האיש ללא מצפון, והאיש בעל שני המצפונים

פרשי משטרה עם סוסים בהפגנה בקפלן (צילום: יעלה ורטהיים)
יעלה ורטהיים
פרשי משטרה עם סוסים בהפגנה בקפלן

מצאתי את עצמי צופה בשורת אחוריהם של סוסים שעליהם ישבו שוטרים, מהרהרת מה מניע אותם וממה הם מושפעים. כוונתי לשוטרים, כמובן, כי הסוסים פשוט ניצבו להם בשורה, נטולי-ספקות, ממושמעים בצייתנות לאדוניהם.

באותה העת דהרו ח"כים לחוקק חוקים משני-משטר. חקיקה שנגדה הפגנתי, לצד רבים אחרים, נחושים אך ממושמעים לחוק ולהנחיות השוטרים, שכעת חסמו בהחלטיות את המפגינים.

באותה העת דהרו ח"כים לחוקק חוקים משני-משטר. חקיקה שנגדה הפגנתי, לצד רבים אחרים, נחושים אך ממושמעים לחוק ולהנחיות השוטרים, שכעת חסמו בהחלטיות את המפגינים

אולי מאחר שאך חודשים ספורים קודם לא יכולתי לדמיין ששוטרים ישקיעו מזמנם וממרצם הטוב כדי לגרום לי – מכל הדברים בעולם – לעמוד במקומי, מאחורי שורת סוסים, נדדו מחשבותיי לעולמות סוריאליסטיים-ספרותיים, הקשורים במשימותיהם, מניעיהם והתנהלותם של שוטרים.

חשבתי על השוטר לב מהספר "ילד 44" מאת טום רוֹבּ סמית, שבברית-המועצות בה שירת פשוט לא יתכן היה להעלות על הדעת קיומו של פשע פלילי: במשטר כה אידילי לא יתכנו פשעים מסוג גניבה או רצח, כי בגן-העדן הקומוניסטי אין סיבה לפשוע. לכן המשטרה נלחמת רק ב"אויבים מבית", פושעים נגד המדינה, "ספקנים ופקפקנים", שמדברים בגנות המדינה.

אך בנו הקטן של פָּקוּדוֹ של לב, שגופתו אותרה במסילת-רכבת והמשטרה הזדרזה להכריז עליו כקורבן לתאונה שאליה נקלע בפזיזותו – נמצא, מעשה-שטן, עירום ופִּיו מלא בעפר, תמונה חריגה לתאונות רכבת.

בעוד שמפקדיו של לב במשרד לביטחון המדינה שללו בתוקף את האפשרות שהילד נפל קורבן לרצח, אפשרות שאסור להעלותה על הדעת בארצם, בלִבוֹ של לב התעורר ספק לגבי הדוֹגְמה השלטונית, ספק שהולך ומתחזק כשמתברר שעוד ועוד ילדים מתים נמצאים עירומים ועפר בפיהם.

במשטר כה אידילי לא ייתכנו פשעים מסוג גניבה או רצח, כי בגן-העדן הקומוניסטי אין סיבה לפשוע. לכן המשטרה נלחמת רק ב"אויבים מבית", פושעים נגד המדינה, "ספקנים ופקפקנים" שמדברים בגנותה

היכולת להטיל ספק משמשת את הסופר היינץ ריין בספרו "ברלין, סוף" כדי להבחין בין טיפוסי אנשי מִישטוּר-הפְּנִים מהימים שלפני המהפכה המשטרית, לבין אנשי ביטחון-הפנים שהתגייסו לשורות ביטחון-הפנים לאחר שגרמניה הפכה לדיקטטורה.

בדומה לספר "לבד בברלין", גם הספר "ברלין, סוף" נכתב בעיר סמוך לסיום המלחמה, יצא כמותו לאור בתחילת 1947, ועסק במצפונם ובהתנהגותם של אזרחים ושוטרים לפני ואחרי המהפכה המשטרית.

לפי ריין, בעוד שלפני 1933 הסתפחו לשורות המפלגה ולגופי המִישְטוּר שלה אנשים נטולי-ספקות מטבעם, לאחר ההפיכה, כשכל העם נסחף אחרי המשטר, הגיעו לשורות בטחון-הפנים שלה גם אנשים בעלי מבנה אישיותי מורכב יותר, שדרש מהם, לעיתים, ליישב ספקות שעלו בתוכם.

כדוגמה לטיפוסים נטולי-הספקות שנמשכו למפלגה טרם עלותה לשלטון, מביא ריין את דמותו של אוטו הילֶה, האיש ללא מצפון.

כילד נהג הילֶה להכות את החלשים ממנו ולברוח מהלימודים. משיעורי הלטינית קלט רק את הביטוי "לכסף אין ריח" (Non olet), שלאורו פעל, למשל כשגנב כספים מהוריו.

כנער, נמשך לחיי הקסרקטין שהציעו מכלול קסום של "שגרה מונוטונית, אפשרות לחיות ללא יוזמה אישית אלא רק לפי פקודות והוראות, כשהכל מוכתב מראש בדיוק נמרץ, ולא צריך לחשוב על כלום, ודבר אינו תובע את שיקול דעתו". האויב היחיד הוא הספק עצמו.

כדוגמה לטיפוסים נטולי הספקות שנמשכו למפלגה מובאת דמותו של הילֶה, האיש ללא מצפון, שנהג כילד להכות חלשים ממנו. משיעורי הלטינית קלט את הביטוי "לכסף אין ריח" שלאורו פעל, למשל כשגנב כספים מהוריו

מסגרת הקסרקטין לנוער הציעה גם אפשרות "לקבל פקודה ולהעביר אותה הלאה במידת-מה של יתר חריפות; לספוג נזיפה ולפרוק אותה בזעם על פקודים". הילֶה מגלה את "העונג בתיזוז אנשים וטרטורם, שמגיע לשיא אורגזמטי רק בתנאי שהוא יודע שמכסים עליו מלמעלה, ושהאחריות למעשיו מותקת לערכאות גבוהות ממנו".

"פראות והגזמה מדברות אליו, אך הן יכולות להתקיים באופן ספורדי בלבד, ועליהן להיות תמיד מעוגנות בגרעין יציבות, שאליו יוכל להימלט בכל עת". הקסרקטין מאפשר להילֶה להשתולל בפרצים של כוח, ובו-זמנית, להיות ממושטר וממושמע.

בהמשך יוצא הילֶה הצעיר לחיים כאדם נטול מקצוע, כישורים וממון. הוא מצטרף לרגע למפלגה הסוציאליסטית אך בוחל בדיונים המשמימים. אז הוא מגלה, לשמחתו, את האפשרויות שגלומות במפלגה חדשה: למרות שמה הארוך והמרתיע – גם סוציאליסטית וגם לאומית – היא מאפשרת לו למצוא גם בפוליטיקה ולא רק בקסרקטין "צורת התנהלות מיליטנטית, שבה איש לא שואל על אורחות-חייו ועַבַרוֹ – אלא רק אם הוא נכון למלא פקודות בציות-עיוור".

במפלגה החדשה "לא מקיימים דיונים והצבעות, אלא מורידים פקודות והוראות מלמעלה למטה, והכל מוכתב מראש, ומעל הכל מתנוססת הסיסמה שהמנהיג צודק תמיד". פה אין מקום לספק.

"פחדנות, עצלות וטיפשות הן הסיבות לכך שכה רבים מקרב בני-האדם שמחים להיוותר למשך כל חייהם במצב של אי-בגירות", מצטט ריין את הפילוסוף עמנואל קאנט, "ולקָלוּת הרבה כל-כך שבה אחרים יכולים לקחת על עצמם את תפקיד האפוטרופסים שלהם".

הילֶה מגלה את "העונג בתיזוז אנשים וטרטורם, שמגיע לשיא אורגזמטי רק בתנאי שהוא יודע שמכסים עליו מלמעלה, ושהאחריות למעשיו מותקת לערכאות גבוהות ממנו"

המרחב נטול-הספקות מושך אליו כמגנט טיפוסי "צמיתים, גנגסטרים, בורגנים שתאוות-הבצע מעבירה אותם על דעתם, נשמות אבודות, רודפי-כבוד חולניים, מובסים ומוכי-גורל, וחסידי תורת-הגזע. כל התזות והדוֹגְמוֹת שיכריזו לימים מדענים שותפים-לפשע ופילוסופים מתקרנפים, יהיו רק הנמקות והצדקות שבדיעבד, שכל תפקידן לשמש מסֵכַת בורגנות הגונה על הפרצוף הברברי הזה".

עוד טרם שחוֹללה הפיכה משטרית, הפעילה המפלגה מיליציות שיטור. הילֶה, שבמלחמת-העולם הקפיד להישאר מאחורי קו-האש, הילך למול האזרחים עכשיו "בראש, לפני כולם, כי הפעם האויב אינו חמוש, וניסיון-המלחמה שלו מועט או שנעדר כליל".

המהפכה המשטרית של 1933 היא "פסגת חייו של הילֶה. סחרור הכוח והניצחון על כל האויבים עוררו בו רגשות עזים". הוא זוכה לפקד על הלאמות-רכוש מיהודים ומבצעים חשובים נוספים, ונושא נאומים בכנסים שאת נוסחם קיבל מראש, "כתובים עד לפסיק האחרון, וכל שצריך הוא ללמוד אותם בעל-פה. וזה לא קשה שכן תוכנם – למעט עדכוני האקטואליה – תמיד זהה".

הילֶה "לא מביא עמו שום מומחיות לתפקידו, וחריצות עוד פחות מזה, אבל ממילא חשב תמיד ששגיאות אפשר לצמצם בקלות על-ידי הקטנת נפח העבודה. והכל הפך לפשוט, הכל מוכתב-מראש במדויק ואין צורך בדבר, מלבד זיכרון טוב להוראות, עקרונות-הפעולה, קווי-היסוד והפקודות".

המהפכה המשטרית של 1933 היא "פסגת חייו של הילֶה. סחרור הכוח והניצחון על כל האויבים עוררו בו רגשות עזים". הוא זוכה לפקד על הלאמות-רכוש מיהודים ומבצעים נוספים, ונושא נאומים שאת נוסחם קיבל מראש"

"הנפלא מכל בעיניו הוא חוסר-האחריות המוחלט: הכל מוכתב, והיחיד רק איבר ביצועי. הכל 'מתנהל על פי' – על פי החובות, על-פי הפקודות וסדרי-הארגון, רק 'על פי המצפון' אינו נכלל בעולם המונחים הזה".

"הילֶה תופס את תפקידו ככלי בשירות השררה, מונהג מלמעלה, מופעל כלפי מטה, ופועל בחריפות המרבית. תחושת-הכוח הולכת ונעשית המיתר המהדהד ביותר בלִבו, ושימור מיתר זה וחיזוקו הופכים לתכלית פעילותו. כמה מסחרר הרגש הזה: לעורר התפעלות, כבוד ויראה, ואף פחד ושנאה".

כשהוא רוצה להשיג לעצמו דברים מאזרחים שאינם פריווילגים "זה תמיד עובד באותה צורה: מפעילים לחץ על היריב, תחילה בכפפות-משי, ואם אינו מתכופף מעצמו, עוברים לפעולה נחושה יותר, מאיימים וסוחטים, עד שמכניעים אותו. ומרגע זה הכל ממשיך דרך מילוי דקדקני של כל הדרישות הבירוקרטיות, ומי שטוען שלאחר המהפכה המשטרית כבר לא מדובר במדינת-חוק, הוא כלב מסית".

יום אחד מעז מישהו לתהות על עברו – הפלילי, יש לומר – של הילֶה, שמגיב בזעם, וגורר את המשמיצן למשפט.

"וראו זה פלא, התיק המשטרתי של הילֶה נמצא ללא רבב, כמו של תינוק בן-יומו, כי בּצַו חשאי של משרד-הפנים נמחקו כל האישומים הפליליים של חברי המפלגה המצטיינים".

יום אחד מעז מישהו לתהות על עברו הפלילי של הילֶה, שמגיב בזעם, וגורר את המשמיצן למשפט. "וראו זה פלא, התיק המשטרתי של הילֶה נמצא ללא רבב, כשל תינוק בן-יומו, כי בּצַו חשאי נמחקו כל האישומים הפליליים"

הדבר שהכי מכעיס את הילֶה הם מי שמבקרים את המשטר "שהעלה אותו, הילֶה, במדרג החברתי, ועל כן הוא צריך לגונן עליו ולוּ מטעמיו האנוכיים. עוד יותר מאשר את האויב החיצוני הוא מתחיל לשנוא כעת את היריב שבפנים המדינה, את המתנגד, את הסקפטי, את המיואש, שכן כל אחד מאלה חותר תחת היסודות שעליהם מושתתים גם חייו שלו".

"כל 'לא', כל מנה של סקפטיות, מפוררים עוד אבן מיסודות המשטר. גרועים יותר מאונס או מרצח הן עבירות שמוגדרות כעת כ'פגיעה בחוסן ההגנתי' וכ'תעמולת אויב'. הילֶה מכוון עצמו לנטרול האנשים הללו, ופועל באובססיביות, מתנהג כמעט כמו אדם שהפך לאיש-זאב". ונותר, כפי שתמיד היה, איש ללא מצפון.

שונה מהילֶה הוא קצין המשטרה המוניציפלית קיפרט, שדמותו משקפת את האנשים שהצטרפו למפלגה לאחר המהפכה המשטרית של 1933. "הם אינם מתאפיינים בברוטליות של שועלי-המפלגה הוותיקים מלפני 1933", כותב ריין, "אך למעשה, אשמתם גדולה בהרבה, שכן למען קיומם, התקדמותם ורווחתם, הם נוהגים בניגוד להבנתם, ובניגוד לקול המצפון שלהם".

"למרות שהפנימו את אידאולוגית המשטר כיסוד-קיומי, הם שימרו לעצמם כמה השקפות פרטיות משניות, שאינן חופפות לדוקטרינות המשטריוֹת. והם מוסיפים להחזיק בהן, ספק מתוך הרגל, ספק מתוך עצמאות מחשבתית".

"כל 'לא', כל מנת סקפטיות, מפוררים עוד אבן מיסודות המשטר. גרועים יותר מאונס או מרצח הן עבירות שמוגדרות כעת כ'פגיעה בחוסן ההגנתי' וכ'תעמולת אויב'. הילֶה מכוון עצמו לנטרול האנשים הללו"

"אנשים כמו קיפרט אמנם מצייתים לַפקודות ומכירים בסמכות המדינה והמשטר, אבל מצפונם לא גווע עדיין כליל. אך הוא מתבטא רק כשאינם בתפקיד, ורק במעגלים הקרובים ביותר. לרוב, מצפונם מושתק באמצעות הצו הקטגורי 'פקודה היא פקודה' או 'חוק הוא חוק', מבלי שתעלה בהם השאלה אם הפקודה או החוק עולים בקנה אחד גם עם זכויות-אדם וצו האל".

גם הם, בסופו של דבר, "נפלו במלכודת עורמת סוחרי-הסוסים של המפלגה, ונטמעו – לאט אבל בטוח – במחשבת ההמונים המרודדת. גם הם מאמינים באמת שהמנהיג הוא זרוע השכינה, ושעַמָם הוא העם הנבחר".

ספקות אחרונים שעוד קיננו בלבם נגוזו עם פרוץ המלחמה, "שהיא, כידוע, עניין של חיים ומוות, מלחמה שסימנה את הצלחתה המלאה של התחבולה הערמומית – ליצור חפיפה מלאה בין המפלגה, לבין העם".

"קיפרט ודאי היה דוחה טענות על היותו אדם בעל נטיות לאלימות ולהפרזה" כותב ריין, "ובמונחים כלליים הוא בהחלט ייחשב לאדם בעל כישורים-חברתיים, שמנהל חיי-משפחה למופת, ומכבד את המרחב של האחר. קיפרט בקושי מודע לכך שהפך לכלי בשירות משטר רודני, בית-דין פוליטי ואכזרי, ומדיניות דיכוי בקנה-מידה מפלצתי".

קיפרט "ייחשב לאדם בעל כישורים-חברתיים, שמנהל חיי-משפחה למופת ומכבד את המרחב של האחר. קיפרט בקושי מודע לכך שהפך לכלי בשירות משטר רודני, בית דין פוליטי ואכזרי, ומדיניות דיכוי בקנ"מ מפלצתי"

"כאשר הוא מחטט לעיתים במצפונו ועורך בדיקת-מלאי להתנהגותו, קיפרט אינו חש כל אשמה. גם אם משהו התקומם בו בעת ביצוע הוראה כזו או אחרת, וגם אם לא הצליח לסלק לגמרי רגש של רחמים כלפי קורבנות האלימות של משטרת הדיקטטורה, הוא בכל-זאת מסיר מעצמו כל בדל-אשמה, ופוטר עצמו מכל הספקות".

"זאת בנימוק שאם קיימת כאן אשמה כלשהי היא נעוצה בהוראות עצמן, שעליהן אין לו השפעה, כפי שאין לו כל סמכות לבקר אותן. נעלם מעיניו שהתנהגותו אינה אלא ברבריות, מרוככת מעט בנימוסיו הטובים".

כשעליו להתלוות לקצין בטחון-פנים – אדם נטול-ספקות מלבד לבטים טקטיים איך לחלץ בברוטליות מאזרחית היכן מסתתר בעלה – קיפרט מפטיר מחאה-רפה לנוכח אלימות הקלגס כלפי האזרחית, שכנה חביבה ומוערכת שלו, ונסוג הצידה "כי אני הרי חסר-אונים".

כשקיפרט מוצא עצמו לעיתים מתנהל בצורה אנושית עם גורמים בלתי-רצויים למשטר, הוא רואה בכך "נסיגות בלתי-מזיקות לרפיון הומניסטי" שעליהן ייענש בחומרה אם ייחשפו, "והוא מתמלא בזעם על מי שמתוקף קיומם גורמים לו לחוש נקיפות-מצפון".

"הוא מאמין שדי בַּהפרדה המוחלטת שהוא עושה בין חייו הפרטיים נטולי-הרבב לבין פעילותו הציבורית הצייתנית, כדי לטהר את מצפונו כליל. רעיון אבסורדי יהיה למדוד את פעילותו המקצועית, לפי המונחים התקפים בחייו הפרטיים". בפרפרזה לאמירה המיוחסת למשה מנדלסון מחזיק קיפרט במוטו "היה מצפוני בביתך, וברברי בצאתך".

לפי ריין, "קיפרט הוא דוגמה טיפוסית לאזרחים ולשוטרים שכיחים – תמהיל של מהוגנות אישית, חולשת האישיות, ורצון לציית בכל מחיר לכל תביעות המדינה, הפועלים יחדיו כמנגנון רובוטי בשירות מנגנון שונא-אדם".

לפי ריין, "קיפרט הוא דוגמה טיפוסית לאזרחים ולשוטרים שכיחים – תמהיל של מהוגנות אישית, חולשת האישיות, ורצון לציית בכל מחיר לכל תביעות המדינה, הפועלים יחדיו כמנגנון רובוטי בשירות מנגנון שונא-אדם"

שניוּת זו בין המהוגנות האישית לבין הפעלת דיכוי אכזרי בשירות המשטר, מכונָה ע"י ריין "האישיות הסכיזופרנית של הבורגני הממוצע במשטר, שמיטלטל בין שני הקצוות בקיום דואליסטי, שכן הוא מחזיק בשני מצפונים – אחד פרטי ואחד ציבורי".

התעוררתי מהרהורַי כששורת פרשי-המשטרה החלו לכוון את המפגינים במעלה הסמטה, ופניתי להעלותם על הכתב בשובי לביתי. לקראת סיום הכתיבה התקבלה הודעתו של ניצב, אדם שידע לקבל החלטות מבלי להתעלם מספקות ותוך שמירה על מצפון אחוּד ולא מפוצל, שאין לו יותר מקום בשורות משטרת ישראל הנוכחית.

מעניין מה היה אומר על כך ריין, המנסה להסביר בספרו את חורבן ברלין, שלדבריו, בניגוד ללונדון ושיקגו שנמחקו בשריפות, וסן-פרנסיסקו וטוקיו שנחרבו ברעידות-אדמה, הביאה לחורבנה במו-ידיה.

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית, עובדת בקליניקה פרטית בתל-אביב. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת וטווה מחשבות מול נופים בריצה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,847 מילים
סגירה