כאלפיים פעילים, חוקרים ומתעניינים הגיעו בימים רביעי וחמישי של השבוע החולף למתחם האקספו בתל אביב כדי להשתתף בוועידה השנתית של האגודה הישראלית לאקולוגיה וסביבה.
באחד המושבים השתתפה רעיה שורקי, מנכ"לית רשות הטבע והגנים, שסקרה את האתגרים המורכבים של שמירת הטבע במדינה צפופה ועתירת תשתיות כמו ישראל.
היא דיברה על המאמץ לשמר בציפורניים את אוכלוסיית הנשרים, על הנפט שמסכן את מפרץ אילת ועל השטחים הפתוחים שמאוימים השכם וערב על ידי תוכניות בנייה בזבזניות. ובתוך כל אלה, היא גם התעכבה על נתון שנלקח משדה אחר לגמרי.
"כ-9 מיליון ישראלים בשנה מבקרים בשמורות הטבע והגנים הלאומיים", אמרה שורקי, "מתוכם כ-5% הם בני הגיל השלישי. כדי לקבל החלטות על תכנון מותאם והנגשה של האתרים שלנו לאזרחים ותיקים, ערכנו מחקר באמצעות חליפות סימולציה שמעמיסות על אדם 25 שנה".
ואכן, בכתב העת האקדמי Annals of Tourism Research התפרסם לאחרונה מאמר של החוקרת הישראלית מיכל שובר שכותרתו: "אזרחים ותיקים באתרי תיירות בטבע: התנסות עם חליפות זקנה".
שובר היא אדריכלית נוף במקצועה, והמחקר הזה הוא עבודת התזה שלה בחוג לגאוגרפיה ולימודי סביבה באוניברסיטת חיפה בהנחיית פרופ' נגה קולינס-קריינר.
המחקר הוא פרי שיתוף פעולה בין רשות הטבע והגנים למרכז מינרבה לחקר אוכלוסיות מודרות בזקנה. כוכבות המחקר הן חמש "חליפות זקנה" שיוצרו בגרמניה ועלותן כ-5,000 אירו כל אחת.
"חליפת הזקנה נועדה לגרום לאדם להרגיש, פיזית וקוגניטיבית, כאילו הוא מבוגר ב-30-40 שנה מגילו האמיתי", אומרת שובר, "הן תוכננו על ידי פיזיולוגים ומומחים. חוץ מגרמניה יש כאלה גם ביפן וב-MIT בארצות הברית".
"חליפת הזקנה נועדה לגרום לאדם להרגיש, פיזית וקוגניטיבית, כאילו הוא מבוגר ב-30-40 שנה מגילו האמיתי. הן תוכננו על ידי פיזיולוגים ומומחים. חוץ מגרמניה יש כאלה גם ביפן וב-MIT בארצות הברית"
החליפות מגיעות יחד עם משקפיים מיוחדים שמטשטשים את הראייה, אוזניות שמקשות על השמיעה וכפפות שמקהות את חוש המישוש. החליפה עצמה מכילה משקולות מיוחדות שמייצרות תחושה של כבדות וחוסר שיווי משקל, רצועות שמגבילות את תנועת המפרקים וסד לצוואר שמגביל את היכולת לסובב את הראש.
הניסוי עצמו, שנערך בסוף 2021, תוכנן על ידי שובר וד"ר ליאור חן, סוציולוג-אנתרופולוג שעומד בראש האגף למחקר חברתי של רשות הטבע והגנים. הרעיון היה לבחון דרכים להתאים את שמורות הטבע והגנים הלאומיים לצרכיהם המיוחדים של מבקרים מהגיל השלישי ולגרום להם להרגיש רצויים ובטוחים יותר.
האמצעי: הלבשת 17 בעלי תפקידים בכירים ברשות הטבע והגנים – מנהלי שמורות, מתכננים וממונים על קשרים עם הקהילה – בחליפות הזקנה ויציאה לטיול בשמורת עין אפק הסמוכה לנחל נעמן שבפאתי הקריות.
"יכולנו ללכת לזקנים ולשאול על החוויות שלהם כשהם מבקרים בשמורה", אומר חן, "אבל רצינו שהמנהלים יבינו באופן בלתי אמצעי את החוויה של הזקנים".
הנסיינים יצאו לטייל בשמורה בזוגות. שמורת עין אפק מציעה מסלול יפה, עתיר מים וקל יחסית: הליכה מישורית של פחות מ-2 קילומטר, טיפוס לתצפית מהקומה השנייה של מגדל, גבעה שאפשר להשקיף ממנה על ג'מוסים וגשר צף מעל הנחל.
הניסוי כלל ראיון עומק בטרם היציאה לדרך, ליווי ודיאלוג לאורך המסלול וראיון נוסף לאחריו. "הייתה לזה גם מטרה חינוכית וגם תכנונית", אומרת שובר, "כשאתה חווה דברים מנקודת מבט של אדם זקן, אתה פתאום מגלה דברים חדשים שאפשר לשפר ולעשות אחרת.
"הייתה לניסוי גם מטרה חינוכית וגם תכנונית. כשאתה חווה דברים מנקודת מבט של אדם זקן, אתה פתאום מגלה דברים חדשים שאפשר לשפר ולעשות אחרת"
"החליפה משפיעה על ההתנהגות. הם פתאום דיברו בקול רם יותר, וכשהם קלטו את זה הם אמרו 'אני מזכיר את סבתא שלי או את אבא שלי'".
מה היו התובנות הבולטות?
"הם לא האמינו עד כמה זה מורכב. הם התכנסו בתוך עצמם ופחות יכלו ליהנות מהטבע. כל הזמן היו דרוכים לצעד הבא, פחדו למעוד, הם העידו שבכלל לא שמעו את ציוץ הציפורים.
"בפן התכנוני, הייתה הרבה התייחסות למשטח שעליו הם הולכים. הרגישו הרבה יותר בטוח בקטעים שבהם היה משטח בטון, הרבה פחות על חצץ. שמו דגש על הקושי שיוצרת החלפת המשטח – אם פתאום העפר נפסק ויש דק עץ, הם הרגישו שהם עלולים ליפול.
"דיברו על מחסור במקומות ישיבה. היו חסרים להם ספסלים שבהם יוכלו לשבת ולנוח במקטעי ההליכה, וכשכבר יש, אלה ספסלים נמוכים מאוד שמיועדים להדרכות לילדים, ועם חליפת הזקנה קשה להתכופף.
"דיברו על מחסור במקומות ישיבה. היו חסרים להם ספסלים שבהם יוכלו לשבת ולנוח במקטעי ההליכה, וכשכבר יש, אלה ספסלים נמוכים מאוד שמיועדים להדרכות לילדים, ועם חליפת הזקנה קשה להתכופף"
"נקודה נוספת שעלתה שוב ושוב – הצורך באינפורמציה מפורטת על האתר ומה מחכה לי שם. לכל אחד יש יכולות ספציפיות: בשביל אחד, 11 מדרגות זה המון ובשביל אחר זה כלום, לכן חשוב שיהיה מקסימום מידע מראש כדי שכל אחד יוכל להבין אם האתר מתאים לו".
מנקודת המבט של המתכננים ומקבלי ההחלטות יש כאן מורכבות: ככל שעושים יותר הנגשה, ככה מהנדסים יותר את המקום ומתרחקים מהטבע. בטון מאוד נוח לאנשים שמתקשים בהליכה, אבל לכסות את הטבע בבטון זה לא כל כך אקולוגי.
"נכון. הסוגייה של האיזון עלתה שוב ושוב. זו נקודה מאוד עדינה. בתור אדריכלית נוף אני יכולה להגיד שאדריכלי נוף הרבה פעמים לא אוהבים תקנות נגישות כי כדי לקיים אותן הם צריכים להרוס את היופי של הדברים. בסוף מאוד חשוב להשאיר את הטבע כטבע".
בהקשר הזה, אחת התגובות המעניינות שמצוטטות במחקר היא של מנהלת שמורה:
"המסלול המונגש זה 'א-מחייה'. אתה יכול ליהנות מהשמורה ולא להיות מוטרד מההליכה… מבחינתי התובנה הזו היא דרמה כי זה תמיד היה נראה לי מכוער ומיותר. מה זה הבטון הזה באמצע השמורה? תקשיבי – זה דרמה".
מנהל אחר סיכם:
"חוויה חזקה. אתה מקבל נקודת מבט אחרת לגמרי. עד שלא חווים את זה אי אפשר להבין את זה. לא ב'מיינד' ולא בפיזי".
כמובן שלא חסרים דברים שניתן לשפר בממשק עם בני הגיל השלישי גם בלי לפגוע בטבע. "למשל איך הקופאי מדבר אליהם או מה הגובה של הספסל", אומר ד"ר חן.
"אחד הדברים החשובים שעלו זה הציפייה לתמורה ביחס למאמץ", אומרת שובר, "מחקרים מראים שהרבה יותר קשה לזקנים לצאת מהבית, אבל כשזה כבר קורה הם מצפים לתמורה.
"אחד המנהלים טיפס בקושי עם החליפה עד ראש הגבעה ומאוד התאכזב שבכלל לא היו ג'מוסים. זה טבע, וזה לא תמיד בשליטתנו אם הג'מוסים שם או לא, אבל יש דברים שאפשר לדעת ולתווך לציבור בגיל השלישי – למשל, זמנים שבהם יש פריחה יפה במיוחד או השעות שבהן יש יותר סיכוי לפגוש את הג'מוסים".
שובר אומרת שכל המשתתפים בניסוי מדווחים שהחוויות שעברו מלוות אותם במחשבה ובקבלת ההחלטות. השאלה היא, כמובן, האם השינוי התודעתי כבר תורגם – או יתורגם בהמשך הדרך – לצעדים שמורגשים בשטח.
כרגע מדובר, אם בכלל, בצעדים קטנים מאוד. אחת ממנהלות השמורות מספרת שאם בעבר השתמשה באדני רכבת נמוכים בתור ספסלים, היא משתמשת כעת בספסלים גבוהים יותר. מנהלים אחרים ערכו אף הם שינויים נקודתיים בחלקת האלוהים הקטנה שלהם.
אחת ממנהלות השמורות מספרת שאם בעבר השתמשה באדני רכבת נמוכים בתור ספסלים, היא משתמשת כעת בספסלים גבוהים יותר. מנהלים אחרים ערכו אף הם שינויים נקודתיים בחלקת האלוהים הקטנה שלהם
אבל שינוי מערכתי עושים באמצעות תקצוב והכנסת יעדים לתוכנית עבודה, וזה בינתיים לא קרה.
לכל ארגון שמשרת קהל יהיה כדאי בשנים הקרובות להתחשב יותר בבני הגיל השלישי, מפני שמדובר באוכלוסיה שצומחת בקצב המהיר ביותר. ב-2050 אחד מכל שישה בני אדם בעולם צפוי להיות בן 65 ומעלה, לעומת אחד מכל 11 ב-2020.
באתרים של רשות הטבע והגנים, הגידול החד כבר מורגש: בעשור האחרון מספר הגמלאים שהגיעו לשמורות יותר מהוכפל – מ-205 אלף ב-2012 ל-467 אלף ב-2021. עדיין מדובר רק ב-5.2% מכלל המבקרים הישראלים באתרי הרשות, שזה פחות ממחצית מחלקם היחסי באוכלוסייה שעומד על כ-12%.
ברט"ג זיהו פער בין הזקנים ה"צעירים" למבוגרים יותר, והתחילו לחלק את שאלוני שביעות הרצון שנשלחים למבקרים: אם בעבר הייתה קטגוריה אחת של בני 65 פלוס, עכשיו יש שאלון לכל עשור בנפרד.
ברט"ג זיהו פער בין הזקנים ה"צעירים" למבוגרים יותר, והתחילו לחלק את שאלוני שביעות הרצון שנשלחים למבקרים: אם בעבר הייתה קטגוריה אחת של בני 65 פלוס, עכשיו יש שאלון לכל עשור בנפרד
"צריך לקחת בחשבון שהסטטיסטיקה של האוכלוסייה הכללית כוללת גם את הגילאים המבוגרים מאוד שהסיכוי שיוכלו להגיע אלינו קטן ולא תלוי בשאלת ההתאמה של השמורות", אומר ד"ר חן.
מצד שני, לבני הגיל השלישי יש יותר זמן פנוי. רבים מהם מגיעים בשנה האחרונה לאתרי הטבע במסגרת "שלישי בטבע", על משקל "שלישי בשלייקס" המיתולוגי, שבו המשרד לשוויון חברתי מממן אוטובוס ומדריך לקבוצות של גמלאים ממקומות עבודה או דיירים בדיור מוגן.
ואגב האוטובוס – להגיע בתחבורה ציבורית לרוב שמורות הטבע בישראל זו משימה כמעט בלתי אפשרית, עוד מכשול בדרכם של מי שהגיעו לגיל שבו לא מעוניינים או כבר לא יכולים לנהוג.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם