ביקורו ב"יד ושם" של נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש הבן בינואר 2008 – חודשים ספורים לפני שמלאו 63 שנים לכניעת גרמניה הנאצית לבנות הברית – ניער אותו עד השפיצים של מגפי הבוקרים שלו.
כשיורש שרשרת הפיקוד של המעצמה שהייתה קריטית לניצחון במלחמת העולם השנייה אומר שהאמריקאים היו צריכים להפציץ את אושוויץ, אתם יכולים להאמין לו. בוש הוא הנשיא המפציץ ביותר בשלושים השנים האחרונות, ולרוב הוא מפציץ לפני שהוא חושב. במקרה של אושוויץ ומחנות השמדה אחרים, לא בטוח שפזיזות הייתה תכונה רעה.
פרנקלין רוזוולט, שחשב ושקל והתלבט, לא הפציץ והניח למכונת ההשמדה לטחון עד הרגע האחרון. הארי טרומן הפציץ את יפן האזרחית פעמיים, הרג מאות אלפי אזרחים ושיבש גנטית מאות אלפים נוספים. המסקנה? מדינות דואגות קודם לאזרחיהן ומעט מאוד לאחרים.
הייתי נותן הרבה לצפות בבוש מתעמק ומנסה לפענח את הזוועה שנגלתה לו ב"יד ושם". בוש הוא אדם פשוט עם תובנות רדודות למדי, שנבחר לאחרונה לנשיא האמריקאי הגרוע ביותר בעת החדשה. האם יצא מ"יד ושם" בתחושה שאין אלוהים או שמא הוא נרדם בשמירה? ככל שזכור לי, בוש – שהבטיח לשוב לביקור נוסף – הוא אחד ממנהיגי העולם המעטים שהתנדב לשוב ל"יד ושם" מרצונו.
בוש הוא אדם פשוט עם תובנות רדודות למדי, שנבחר לאחרונה לנשיא האמריקאי הגרוע ביותר בעת החדשה. האם יצא מ"יד ושם" בתחושה שאין אלוהים או שנרדם בשמירה?
גדולי עולם, מנהיגים ואישים מסדר גודל ציבורי מסוים, כולל שחקני קולנוע וסלבס בכלל, נלקחים ל"יד ושם" על פי פרוטוקול שכלליו עוצבו במשך השנים במשרד החוץ.
ישראל הרשמית יכולה לזנוח לאנחות את ניצולי השואה המעטים שנותרו בחיים, לחמוס את הרנטה שלהם, להחביא את כספם מיורשיהם ולתת להם להגיע לפת לחם, אבל את המבקרים בישראל חוטפים ל"יד ושם" היישר מנתב"ג. תחנה ראשונה "יד ושם".
המדינה יכולה לזנוח לאנחות את ניצולי השואה שנותרו בחיים, לחמוס את הרנטה שלהם, להחביא את כספם מיורשיהם ולתת להם להגיע לפת לחם, אבל את המבקרים בישראל חוטפים ל"יד ושם" היישר מנתב"ג
חשוב שמנהיגים ומעצבי דעת קהל יראו מה קרה לנו ועיצב אותנו, כולל בימים שגם מנהיגי הישוב בארץ ישראל סירבו להאמין שזה קורה, כדי להבין את הרפרטואר המסויט שלנו כאומה ריבונית החוטפת ומחטיפה וחוזר חלילה.
רק על רקע ההשמדה השיטתית של שישה מיליון יהודים, שיש מי שעדיין מתכחשים לה, אפשר להבין את הכפייתיות שלנו להישאר בחיים בכל מחיר במדינה שבה כבר שילמנו כמעט כל מחיר ומיליונים על החשבון. אבל לא בטוח שפרוטוקול "יד ושם" שהיה נכון פעם – נכון היום.
דבר מהעוולות החדשות שאנו חתומים עליהן, מודים ומכחישים, אינו מצדיק שיקראו לנו נאצים. אבל השעטה האוטומטית מנתב"ג ל"יד ושם", עבר זמנה.
אחרי 60 שנות קוממיות ומה שמקובל לכנות הפלא האנושי והטכנולוגי שקם במזרח התיכון, להציג קודם את האסון שהתרחש עלינו ואת ממדיו האפוקליפטיים ורק אחר כך את ההישגים, הוא ניסיון מכוון לגרום למבקרים לאיבוד עשתונות, אובדן כיוון וסוג של סחטנות רגשית שאמורה לצבוע את ביקורם בצבעים עזים של איום קיומי ולהעניק לנו עליונות מוסרית סביב שולחן המשא ומתן.
להציג קודם את האסון שהתרחש עלינו ואת ממדיו האפוקליפטיים ורק אחר כך את ההישגים, הוא ניסיון מכוון לגרום למבקרים לאבד עשתונות, וסוג של סחטנות רגשית
עם מפעלי הנצחה חדשים וכמעט סוג של תחרות – כמו מוזיאון השואה בוושינגטון וארכיון הסרטים של ספילברג – איבד "יד ושם" מעט מהאפקט הבלעדי שלו. העולם נעשה קטן יותר ומי שמגיע ל"יד ושם", מצויד במידע מוקדם המרכך את ההלם.
מנהלי ההנצחה מתגאים באחוז הסירוב המזערי של מבקרים לקיים את חובתם האלמנטרית למדינת ישראל, אבל היו סירובים. בעיקר משום שישראל מתעקשת להביא ל"יד ושם" גם את אליזבט טיילור ומדונה; כוכבים הם מי שרגילים להגיד לא, תודה, לפעמים בלי תודה.
ישראל כועסת על קיסרות יפן שטרם ביקרה, אבל המשפחה הקיסרית ממעטת לצאת מהגן היפני שלה. היו ויכוחים מאחורי הקלעים במרוצת השנים. מרגרט תאצ'ר התווכחה עם פרופ' יהודה באואר. נסיכה שבדית הגיעה לבושה בבגדי טניס.
אחרי יותר מ-60 שנה, לא ננצח בקרב על הנצחת השואה בעזרת "יד ושם", למרות מספר המבקרים המרשים. לכן הוא צריך להיות וולונטרי ואלקטיבי. ביקור מבחירה ולא מתוך כיפוף ידיים עיקש בעת הכנת הלו"ז.
אחרי יותר מ-60 שנה, לא ננצח בקרב על הנצחת השואה בעזרת "יד ושם", למרות מספר המבקרים המרשים. לכן הוא צריך להיות וולונטרי ואלקטיבי. ביקור מבחירה ולא מתוך כיפוף ידיים עיקש בעת הכנת הלו"ז
יכול להיות שיותר מבקרים יעדיפו לנגב חומוס וכמה מנהיגים בעלי אישיות עצמאית יבטיחו לסור בביקור הבא, אבל מי שיגיעו יעשו כן מתוך כבוד אמיתי לאסון שפקד את העם היהודי.
מסיפורים מסמרי שיער ממצעדי החיים במחנות הריכוז של נוער ישראלי, לא מן הנמנע שיש מי שאינם בשלים לביקור הטראומטי הזה, והוא מחלץ מהם תגובות לא ראויות המביישות את המעמד. אולי הנפקדים הלא מעטים מהביקור אכן צריכים להישאר בבית. למרות ניסיונות לטקסים אלטרנטיביים, יום הזיכרון לשואה ולגבורה עושה את העבודה רק משום שהוא מגיע פעם בשנה.
במקום להרפות את האחיזה הממלכתית, מקשה הממלכה את ידה. בעולם של אינטרנט ותדרים פרוצים, אינך יכול לסגור את הערוצים המקומיים, לחסום את הערוצים הזרים ולשדר במקומם נר. במקום לקרב את הנוער לזיכרון, אתה מרחיק אותו. על ישראל להיערך ליום הקרוב מאוד שבו לא יחיו הניצולים יותר והיא אינה יכולה לעשות זאת על ידי הכבדת ידה.
קשה ליישב בין הטקסיות שאליה נחשפים המבקרים המכובדים ב"יד ושם", עם האפוטרופוס הכללי ששנים רבות מנע מניצולי השואה ויורשיהם כסף שהגיע להם בזכות. "יד ושם" ראוי לתקציבים, להשראה ולעיצוב ואמנות נוסח הווידאו ארט שעשתה מיכל רובנר.
קשה ליישב בין הטקסיות שאליה נחשפים המבקרים המכובדים ב"יד ושם", עם האפוטרופוס הכללי ששנים רבות מנע מניצולי השואה ויורשיהם כסף שהגיע להם בזכות
מצד שני, חובה הייתה למצוא את המשאבים להיטיב עם ניצולי שואה שאת החוויה הנוראה שלהם אנחנו מבקשים לציין. אבל אנחנו ראש קטן. גם כאשר נוגעים הדברים בתמצית קיומנו ובעצבים החשופים.
אם יש דבר שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה, זה דעיכת זיכרון השואה. בשנים האחרונות הוכח שבישראל המודרנית יש מי שקמים נגד כל מה שביקשה ההנהגה להגדיר ולקדש עם הקמת המדינה. את צה"ל, את השוויון, את היד המושטת לשלום לשכנינו, את כבוד האדם וחירותו. כל אלה נרמסו מאז ברגל גסה, ונרמסו שוב.
אנשי "יד ושם" צריכים להיות מודאגים יותר מהעובדה שיהודים קוראים איש לאחיו "נאצי" כנורמה התנהגותית חדשה, מאשר מספר המבקרים הכפופים לפרוטוקול.
אנשי "יד ושם" צריכים להיות מודאגים יותר מהעובדה שיהודים קוראים איש לאחיו "נאצי" כנורמה התנהגותית חדשה, מאשר מספר המבקרים הכפופים לפרוטוקול
הנצחת השואה הפכה לזוג מילים כה מרטיטות, שכוונתה ותוכנה נשתכחו ונשארו רק הטקסים החלולים שאפילו אזרחים מצוינים בוהים בהם ותוהים האם יש מישהו החושש ברצינות כי אזרחי ישראל ישכחו חלילה את השואה.
באותה מידה, איננו יכולים לגרור אורחים וידידים ל"יד ושם" כדי להוכיח להם שאנחנו צודקים בכל עימות אידיאולוגי ואסטרטגי – רטרואקטיבית.
פורסם לראשונה ב"מעריב", 2008
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו