קשה מאד לחזות את ההיסטוריה. בכל פעם שניגשים לבחון תהליך או אירוע בעבר מתגלה דבר מה חדש. לפעמים הגילויים החדשים מרעישים ממש. כך, למשל, גילוין של נשים ככוח מניע של תהליכים הרי גורל בהיסטוריה הוביל את המחקר ההיסטורי בכל תקופה למחוזות חדשים וערך מהפכה בהבנה שלנו כמעט כל היבט של עברנו האנושי. כך גם לגבי גילוי המרחב הביתי כזירת התרחשויות פוליטיות, חברתיות, תרבותיות וכלכליות הרחיבה את העולם ההיסטורי מעבר לבנייני הפרלמנט, לחדרי הקבינט ולמסדרונות השררה.

בני אדם שלא הכרנו, מקומות בהם לא היינו, תהליכים שלא חשבנו עליהם, אירועים לא מוכרים, משמעויות חדשות – בזכות המחקר האקדמי, העבר לא מפסיק להפתיע.

מחוץ לאוניברסיטאות ולמכללות ההיסטוריה בלתי צפויה אפילו עוד יותר. במוזיאונים, בקולנוע, בספרות, בתיאטרון, בעיתונות, בשיח הפוליטי, על שלטי שמות הרחובות, בטלוויזיה, בספרי הלימוד, מסביב לשולחן החג, בטיקטוק, באלבום המשפחתי, בסיפורי ההורים והסבתות – אנחנו לא כבולים לכללי המחקר האקדמי ולכן האפשרויות העומדות לנו לעצב את דמותה של ההיסטוריה ואת משמעותה עבורנו הן כמעט בלתי-מוגבלות.

כשאנו לא כבולים לכללי המחקר האקדמי, ההיסטוריה אפילו פחות צפויה. במוזיאונים, בקולנוע, בספרות, בעיתונות, בשיח הפוליטי, על שלטי שמות הרחובות, בטלוויזיה, בספרי הלימוד, מסביב לשולחן החג, בטיקטוק ועוד

בהתחשב בכך שהאדם הוא יצור זמני, ותפישתו מומחשת דרך מושגים של זמן, אין פלא שאנחנו עסוקים בעבר ובמשמעותו. בחיים הפרטיים והציבוריים גם יחד, בני אדם יוצרים משמעות לחייהם, בין היתר, על-ידי הזמן ותוך שימוש בו.

במידה רבה, היחס שאנחנו יוצרים עם העבר מעצב את זהותנו העצמית, את האופן בו אנחנו מבינים את עולמנו ואת גיבוש הדרך הראויה לפעול בו. לשם המחשה אפשר לחשוב על חשיבותם ותפקידם המכונן של סיפורי המוצא שקיימים בכל תרבות. הסיפורים – כמו אלו שמופיעים במיתולוגיה היוונית או בסיפורי העמים הנורדיים או בסיפורי המקרא – העוסקים בבריאת האדם ובהיווצרות עולם החי והתופעות הטבעיות, מסבירים מהיכן באנו ומדוע. בכך מעניקים סיבה, הצדקה ומשמעות לקיום שלנו בהווה.

תפקידו המכונן של העבר עבורנו הופך את אופני ההתקשרות שלנו עמו לסוגיה פוליטית וחברתית בעלת השלכות מרחיקות לכת.

החברה הישראלית כיום מהווה דוגמה מרתקת לכך. על רקע המחלוקת העזה סביב החקיקה שמקדמת הקואליציה בתחום המשפט ומבנה המשטר, פונה החברה בישראל לעברה בעוצמה ובאינטנסיביות רבה.

קשה לחשוב על תקופה קודמת בהיסטוריה הקצרה של המדינה בה הייתה נוכחת כל כך מגילת העצמאות במרחב הציבורי או מתי נדרשנו בתדירות כה גבוהה לדמותם של שופטים, ראשי ממשלה ותהליכים חברתיים מהעבר.

לאן שלא נביט – ברחוב, בתקשורת, ברשתות החברתיות, בבתי הקפה ובסלון הביתי – החברה הישראלית פונה לעבר. אך באיזה אופן היא עושה זאת ולשם מה?

תפקידו המכונן של העבר עבורנו הופך את אופני ההתקשרות שלנו עמו לסוגיה פוליטית וחברתית בעלת השלכות מרחיקות לכת. החברה הישראלית כיום מהווה דוגמה מרתקת לכך בפנייתה האינטנסיבית לעבר

על פניו, נראה שכל צד בכל דיון בנושאים הבוערים שלפתחה של המדינה נשען על העבר כדי לטעון שכל רצונו הוא להשיב את המצב לקדמותו או לשמר את סדר העניינים הקיים. זה מובן. שינוי דורש הצדקה. שינוי גם מצריך לוותר על סדר קיים שאם לא שום דבר אחר, לפחות הוא מוכר.

אלא שהשארת הדברים על כנם ולא כל שכן השבתם לאחור הן אינן שאיפות ריאליות. בעשור השלישי של המאה ה-21, כאשר שינוי הוא הדבר היחיד הקבוע, נראה שפנייה לעבר לצורך חזרה אליו לשם שימור המצב הקיים היא נאיבית ולא ריאלית. בוודאי היא אינה עולה בקנה אחד עם המציאות בת זמננו.

יתרה מכך, לא רק ששינוי הוא בלתי-נמנע, הוא גם רצוי. מעולם לא יצר האדם מציאות אוטופית וגם אין סיכוי שאורגניזם בלתי-מושלם זה יעשה זאת אי פעם. למרבה הצער, היו שניסו והביאו לאסונות גדולים; למרבה השמחה היו שהבינו זאת ויצרו מנגנונים חברתיים ופוליטיים שיאפשרו שינוי ותיקון מתמידים.

דמוקרטיה ליברלית היא אחד מהמנגנונים הללו והיא מבטאת את ההכרה בכך שבני אדם צריכים את הכלים לשנות את המציאות, שהיא תמיד בלתי-מושלמת, אך תמיד ניתנת לתיקון.

אבל, כאמור, האפשרויות להתקשרות עם העבר הן מרובות ואין סיבה להיצמד דווקא לזאת הכובלת אותנו לעבר שלא ישוב. אמנם, על פי רוב אנו לא עוסקים בכך באופן רפלקטיבי או מודע ובוודאי שלא באופן ביקורתי. איננו תוהים על המעשה האנושי היום-יומי של יצירת משמעות מתוך קשר העבר, למרות (ואולי בדיוק משום) שהוא כל כך טבעי ושכיח. כדי לפנות לעבר לשם התקדמות לעתיד טוב יותר, עלינו לבחון את הקשר שלנו איתו באופן ביקורתי ועלינו לשאול, בכל דור מחדש, איזה הווה אנחנו רוצים ואיזהו העתיד הראוי.

לא רק ששינוי בלתי-נמנע, הוא גם רצוי. מעולם לא יצר האדם מציאות אוטופית ואין סיכוי שאורגניזם בלתי-מושלם זה יעשה זאת אי פעם. היו שניסו והביאו לאסונות גדולים והיו שיצרו מנגנוני תיקון חברתיים ופוליטיים

טוב יהיה לפנות למגילת העצמאות של שלהי שנות ה-40 של המאה הקודמת, אחרי שביררנו איך היינו רוצים שתראה החברה הישראלית בשנות ה-20 של המאה הנוכחית. אז נוכל לחשוב איך לקשור בין השתיים, עד שיבואו ממשיכנו ויעשו זאת שוב. נראה שאין זמן טוב יותר לעשות זאת מאשר עכשיו.

ד"ר נמרוד טל הוא היסטוריון ואחד מעורכי הספר "חינוך היסטורי: זירות וזיקות" היוצא בימים אלה בהוצאת מכון מופ"ת, הקיבוץ המאוחד ומכללת סמינר הקיבוצים. משמש כמרצה בכיר בחוג להיסטוריה במכללת סמינר הקיבוצים ומנהל את המכון הישראלי לחינוך היסטורי.