למי שקרא את הפוסט הקודם, כבר מובן שהארייט טאבמן, אדולפו קמינסקי והילד שהציל כמה כוכבי ים, הם הדוגמאות שלי לאלה שיכולים לסייע להזדמנות שתפציע להוציא אותנו ממשבר הרסני לא פתור.

אבל עדיין, מה זה אומר? מה נעשה מחר?

ד"ר חגי אגמון־שניר ייסד וניהל במשך מעל עשרים שנה את המרכז הבין-תרבותי לירושלים, עוסק בפיתוח קהילה רב-תרבותית ומלמד באוניברסיטת בר-אילן.

בפוסט הקודם הצעתי, שהעובדה שהמזרח התיכון הוא מערכת מורכבת היא מקור האופטימיות שלנו. אל מול מסלול הקריסה הדטרמיניסטי של המערכת החברתית בישראל ואל מול המציאות הבלתי הפיכה של חיים משותפים של פלסטינים ויהודים עם סממנים משמעותיים של אפרטהייד, התקווה היחידה שיש לנו היא שיפציע נס, משהו בלתי צפוי, שישנה את המסלול ההרסני שאנחנו נמצאים בו.

מה עושים בינתיים? מסתבר שגם אם אנחנו לא יודעים איך ייראה הנס ומהיכן יפציע, אפשר לנסות להכשיר את הקרקע לקראתו.

ד"ר חגי אגמון־שניר ייסד וניהל במשך מעל עשרים שנה את המרכז הבין-תרבותי לירושלים, עוסק בפיתוח קהילה רב-תרבותית ומלמד באוניברסיטת בר-אילן.

ארבעה פוסטים הקדשתי כדי להראות לכולנו שהמצב אבוד. בשניים מהם הראיתי שאין מסלול שיוביל את המרחב בין הירדן לים למציאות יציבה והוגנת לשבעה מיליון פלסטינים ולשבעה מיליון יהודים. בשני הפוסטים האחרים הראיתי שאין מסלול לעצירת קריסת הסולידריות חברתית ואת ההתפרקות החברתית הכוללת.

בחרתי את שני הנושאים האלה כי בהם נקל להוכיח שאין פתרון. אבל ישנם עוד גורמי קריסה שאפשר להתווכח על הסיכויים לפתור אותם. למשל, מערכת החינוך הישראלית שקורסת אל תוך עצמה. למשל, שתי אוכלוסיות מרכזיות בישראל, החברה הערבית והחברה החרדית, שתרומתן להתפתחות הכלכלית החיונית של המדינה היא נמוכה במיוחד.

ד"ר חגי אגמון־שניר ייסד וניהל במשך מעל עשרים שנה את המרכז הבין-תרבותי לירושלים, עוסק בפיתוח קהילה רב-תרבותית ומלמד באוניברסיטת בר-אילן.

בפוסט הקודם ראינו שאנחנו במבוי סתום, ללא עתיד, בין הירדן לים, עם שבעה מיליון יהודים ושבעה מיליון פלסטינים. וזאת בתרחיש האופטימי ביותר מבחינת היהודים – שבו הפלסטינים פשוט מוותרים על כל תביעותיהם הלאומיות.

שתי חלופות לעתידנו נפסלו בקלות: אין סיכוי שהיהודים יסכימו למדינה בין הירדן לים שיש בה שוויון אזרחי לכולם; פתרון שתי המדינות לא ישים – לא נשארו שטחים למדינה פלסטינית מבלי הסרת עשרות אלפי מתנחלים מבתיהם.

ד"ר חגי אגמון־שניר ייסד וניהל במשך מעל עשרים שנה את המרכז הבין-תרבותי לירושלים, עוסק בפיתוח קהילה רב-תרבותית ומלמד באוניברסיטת בר-אילן.

קרובת משפחה שלי מארה"ב ביקרה לאחרונה בישראל כחלק ממשלחת, וסיפרה לי על המפגשים שבהם השתתפו בארץ. באחד מהם נציג מהממסד הישראלי טען שכהמשך ל"הסכמי אברהם" ועוד שינויים בעולם הערבי נראה שהעולם הערבי פחות מתעניין בפלסטינים. אולי אפילו, פנטז הדובר, העולם הערבי יכריח את הפלסטינים להפסיק את המאבק המזוין ואת עקשנותם, שמפריעים להתפתחות הכלכלית ולשיתופי הפעולה עם ישראל ועם האמריקאים. נשמע אופטימי, וקרובת המשפחה שלי שאלה אותי אם אמנם יכול לקרות.

לקח לי רגע לענות. עלה לי לראש המשפט האלמותי של גולדה מאיר, שבנימין נתניהו אוהב לצטט, "אם הערבים יניחו את נשקם, לא תהיה יותר מלחמה. אם ישראל תניח את נשקה, לא תהיה יותר מדינת ישראל". המשפט טורד אותי שנים, כי הוא תכל'ס נכון. לי אין ספק שאם ישראל תניח את נשקה, לא תהיה יותר מדינת ישראל.

ד"ר חגי אגמון־שניר ייסד וניהל במשך מעל עשרים שנה את המרכז הבין-תרבותי לירושלים, עוסק בפיתוח קהילה רב-תרבותית ומלמד באוניברסיטת בר-אילן.

בפוסט הקודם התמקדנו במרכיב השותפות הקהילתית, אחד מתוך ארבעה מרכיבים שנחוצים לבניית חברה רב-תרבותית יציבה ובריאה. הראינו שכיום, אבדן ההגמוניה הישנה והיעדר קבוצה שתיקח על עצמה את תפקידה ההגמוניה החדשה, גורמים לקריסת הסולידריות החיונית לקיום החברה. הפעם נוסיף לקדירה את שלושת המרכיבים הנוספים ונערבב.

המרכיב השני מבין הארבעה, הדמוקרטיה העמוקה, משלים את מרכיב השותפות ומזין אותו. הדמוקרטיה המוכרת מבוססת על הצבעות רוב ומיעוט, ואליהן נוספים מנגנונים שמגנים על המיעוט מעריצות הרוב, למשל, באמצעות חוקה ומנגנונים משפטיים הנלווים אליה.

ד"ר חגי אגמון־שניר ייסד וניהל במשך מעל עשרים שנה את המרכז הבין-תרבותי לירושלים, עוסק בפיתוח קהילה רב-תרבותית ומלמד באוניברסיטת בר-אילן.

חג הפסח כאן וסביבי לא מעט אנשים רומזים – אנחנו נשבור את הכלים. בגלל חוק החמץ, ובעצם, גם אם הוא לא היה עובר, אנחנו נכניס חמץ לבית החולים. ולא רק כדי להאכיל את אבינו החולה, אלא גם כדי להראות את החמץ לכולם במחלקה. חלק מדברים על כך שיפזרו קמח במסדרונות או במיון.

לגבי רבים, זוהי ונטילציה ובפועל הם לא יעשו כלום. אבל עדיין מדובר באנשים שרובם ככולם רואים את עצמם כהגונים, וכעת שבירת הכלים הזו לגיטימית בעיניהם.

ד"ר חגי אגמון־שניר ייסד וניהל במשך מעל עשרים שנה את המרכז הבין-תרבותי לירושלים, עוסק בפיתוח קהילה רב-תרבותית ומלמד באוניברסיטת בר-אילן.