למי שקרא את הפוסט הקודם, כבר מובן שהארייט טאבמן, אדולפו קמינסקי והילד שהציל כמה כוכבי ים, הם הדוגמאות שלי לאלה שיכולים לסייע להזדמנות שתפציע להוציא אותנו ממשבר הרסני לא פתור.

אבל עדיין, מה זה אומר? מה נעשה מחר?

מושג המפתח שאני מציע הוא תמים ופשוט – "לעשות טוב". למעשה מדובר בשלושה עקרונות, והסדר לא משנה:

"שיהיה לנו טוב"

השתדלו לשמור על עצמכן ועל איכות חייכן. זה מגיע לכן, וזה גם חשוב – אקטיביזם לא צריך להיות על חשבונכן ועל חשבון היקרים לכן. בטחו את עצמכן למקרה של תרחישים קשים – אם אתן יכולות, ודאו שיש לכן לאן להימלט, דאגו לילדים לדרכונים זרים, למימון חירום, פזרו וגוונו סיכונים, והיערכו לסכנות שונות.

"שנהיה טובים"

שמרו על המוסר שלכן, אל תשתפו פעולה עם הרוע מסביב. שפרו את האיכויות שלכן בכל מקצוע, תחביב ותחום עשייה שלכן, אל תיתנו לבינוניות ולזדון מסביב לנצח אתכן. הסיכוי לנס שיפציע יגדל, אם אתם ובנות ביתכן תהיו איכותיים ביום שהוא יקרה.

"שנעשה טוב"

היו הארייט! היו אדולפו! היו חסידות אומות העולם של ישראל של היום! וזה לא משנה אם תסייעו לתושבי מסאפר יטא, או לרועים בבקעת הירדן, או לפליטים בדרום תל-אביב, או לקהילת יוצאי אתיופיה שבינה לבין המשטרה מתנהלת מלחמה, או לבנות חרדיות-ספרדיות שגזענות מונעת מהן ללמוד, או אם תיקחו חולים לבית החולים מטעם "עזר מציון" או מטעם "בדרך להחלמה".

הרשימה עוד ארוכה, ואני כבר שומע "למה לא הזכרת גם את…?". אם יש לכן השפעה על המפלגה שבה בחרתן, כך שהיא תקטין את השנאה והזדון שנציגיה מפזרים לכל עבר, השתמשו בהשפעתכן. אם אתן לא יכולות, וגם אם בחרתן לברוח מכאן לארץ אחרת, תרמו אחוז סביר מהכנסתכן לאלה שעושות. זה לא יציל את העולם ולא את ישראל, אבל עבור כוכבי הים שאתן תחזירו למים, אתן תהיו הצלה גדולה, לפחות לזמן מה, וזה חשוב.

היו הארייט! היו אדולפו! היו חסידות אומות העולם של ישראל של היום! זה לא יציל את העולם ולא את ישראל, אבל עבור כוכבי הים שאתן תחזירו למים, אתן תהיו הצלה גדולה, לפחות לזמן מה, וזה חשוב

כנראה שלאף אחד מאתנו אין הכוח לעשות את הדבר שבוודאות, או אפילו בסיכוי גבוה, ישנה את המציאות הרעה. אבל כל אחד מאתנו יכול לעשות דברים שיגדילו את הסיכוי שהנס יפעל, שנהיה מוכנים לו.

אלו הן דחיפות קלות לכיוון הנכון. המושג "דחיפה קלה" (nudge) הוא היום מושג מוכר במדעי ההתנהגות שבעזרתו מתארים כיצד דחיפות עדינות כאלה יכולות להשפיע משמעותית על התנהגות של רבים ועל המציאות.

מה נחשב דחיפה קלה בכיוון הנכון? מסתבר שהנוסחה שמדרדרת את חיינו היא די פשוטה, וניתן לכתוב אותה כך:

חוסר אונים + חוסר אמון –> ייאוש

אנו מרגישים חסרי אונים (אם נדגים את זה בהקשר הסכסוך היהודי-פלסטיני, כשפונים ליהודי ושואלים אותו מה צריך לעשות והתשובה מתחילה ב"הפלסטינים צריכים לעשות….", וכשפונים לפלסטיני, תשובתו היא "היהודים צריכים לעשות…") ואין לנו אמון במערכת ובצד השני (שוב, אם נדגים על הסכסוך, שני הצדדים אומרים בצדק "אין עם מי לדבר בצד השני"). התוצאה היא ייאוש שמחמיר כל הזמן.

ותרומתנו לשינוי הנוסחה היא בדיוק ההפך מזה:

עוצמה + אמון –> תקווה

אם כן, כדאי לבחור "דחיפה קטנה" שגם נותנת לנו ולאלה סביבנו תחושה שיש להם כוח לשנות משהו, וגם מחזקת את האמון בינינו לבין אחרים ובינינו לבין המערכות שסביבנו. "דחיפה קטנה" כזו בונה תקווה שתהיה כוח מניע לניצול ההזדמנות שתפציע להוציאנו מהבוץ הטובעני.

"דחיפה קטנה" נותנת לנו תחושה שיש כוח לשנות משהו, ומחזקת את האמון בינינו לבין אחרים ובינינו לבין המערכות סביבנו. היא בונה תקווה, כוח מניע לניצול ההזדמנות שתפציע להוציאנו מהבוץ הטובעני

ואמנם, ככל שאנשים יחוו את הכוונות הטובות מסביב ויחושו אמון בזולת מהתרבות האחרת בעקבות אינטראקציה חיובית – אקראית או מתוכננת – יש סיכוי שאנשים אלה יסייעו לנס להתפתח לפתרון לא צפוי. ככל שנבהיר את מחויבותנו לחיפוש פתרון הוגן וטוב לכולם, גם אם אנחנו לא יודעים מהו, ייתכן שכשההזדמנות תגיע, היא תנוצל לטובה.

כל זה יסייע גם לאחר שהנס יפעל, כשנצטרך לחיות זה עם זה, וללמוד את ההיסטוריה הקשה שעברנו. כל סיפור על חסיד אומות העולם שבינינו, או לוחם למען צדק, יהיה חלק משמעותי בבניית נרטיב של ריפוי חברתי.

אז בקיצור, היי הארייט!

ד"ר חגי אגמון־שניר ייסד וניהל במשך מעל עשרים שנה את המרכז הבין-תרבותי לירושלים, עוסק בפיתוח קהילה רב-תרבותית ומלמד באוניברסיטת בר-אילן.