בסבב תכניות הבוקר, שכתשו את הכלום שהיה בלילה, התראיין גם ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. התחזית (המבעיתה) שלו הייתה: הולכים לסיבוב בחירות שלישי, אחרי שנתניהו יפנים שזמנו עבר וייבחר מנהיג חדש לליכוד.
אולמרט תיאר את המערכת הפוליטית ואת הדחת נתניהו באופן שהזכיר לי איך סיינפלד תיאר פעם כיצד מפילים מכונה למכירת ממתקים: מנדנדים אותה אחורה-קדימה שוב ושוב, בכל פעם עוד קצת, עד שבסוף היא נופלת. בדחיפה הראשונה זה לא ילך והמכונה תישאר נטועה במקומה.
הגישה האולמרטית, שבאופן מבהיל אוחזת בעוד ועוד אנשים, מתייחסת לדמוקרטיה כניסוי מדעי רב-שלבי, במקום כאל שיטת בחירות שנסמכת על רוב בסיבוב הראשון, פעם בארבע שנים.
הגישה הזאת מחזירה אותי לרגע אל אחת ה"טראומות" המביכות מימיי בצבא. במהלך הטירונות נדרשנו לעבור מסלול מכשולים, אבל בכל פעם שהגעתי אל "הקיר" – התחנה שבה מאיצים לעבר קיר כדי להיאחז בו גבוה מספיק ולטפס לצדו השני – נתקעתי בו כמו מסמר, ולא הצלחתי לקפוץ מעלה.
כולם כבר השלימו את המסלול, ורק אני המשכתי לרוץ בכל פעם מחדש. בניסיון לעזור לי עודדו אותי החיילים והמפקדים לנסות שוב ושוב. לכל סיבוב הגעתי עייף ומרוט יותר, ובכל פעם נתקעתי בקיר חזק ונמוך יותר, ובכל זאת לא עברתי. היה לי כוח רצון, והייתה לי מהירות, אבל הטכניקה הייתה מחורבנת.
ישראל תקועה כבר שנים בקיר אימתני, ובמקום להחליף את הטכניקה, היא לוקחת בכל פעם כמה צעדים לאחור, ורצה בכל הכוח כדי לנסות ולעבור את הקיר.
המחשבה האווילית ש"הפעם" נתגבר על הקיר ונצא מהצד השני עם ניצחון מובהק – אם רק נצא כולנו להצביע, אם רק נאמין באמת באמת בכוחנו, אם רק נגייס את כל התקוות המפעימות – פשוט לא מוכיחה את עצמה.
ולמרות הייאוש שמתקבל בהאנג-אובר של היום שאחרי, לאף אחד אין אומץ להתייצב מול הקיר ולהוריד אותו באבחת גרזן.
אף אחד מהמועמדים שחדרו לחיינו בשנים האחרונות לא מדבר על שינוי שיטת הממשל, על העבודה הרצינית שיש לעשות כדי להשיב את האמון במערכת הפוליטית, או על מתווה בחירות אחר, שבו יש מנצח ומנוצח
הציבור דווקא משתף פעולה עם הפטליות של הקיר. הוא מבין ששיטת הבחירות היא בלתי-נסבלת ומכיל אותה בהבנה בכל פעם מחדש: נותן כוח לקבוצות סקטוריאליות, מחלק את המנדטים בתוך הגוש, ויוצר שוויון אסטרטגי שלא מאפשר להחליף את ראש הממשלה, אבל גם לא ממש מעניק לו את האמון הנדרש.
אפשר להפיל את האשמה על נתניהו, האיש שממקסם חוליים ומנצל את פחדי-הציבור עד זרא. אולי משום כך אולמרט מייחל להכרעה ברורה בסיבוב השלישי, אי-שם אחרי ינואר, בלי ביבי השד הנורא. אבל האמת היא שאין כל סיבה שהדד-לוק לא יישאר גם אחרי שנתניהו יפרוש לטפל בענייניו המשפטיים.
בשיטה הפרלמנטרית הקיימת, כמעט אף פעם לא יודעים בוודאות מי ניצח ומי הפסיד אחרי שהקלפיות נסגרות. בדיוק כפי שכאשר מטפסים על קיר תמיד קיים הסיכוי שעם עוד קצת מאמץ באצבעות, נמתח את הידיים עד הקצה ונצליח לעבור, רגע לפני שנחליק בחזרה למטה.
מעניין שאף אחד מהמועמדים הגיבורים שחדרו לחיינו בשנים האחרונות לא מדבר באופן אקטיבי על שינוי שיטת הממשל, על העבודה הרצינית שיש לעשות כדי להשיב את האמון במערכת הפוליטית, או על מתווה בחירות אחר, שבו יש מנצח ומנוצח, גם אם הפערים קטנים מאוד.
מדי פעם מישהו משליך אמירה אגבית ובלתי-מחייבת בנושא, אבל ברור שאף אחד לא באמת מתכוון ללוות אותה במעשים. בטח שלא בתכנון לטווח ארוך.
במדינת האין-חוקה, אין-אכיפה, אין-אלוהים – הרבה יותר קל לדבר על "העידן שאחרי-ביבי" ולהבטיח ש"אפשר אחרת", בלי להגיד כיצד.
טוב, אולי זה יקרה אחרי הסיבוב השלישי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם