מרב מיכאלי אינה לוקחת אחריות. שלא כמו ג'ון פ. קנדי לאחר הפיאסקו של מפרץ החזירים או ווינסטון צ'רצ'יל לאחר גליפולי או יצחק שמיר לאחר בחירות 1992. כך שאפשר לסכם ולקרוא בקול: "רק לא מרב!" אבל זה מעבר לזה. על כפות המאזנים מונחים המשך קיומו של השמאל הישראלי ואף עתידה של מדינת ישראל. ככה פשוט. אלמלא הכישלון של מיכאלי סביר שלא היינו חווים את המהפכה המשפטית הממאירה. כיום, במבט צופה פני עתיד עליה לפרוש ולאפשר התחדשות.

אמנם, לא הכל התחיל ונגמר במרב מיכאלי ולהיסטוריון העתיד תהיה מלאכה פשוטה בנסותו לתעד ולבאר את גסיסת השמאל. זו החלה בשנות השישים של המאה העשרים והוכרזה רשמית ב-17 במאי 1977 עם ניצחון בגין והליכוד.

אמנם, לא הכל התחיל ונגמר במרב מיכאלי ולהיסטוריון העתיד תהיה מלאכה פשוטה בנסותו לבאר את גסיסת השמאל. זו החלה בשנות ה-60 של המאה ה-20 והוכרזה רשמית במאי 1977 עם ניצחון בגין והליכוד

ממשלות יצחק רבין, שמעון פרס ואהוד ברק היו מעין פרכוסי גסיסה של השמאל, זה שהימין הבוטה מעולם לא סלח לו על כך שהקים את מדינת ישראל המודרנית, החילונית והליברלית-במידה.

כנראה שגם אין סליחה ומחילה על המעברות, הוי, המעברות! כיצד הצליח יישוב יהודי זעיר בן 650,000 אישה ואיש לנצח במלחמת השמד ולקלוט תוך שנתיים כמעט מיליון עולים (שהיום קוראים להם "מהגרים"), שורדי שואה כמו גם פליטי ארצות האסלאם. אלו הופנו, בחלקם הגדול, ליישובים זמניים, הלא הם המעברות המשוקצות.

שם קיבלו קורת גג ושרותי בריאות וחינוך בסיסיים. אבל לא בכולם היה חשמל כמו בקיבוצים, במושבות ובערים הוותיקות. ועל כך לא יסולח! בו-בזמן ניבנו בחופזה שיכונים ובהם חשמל ומים זורמים בכל דירה. אבל הדירות היו קטנטנות – 64 מטרים רבועים (ידע אישי; כילד גרתי בדירה כזו בשיכון ג' בבאר-שבע). גם לא יסולח ליישוב  הישן על התנשאותו בשגרו מורות-חיילות, אחיות, רופאים וחונכים שונים. חוצפה  של וותיקים!

אין לפטור את השמאל הישראלי (המכונה כיום "שמאל-מרכז") מאחריות לגסיסתו. נתחיל בכך ששיעור הילודה של חבריו הוא נמוך, בעוד שהסגמנטים קוראי התגר עליו הם עתירי ילודה, ובעידן המודרני (המבורך!) בו לכל איש ואישה קול אחד, הדמוגרפיה עושה את שלה.

אולי אפשר לשכנע ציבורים להתעלם מפוליטיקה זהותנית-שבטית, בעזרת רעיונות נכונים ופתרונות טובים, אלא שהשמאל-מרכז הוא שדוף ואינו מציע דרכי פעולה אטרקטיביות.

אולי אפשר לשכנע ציבורים להתעלם מפוליטיקה זהותנית-שבטית, בעזרת רעיונות נכונים ופתרונות טובים, אלא שהשמאל-מרכז הוא שדוף ואינו מציע דרכי פעולה אטרקטיביות

הרזון שלו איננו (ולא היה) אך ורק דמוגרפי, אלא גם רעיוני ומוסרי, שכן כמו כל מערכת חברתית-פוליטית גם השמאל הסתאב. מפלגת העבודה על התפצלויותיה ומרכיביה הצטיינה בפרוטקציוניזם ונפוטיזם, ובמידה רבה הביאה על עצמה את גסיסתה. עם זאת, השנאה שהתפתחה נגד הממסד "הלבן", האשכנזי, הייתה ועודנה גורם חשוב בדעיכת השמאל-מרכז.

חלקים נכבדים של ישראל המתונה התייאשו מהמותג של השמאל-מרכז והלכו לרעות בשדות זרים. לעתים קראו לָאֲפָרִים הירוקים הללו בשמות מפלסטיק כגון "כחול לבן" או "יש עתיד" או "המחנה הדמוקרטי" ועוד, כיד הגאונות הקופירייטרית הטובה על היועצים והתדמיתנים. זה לא עבד, והשמאל-מרכז הוסיף לדעוך, עד שצלל לתהומות של ארבעה מנדטים.

אז למה מרב? זאת, כי לפני הבחירות האחרונות מנה השמאל-מרכז 13 מנדטים שהתחלקו בין העבודה ומרצ. דהיינו, יותר מעשרה אחוזים מחברי הכנסת. כיום מונה מפלגת העבודה כ-3 אחוזים בלבד, ומרצ נעלמה.

לפני הבחירות לכנסת ה-25 בנובמבר 2022 היו לא מעטים שצפו ירידה קשה והפצירו בעבודה ומרצ להתאחד, אפילו טכנית, כדי למנוע את מה שאכן קרה והוא שאחת משתי המפלגות לא תצלח את אחוז החסימה.

אבל מיכאלי קבעה, ביהירות ובעיקשות, שלפי הסקרים שתי המפלגות תצלחנה את אחוז החסימה וכי אם תתאחדנה לא תשגנה יותר מ- 8 מנדטים, וזו תהיה ירידה קשה מ-13 המנדטים שלהן ערב הבחירות האחרונות.

לו היה האיחוד קם ונהיה הייתה מרב מיכאלי צודקת (אולי) בתחזית המנדטים הצנומה שלה, אך המשמעות הפוליטית יכלה להיות שהימין הקיצוני היה זוכה ל-60 או 61 מנדטים, ולא ל-64. גם זה ניצחון אך כזה שאינו מאפשר את המהפכה המשטרית האלימה שאנו חווים.

מפלגת העבודה על התפצלויותיה הצטיינה בפרוטקציוניזם ונפוטיזם, ובמידה רבה הביאה על עצמה את גסיסתה. אך השנאה שהתפתחה נגד הממסד "הלבן", האשכנזי, הייתה ועודנה גורם חשוב בדעיכת השמאל-מרכז

דווקא זהבה גלאון, באבירות נדירה בפוליטיקה הישראלית, הבהירה שלא תתעקש על המקום הראשון במיזוג ושתוותר עליו לטובת מיכאלי. בכירים ביותר במפלגת העבודה ובהם חברי כנסת הפגיעו במיכאלי להסכים למיזוג, וזו הייתה רוח הדברים בקרב חברי המפלגה. אפילו כותב שורות אלו פנה למרב מיכאלי בעניין. במכתב-למערכת "הארץ" ב-17 באוגוסט 2022 כתבתי:

"בינתיים, מה שראינו הוא שהעבודה הפכה למפלגה קטנה וחמודה, מפלגת נישה. מיכאלי טוענת ששתי המפלגות יכולות להשיג יותר אם תרוצנה לחוד … אולי מיכאלי צודקת, אבל אולי היא טועה? איך אז תישא פניה? מה תדבר ומה תצטדָק? כה הרבה מונח כעת על כפות המאזניים. על מפלגת העבודה להתגבר, ליצור גוש טכני עם מרצ ולהפוך את האֶגוֹ-סִיסְטֶם הנוכחי שלה לאֶקוֹ- סִיסְטֶם רב פנים…".

במייל אישי ב-12 בספטמבר 2022, בטרם ננעלו שערי שמים ונסגרו הרשימות לכנסת, כתבתי שוב:

"אני שואל אותך שאלה אחת פשוטה: מה אם הסקרים הללו טועים? מה יהיה אם אחת משתי המפלגות ואולי אף שתיהן לא תעבורנה? מה יהיה אז? הלא ברור לך שביבי "יטהר" את מערכת המשפט והחוק באבחת קולמוס. איך תשאי פניך? מה תאמרי ואיך תצטדקי בפני ההיסטוריה היהודית? ובקצרה, מה את עושה לנו ואיך את מעזה לקחת הימור כל כך גדול? איך מלאך ליבך?"

כמוני עשו עוד רבים וטובים וראיתי אינספור ציוצים ופוסטים ברוח זו.

במייל אישי ב-12 בספטמבר 2022, בטרם ננעלו שערי שמים ונסגרו הרשימות לכנסת, כתבתי שוב: "אני שואל אותך שאלה אחת פשוטה: מה אם הסקרים הללו טועים? מה יהיה אם אחת משתי המפלגות ואולי אף שתיהן לא תעבורנה?

אין לתבוע את ראשה המטאפורי של מרב מיכאלי כענישה או כנקמה. יש להעריך את הישגיה בקימום המפלגה בבחירות הקודמות. אין זה מועיל לבכות על החלב שנשפך והקריאה להחלפתה צריכה להיעשות אך ורק במבט צופה פני עתיד.

בסקרים האחרונים צונחת העבודה מתחת לאחוז החסימה. המפלגה שהקימה את המדינה זוכה לקבורת חמור בעוד שמרצ צולחת, אמנם בקושי, אך ביחד יש להן גוש של 7 ואולי אף 10 מנדטים.

אין ספק שמפלגות העבודה ומרצ חייבות להתאחד כבר כעת ולא להמתין לוועידות ערב הבחירות הבאות (ואני מקווה ומאמין שמרצ תנקוט בגישת גלאון ותסכים לאיחוד שוויוני). איחוד כעת יאפשר אישוש פוליטי, מיקוד רעיוני, וגיבוש והתארגנות לבחירות. זאת, בייחוד אם יחברו אליו מנהיגים רציניים מהמגזר הערבי.

מרב מיכאלי יכולה וצריכה לגלות אחריות ולאפשר את המהלך בכך שתפרוש ביוזמתה ולא תמתין להדחתה בוועידה אלא תודיע על תמיכתה במועמד חלופי. לא חסרים אישים ראויים לעמוד בראש הגוש. בפרישתה, היא תאפשר צמיחת מנהיגים עם רעיונות טובים ודרכי פעולה.

אך מיכאלי ממשיכה לצייץ כאילו לא נפל דבר ומסרבת להכיר באחריותה למשבר שעדיין יכול לגרור את ישראל לתהומות שהמהפכה המשטרית היא רק הקדימון שלהם.

אין לתבוע את ראשה המטאפורי של מיכאלי כענישה או נקמה. יש להעריך את הישגיה בקימום המפלגה בעבר. לא מועיל לבכות על חלב שנשפך והקריאה להחלפתה צריכה להיעשות במבט צופה פני עתיד

על הדרך, היא יכולה גם לתקן את שמה בהיסטוריה אם תבחר במהלך שהוא נכון ערכית, רעיונית ומעשית ותפנה את מקומה, כאן ועכשיו.

ברוך בינה הוא שגריר בדימוס. הוא כיהן כשגריר בדנמרק, קונסול כללי בשיקגו וקצין עיתונות בניו-יורק.בוושינגטון שירת פעמים - תחילה כקצין קישור לקונגרס וציר לדיפלומטיה ציבורית ובהמשך -- סגן ראש הנציגות. במטה בירושלים היה סמנכ"ל משרד החוץ ועמד בראש האגף לצפון אמריקה. כיום הוא עמית מדיניות במכון "מיתווים" למדיניות חוץ אזורית, חבר בתנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל וכן חבר-מייסד של הפורום למדיניות חוץ שהוקם לאחרונה. הוא פירסם שני ספרי שירה ופרוזה.