אחד הדברים הקשים לנו ביותר, הנה ההתבוננות במראה. נוח לנו לחיות את חיינו ו"לדעת" שכל הרע, הגרוע והמכוער, הם "שם" "אצלם" ואילו אנחנו זכים, טובים ורואים נכוחה את המצב. לכן, כאשר מתרחש משהו לא חיובי, לפי שפיטתנו, בחברה הקרובה לנו (כזאת שקשה לנו לומר ,טוב, זה הם") אנחנו ממציאים משהו שיבדל אותנו מהרע ומעושי הרע.

כאשר תופסים, למשל, גנב דתי, ממהרים דתיים רבים לומר "טוב, הוא לא באמת דתי", וכדי לשכנע גם את המפקפקים הם יסבירו לך "תראה, לפי תורה אסור לגנוב, אז אם הוא גונב הוא לא דתי". טיעון מנצח זה אכן היה סוגר את הדיון, אלא שהדת עצמה טוענת שהעובדה שאתה מגדיר את עצמך כדתי אינה ערובה לכך שלא תחטא.

כשתופסים גנב דתי, ממהרים דתיים רבים לומר "טוב, הוא לא באמת דתי", ומסבירים: "לפי התורה אסור לגנוב, אז אם הוא גונב הוא לא דתי". אלא שלפי הדת – להגדיר עצמך כדתי אינו ערובה לכך שלא תחטא

אחת הדרכים היותר נלוזות שאנחנו נוקטים בהן כדי להיבדל מהרוע או להרחיק את עצמנו מ"בושות", היא באמירה שהאיש הרע בסיפור אינו כמונו. הוא "משוגע" – לעומתנו, הנורמליים.

בכך הרווחנו שני דברים: גם בידלנו עצמנו ממנו וגם פטרנו אותו עצמו מהדין, משום שאינו אחראי למעשיו. היום כבר לא תקני לומר על מישהו שהוא "משוגע", ביטוי שקיים עוד מימי המקרא ויוון העתיקה (כלומר, אם זה לא ספונטני תוך ויכוח). אפילו הביטוי המעודן-לזמנו "סובל מחולי מנטלי", אינו תקני וצריך לנקוט לשון מעודנת יותר, "מתמודד נפש". כך, בחסות הגדרה זו יצאנו לחופשי. אנחנו הרי איננו "מתמודדי נפש" ולכן כל הרע שוב שייך ל"אחרים" ולא "לנו".

בזמנו, כאשר התרבו המקרים בהם רוצחים נפטרו מלעמוד בדין, משום שהוכרו כ"משוגעים" (טוב, אז היה מותר), כתב שלום רוזנפלד ז"ל, עורכו המיתולוגי של מעריב, מאמר בו הסיר מעל פנינו את המסווה וקרא לכולנו לשאת באחריות לרצח.

רוזנפלד טען ש"משוגעים" תמיד היו ותמיד יהיו ומעולם לא שמענו על משוגעים-רוצחים. ה"משוגעים" בעיירה, העלה רוזנפלד זיכרונות, היו עושים קידוש, בסתם יום של חול. לעיתים, כשגברה עליהם מחלתם, הם התעטפו בטלית ונעמדו בכיכר העיר והתחילו להתפלל את תפילת "כל נדרי". היו גם "משוגעים" שסברו שהם חתולים ואחרים לא הבינו מדוע אין הקהל נוהה אחריהם לירושלים, הגם שברור שהם המשיח או המלך דוד.

ה"משוגעים" אינם לגמרי מנותקים, טען רוזנפלד, הם רק מערבבים מציאות ודמיון. "המשוגע" דאז ידע שבמציאות אינו חזן, אבל ראה סביבו חזנים ואולי קינא בהם ורצה להיות כמותם.

אחת הדרכים הנלוזות להיבדל מהרוע או להרחיק עצמנו מ"בושות", היא באמירה שהאיש הרע בסיפור "משוגע" – לעומתנו, הנורמליים. בכך הרווחנו שני דברים: גם בידלנו עצמנו ממנו וגם פטרנו אותו מהדין

כשאנחנו רוצים לדמיין את עצמנו זמרים מצליחים אנחנו עושים זאת לאוזני אפרכסת המקלחת ולא בכיכר העיר. ה"משוגע", כמו השיכור, מאבד את מעצורי המציאות ונותן ביטוי לדברים שאדם נורמלי/פיכח ידע להחביא.

אבל מהם הדברים מהם אנחנו עוצרים את עצמנו? בזה השתנה העולם. לא ה"משוגעים" השתנו, אלא הסביבה נותנת ההשראה שלהם. כנראה שבתוכי תוכנו יש הרבה רצון ולגיטימציה לרצח, אלא שאיננו מעזים לבצע זאת. ה"משוגעים", בהיעדר המעצורים הנ"ל, פשוט מביאים את ההזיות שלנו, הנורמלים לכאורה, לידי ביטוי.

לכן, טען רוזנפלד, האחריות על הרצח שמבצע המשוגע הבודד אינה נופלת על כתפיו, אלא על כתפי כולנו.

*  *  *

איני דן כאן במצבה של הגר רמון. ייתכן שהיא אכן מאובחנת ומתמודדת עם קשיים כאלה או אחרים. איני דן כאן גם האם התמודדות עם הפרעה דו קוטבית אכן מצדיקה כל התפרצות (מהכרות אישית קרובה: התשובה היא לא) אני מבקש להאיר כאן רק נקודה אחת. הגברת אינה מייצגת את עצמה, אלא את הרקע נותן ההשראה שלה. איני יודע מי נכלל ברקע זה ומציע שכל אחד יבדוק את עצמו וסביבתו אם ייתכן שהלכי רוח אפופי וספוגי שנאות הם חלק מהסיפור. כי במידה שכן, האחריות אולי אינה מוטלת עליה, אבל בהחלט מוטלת על כולנו.

כדי להציל את עורה של התוקפת נעשה כאן עוול בל יכופר לקהילת מתמודדי הנפש. אכן, יש מתמודדים שהקשיים הפנימיים שלהם באים לידי ביטוי בהתפרצויות ואפילו באלימות, אבל הם מיעוט קטן מאוד מסך מתמודדי הנפש. רוב מתמודדי הנפש נושאים בכאב, בסבל רב – ולעיתים גם בגבורת נפש עילאית – את מחלתם. לקשור את כולם לעמוד הקלון, רק כדי שאנחנו לא נעמוד שם, הוא מעשה שאיני רוצה לקחת בו חלק.

איני דן בשאלה האם התמודדות עם הפרעה נפשית מצדיקה כל התפרצות. אני מבקש להאיר: הגר רמון אינה מייצגת את עצמה אלא את הרקע נותן ההשראה שלה. איני יודע מי נכלל ברקע ומציע שכל אחד יבדוק את עצמו

נתוני ארגון הבריאות העולמית מראים שאחד מתוך שמונה בני אדם סובל מהתמודדות נפשית (מה שאומר שרוב המשפחות הנורמליות, נמצאות "בתוך הסיפור") ורוב מוחלט של מתמודדי הנפש אינם מקבלים את הטיפול לו הם זקוקים. רובם אינם פונים כלל לבקש עזרה, מהסיבה העיקרית  של סטיגמה חברתית. ככל שאנחנו משייכים לאותו חלק בנו (כן, בזה אנחנו אחים) דברים שליליים, אנחנו גורמים במו פינו להעצמת והרחבת הבעיה. בבקשה ואנא, אל תלכלכו את האוהל בו כולנו ישנים.

נמרוד חי על התפר שבין שסעי החברה הישראלית, רגל פה רגל שם. משמש כיועץ, ועוסק בגישור תוך אישי ובינאישי. חי את השסעים בחברה הישראלית מזה שנים רבות. לא ימין ולא שמאל (=נגד כולם)