מראה שחורה ישראלית

מתנחלים רעולי פנים תוקפים טנדר בבעלות פלסטינית בכביש הראשי בצפון הגדה המערבית בסמוך להתנחלות קדומים. יוני 2009 (צילום: Kobi Gideon/Flash90)
Kobi Gideon/Flash90
מתנחלים רעולי פנים תוקפים טנדר בבעלות פלסטינית בכביש הראשי בצפון הגדה המערבית בסמוך להתנחלות קדומים. יוני 2009

אחד הפרקים הקשים בסדרה "מראה שחורה" (ספוילר לפרק ישן מהעונה השלישית שיצאה ב-2016), נפתח בסצנה המציגה חיילי רגלים בפעולה כנגד יצורים כלשהם. היצורים נקראים "Roaches" (מקקים). אלו יצורים מעוותים, חסרי קול, שהחיילים (אמריקאיים? או"ם?) יורים בהם ומשמידים אותם.

בהמשך הפרק, חייל צעיר בשם סטרייפ, מתחיל להיחשף להבזקים ש"משנים לו את התמונה" ולפרקים, הוא מתחיל לראות בני אדם מולו. הורים וילדים צעירים, הנמלטים באימה וממלמלים בשפה שאינה מוכרת לו – ככל הנראה, מאזור הבלקן.

אט אט התמונה הולכת ומתבהרת – לחיילים הושתל צ'יפ כלשהו שמבצע עבורם דה-הומניזציה מלאה של האוכלוסייה שמולם. בני האדם – ילדים, בוגרים וקשישים – הופכים מול עיניהם ליצורים מעוותים, לא אנושיים. זה נועד כמובן, בכדי להקל עליהם מנטלית, ולאפשר להם את ביצועי ההרג ההמוניים.

הפרק נקרא "Men Against Fire", ומחברו, צ'ארלי ברוקר, כתב אותו בהשראת ספר באותו השם – שפורסם ב-1947. הספר נכתב ע"י היסטוריון צבאי לאחר פרסומו של מחקר שהראה כי במלחה"ע ה-2, רק חייל אחד מארבעה חיילי רגלים אמריקאיים ירה מנשקו. מסתבר שקשה מנשוא לירות למוות באדם כמוך העומד מולך. שינויים באימוני החי"ר האמריקאי הביאו להכפלת אחוז היורים, שנים בודדות לאחר מכן – במלחמת קוריאה.

הפרק נכתב בהשראת ספר שפורסם ב-1947 ונכתב ע"י היסטוריון צבאי. זה היה לאחר פרסום מחקר שהראה, כי במלחה"ע ה-2 רק חייל אחד מארבעה חיילי רגלים אמריקאיים – ירה מנשקו

וחזרה אל הפרק, ומשם – אלינו.

החייל סטרייפ שהחל לראות בני אדם מולו (גם אם בהבזקים קצרים), ממשיך בתהליך של חקר וגילוי. של חיפוש אחר האמת. מרגע שנחשף לפרי עץ הדעת, קשה לו לחזור לאחור.

הוא מגלה את תהליך הדה-הומניזציה שהחיילים עברו. את המנגנון הצבאי והמדיני המאפשר זאת. סטרייפ מתייסר ממש. הוא מסרב להמשיך ולקחת חלק במכונת ההרג. ואנחנו, נקרעים ומתייסרים ביחד איתו. הוא כמעט "משתגע".

עצוב וקורע ככל שיישמע, הצבא הזה הוא אלגוריה, גם לצה"לינו-שלנו. ומיהו צה"ל אם לא אנחנו? עינינו הסומות ומוחותינו המולעטים שנים בסיסמאות רפטטיביות – מסרבים לראות בשכנינו שמעבר להרי החושך את בני האדם שהם.

9 מתוך 10 מתושבי ואזרחי המקום לא הכירו כבוגרים את מדינת ישראל שלפני 67'. המשך תחזוקת הכיבוש דורש את המשך עצימת העיניים. את הפעלת הצ'יפ. תקשורת המיינסטרים שלא תספר, הצבא שיתפתל באמירותיו והממשלה (כל ממשלה), תרחץ בנקיון כפיה.

מעשי האלימות של הפלסטינים – לעד מנותקי הקשר. הם פתאום קרו לנו. ללא סיבה, אין מסובב. האלימות הפלסטינית, ככל שהיא מתווכת עבורנו, לעולם מונעת משנאה ורוע טהורים.

הצבא הזה הוא אלגוריה גם לצה"ל שלנו. ומיהו צה"ל אם לא אנחנו? עינינו הסומות ומוחותינו המולעטים שנים בסיסמאות רפטטיביות – מסרבים לראות בשכנינו שמעבר להרי החושך בני אדם

השאלה האולטימטיבית – "אבל מה היה שם קודם?" תמיד תישאל כשנראה את האלימות הצה"לית או המתנחלית. כי הרי חייב להיות הסבר ברור, טריגר לאלימות ולהרג הפלסטינים. גם של ילדיהם, אגב. אנחנו – תמיד מגיבים למעשיהם. לעולם לא אלימים, אלא מסכלים ומנטרלים.

"מה היה שם קודם?", זו שאלה שלעולם לא תישאל למראה אלימות פלסטינית.

*  *  *

ובמשך השנים, לחלקים מאתנו, נגלים ההבזקים. מופיעים מולנו בני האדם. לאט מדי, אבל הם מופיעים. אנו מבחינים בתפרים הגסים שבהודעות דוברי צה"ל. אנו נחשפים לאלימות המשתוללת של המתנחלים. אלימות המתנהלת באדישות או בחוסר אונים צה"לי ואשר בימים אלה מקבלת רוח גבית ותמיכה מפורשת משרי הממשלה.

בימים האחרונים, עם התגברות הפרעות שמבצעים המתנחלים (כמה זה עצוב שצריך להשתמש בביטויים כאלו), המסכות נושרות וחלקים גדולים יותר בציבוריות הישראלית – נחשפים לעוולות הכיבוש. לעוצמת הפגיעה באוכלוסיה אזרחית המנסה לחיות את חייה, בצל האלימות. כן, השבוע זה הגיע גם ל"קפלן".

ובמשך השנים, לחלקים מאתנו, נגלים ההבזקים. מופיעים מולנו בני האדם. לאט מדי, אבל הם מופיעים. אנו מבחינים בתפרים הגסים שבהודעות דוברי צה"ל. אנו נחשפים לאלימות המשתוללת של המתנחלים

בסופו של הפרק של מראה שחורה הצבא מציע לסטרייפ את הבחירה האכזרית בין שתי אפשרויות. האחת, מחיקת הזיכרונות הקשים שנחשף אליהם, הצטרפות מחודשת למכונת ההרג וחזרה לחיים נטולי דאגות, ולעולם מתקתק ונעים. העולם "החדש".

האפשרות האחרת, נקרא לה "העונש", היא להתמיד בסירובו, ולחיות לעד את זיכרון ההרג שביצע, בכל יום מחדש – והפעם ללא הפילטרים שהגנו על נפשו. כלומר לשאת את הפוסט-טראומה על כתפיו, כסיזיפוס מודרני – לשארית חייו.

ואנחנו? האם לאחר החשיפה ההולכת וגדלה לאלימות הבלתי נסבלת – האם נבחר במחיקת הזיכרונות, או שנדע להישיר מבט, להכיר בעוולות שלקחנו בהן חלק לאורך השנים, ולהתחיל בתהליך של ריפוי?

ערן כהן, נשוי ואבא לשלושה, הוא איש הייטק, אקטיביסט בתחומי חברה וחינוך. אוהב ים, מדבר ועוגות גבינה. מודאג ומוטרד מהגלישה במורד. אופטימיסט (כמעט) חסר תקנה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 649 מילים
סגירה