מרב מיכאלי אינה לוקחת אחריות. שלא כמו ג'ון פ. קנדי לאחר הפיאסקו של מפרץ החזירים או ווינסטון צ'רצ'יל לאחר גליפולי או יצחק שמיר לאחר בחירות 1992. כך שאפשר לסכם ולקרוא בקול: "רק לא מרב!" אבל זה מעבר לזה. על כפות המאזנים מונחים המשך קיומו של השמאל הישראלי ואף עתידה של מדינת ישראל. ככה פשוט. אלמלא הכישלון של מיכאלי סביר שלא היינו חווים את המהפכה המשפטית הממאירה. כיום, במבט צופה פני עתיד עליה לפרוש ולאפשר התחדשות.

אמנם, לא הכל התחיל ונגמר במרב מיכאלי ולהיסטוריון העתיד תהיה מלאכה פשוטה בנסותו לתעד ולבאר את גסיסת השמאל. זו החלה בשנות השישים של המאה העשרים והוכרזה רשמית ב-17 במאי 1977 עם ניצחון בגין והליכוד.

ברוך בינה הוא שגריר בדימוס. הוא כיהן כשגריר בדנמרק, קונסול כללי בשיקגו וקצין עיתונות בניו-יורק.בוושינגטון שירת פעמים - תחילה כקצין קישור לקונגרס וציר לדיפלומטיה ציבורית ובהמשך -- סגן ראש הנציגות. במטה בירושלים היה סמנכ"ל משרד החוץ ועמד בראש האגף לצפון אמריקה. כיום הוא עמית מדיניות במכון "מיתווים" למדיניות חוץ אזורית, חבר בתנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל וכן חבר-מייסד של הפורום למדיניות חוץ שהוקם לאחרונה. הוא פירסם שני ספרי שירה ופרוזה.

הספרטנים היו פלג מהשבט הדורי, שבצל התמוטטות המרחב בסוף תקופת הברונזה נדדו (בערך במקביל לתקופת ההתנחלות שלנו בכנען) מצפון יוון לדרומה, לארץ אותה הבטיח להם אביהם המיתולוגי הרקולס – לספרטה. שם הם השתלטו על נחלת העם המקורי ששכן שם, ההלוטים, ופיתחו להם תרבות חיים ייחודית ומשגשגת.

התרבות הספרטנית הייתה תרבות מגויסת שנבנתה למטרה אחת, והיא יצירת כוח צבאי החזק והמאיים ביותר האפשרי. לצורך-כך, מצד אחד הם בנו לילדיהם מערכת חינוך בדמות פנימיות צבאיות (האגוגה) שהפכה את כל הבוגרים לחיילים מקצועיים, ומהצד השני, כדי לתחזק ולהזין את התרבות הצבאית הזו, הם שעבדו להם את האוכלוסייה המקומית ההלוטית שנאלצה לשרתם תחת חוד כידוני וחרבות הצבא.

ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.

ככל שההיתכנות לעסקה עולה, עולים קולות הימין והימין הקיצוני והמופרע וטוענים נגד "המחיר" שישולם לחמאס תמורת השבת החטופים. בואו רגע נדון בשאלת המחיר. ובשאלה החשובה יותר: מי צריך לשלם את המחיר על מחדל 7 באוקטובר? על קונספציית "חמאס הוא נכס"?

הרי לא שמעתם את בצלאל סמוטריץ' חוזר בו, או מבקש סליחה על אמירותיו ש"חמאס הוא נכס". לא שמעתם את בנימין נתניהו חוזר בו ומתנצל על מדיניותו ואמירותיו מ-2018, לפיהן הכסף הקטארי לחמאס הוא החלטה מנהיגותית נכונה.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

סמולנים, בוגדים, חמוצים, אנרכיסטים: לאורך השנים התרגל הציבור הליברלי בישראל להתעלם מהטבעת תוויות שליליות ומהטלת-דופי שיטתית ומסלימה נגדו. הציבור הזה התרגל לסגת לבועת חייו הפרטיים, תוך שימוש במנגנוני-הגנה נפשיים של פיצול, הכחשה והדחקה, במקביל ובדומה להשלמה עם שגרת הטפטופים בעוטף.

ככל שהמרחב הציבורי הלך והתכער, הלך ונעכר, הלך ונהיה מסואב, מושחת, פנאטי ודהוי, פָּנִינוּ להתרווח בקפסולת חיי היום-יום שאליה הוסללנו כביכול מתוך בחירה, ובתוכה חשנו חופשיים ומשפיעים, רגילים ונורמליים, עוצמים-עין ברפלקסיביות להידלדלותה לכדי מרחב שולי ומצומק, מרוּקן וחלול.

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית, עובדת בקליניקה פרטית בתל-אביב. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת וטווה מחשבות מול נופים בריצה.