מה קורה בישראל? הדמוקרטיה עולה ויורדת בנדנדת כיפופי הידיים. אגו למעלה אגו למטה, פעם פה פעם שם. אז הנה שני מיזמים מה"חשובים" שידעה מדינת ישראל מאז ומעולם, בסרקזם כמובן: מטוס כנף ציון ושיפוץ בית ראש הממשלה ברחוב בלפור. ממש לא מעניין אותי כמה עולה כל אחד מהמיזמים, אך ללא ספק – גם אם היו עולים מעט הייתי פוסל אותם על הסף.

נתחיל עם הבית בבלפור, בית שמשמש כבר שנים כמעון רשמי התקוע בתוך מרכז ירושלים ומעיק על תושביה. בית שעלות האחזקה שלו מכבידה למדי על כל אחת ואחת מאיתנו. בית ששואב מיליונים כדי לעמוד בדרישות האישיות של הדיירים והממלכתיות של האמונים על האבטחה.

הבית בבלפור משמש כבר שנים כמעון רשמי התקוע בתוך מרכז ירושלים ומעיק על תושביה, שעלות אחזקתו מכבידה על כולנו. בית ששואב מיליונים כדי לעמוד בדרישות האישיות של הדיירים

חלילה לי לומר שלראש ממשלה לא נחוץ מעון שרד, אבל מכאן ועד לסרבול הנוכחי הדרך ארוכה. תפישתי היא שיש לנצל טוב יותר את מה שיש. כך למשל, בעידן הזה כשדרישות האבטחה ממריאות אל על, הייתי מנצל את משרדי הממשלה הקיימים, למשל את משרד ראש הממשלה, ומקצה שם דירה ראויה אחת למגורים. למה? כי בבניין הזה כבר יש אבטחה כבדה ואין צורך להוסיף עוד. הבניין הזה הוא במתחם של משרדים ואפילו יש בו די מקום לקיומן של הפגנות. הקרבה של מעון השרד למשרדים מייתרת גם את הצורך להטריד את מנוחת תושבי ירושלים בכל רגע שראש הממשלה צריך לנסוע לעבודה.

מכאן נעבור למטוס המיוחד שהותאם לראש הממשלה, כנף ציון שמו, שישמש אגב גם את נשיא המדינה. הטענה היא כמובן בעניין האבטחה, טענה מוכרת שמשחררת כל רסן תקציבי.

אני מעריך שחברות התעופה דואגות לבטיחות המטוסים, כל אחת בדרכה היא, לכן אני מאמין שכל אחת מהן יכולה להטיס את ראש הממשלה והצוות המצומצם לכל יעד בעולם. אלא שראש הממשלה הנוכחי מוביל פמליה ענקית שכוללת גם את נציגי התקשורת. מסיבה זו הוא זקוק למטוס מיוחד, וכמו המכונית המיוחדת וכמו הבית המיוחד – כל אלה הם לא יותר מאשר אימוץ גינוני טקס של מלכים ומלכות שהיו נהוגים בעבר, ובמדינות לא מעטות גם היום.

אגב בלאו הכי אנחנו, אזרחי ישראל, רואים אתכם, מנהיגי האומה, במכוניות המשוריינות, דוהרים מפה לשום בשיירה אינסופית כדי שניתן כבוד למלוכה. אבל גם בכך אין די. האם להצדיע לכם?

לכל אלה המוטרדים מביטחונם של המנהיגים נזכיר, שדווקא הם מאובטחים פי כמה מכל אחד מאתנו, פשוטי העם הנאלצים ללכת ברגל ברחובות הומי מכוניות שמסכנות את חיינו. אבל כל זה שולי, העיקר שכשנשמע סירנות עצבניות נפנה את מבטנו אל שיירת המנהיג.

לכל המוטרדים מביטחון המנהיגים נזכיר, שדווקא הם מאובטחים פי כמה מכולנו הנאלצים ללכת ברגל ברחובות הומי מכוניות שמסכנות את חיינו. העיקר שכשנשמע סירנות עצבניות נפנה את מבטנו אל שיירת המנהיג

ונחזור לכנף ציון ואל ארמון המלוכה, הכל טוב והכל יפה, אלא שבאמת הגיעה העת לנקוט צניעות ושמירה על הכסף הציבורי. גינוני הטקס הללו, הגם שהם מקובלים בעולם, מכבידים שלא לצורך ומעידים שמה שמטריד את מנהיגנו אלו הכיבודים ולא שירות ראוי לאזרחים.

בין אם אתם במחנה כזה או במחנה אחר, הביטו לשמים ונופפו לשלום כשתראו את כנף ציון בדרך לעוד יעד בחו"ל, אנחנו נשארים כאן עם ישראל המשוסעת והמקרטעת בין יוקר הדיור לבין יוקר המחיה ובכלל. טיסה נעימה.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.