמו חוק למעקב גנטי אחר כלבים כדי לדעת למי לשייך גללים שהשאירו

ו…מתנצל שמזכיר זאת כעת, יש לנו בעיה מתבשלת, כי לצידנו ובאחריותנו חיים מיליוני בני אדם בלי זכויות בסיס. את הבעיה הזאת לא נפתור במתק שפתיים ובוודאי לא בעלייה להר הבית.

בואו נשים את הכל על השולחן: אלו בעיות לא פשוטות ויש להתחיל בתהליך מסודר של אמת, ריפוי ופיוס. אנחנו חייבים את זה לעצמנו ולדורות הבאים.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.