אתר למִחזור פסולת בניין הוא מקום קשוח – טונות של גושי בטון, קורות ואבנים נגרסים על־ידי מכונות ענק בתהליך שמפיק תועפות של אבק ורעש. בטמפרטורה של 34 מעלות התנאים רק מקצינים.
ובכל זאת, ביום שני השבוע, בזמן שהכנסת והמדינה כמרקחה, הגיעו לחירייה כ־100 נציגי ממשלה, שלטון מקומי ואנשי מקצוע כדי לסייר במפעל שנחשב לתקווה החדשה של המאבק במפגעי פסולת הבניין.
היה לוהט ומאובק, המדונה של מנכ"ל המפעל יואב לוינסקי התקשתה להתגבר על הרעש, וכולם הביטו בכמיהה בענני הרסס הקרים שנורו על השטח התפעולי כדי למנוע מהאבק להתפשט ולהפוך למפגע בעצמו.
ובכל זאת, באוויר הייתה תחושה של אופטימיות, גם אם זהירה מאוד. אחרי שנים שבהן ערימות הפסולת מתגבהות באין מפריע בוואדיות, בשדות ובכל פינה בארץ – אולי סוף סוף משהו מתחיל להשתנות.
באוויר הייתה תחושה של אופטימיות, גם אם זהירה מאוד. אחרי שנים שבהן ערימות הפסולת מתגבהות באין מפריע בוואדיות, בשדות ובכל פינה בארץ – אולי סוף סוף משהו מתחיל להשתנות
בישראל נוצרים מדי שנה 7.3 מיליון טון של פסולת בניין. כמחצית מהכמות הזו נוצרת מבנייה חדשה, וכשליש משיפוצים. במדינה שבה בכל פינת רחוב מתקיימים פרויקטים של פינוי־בינוי, תמ"א ותשתיות ענק בתחום התחבורה – הכמות רק הולכת וגדלה בכ־2% בשנה, כך לפני נתוני המשרד להגנת הסביבה.
יש הטוענים כי מדובר בנתונים אופטימיים מדי. כ־5.1 מיליון טון פסולת מגיעים למתקני המִחזור המפוזרים ברחבי הארץ ועוד כמיליון טון מגיעים לאתרי הטמנה. הפצע הכואב הם כל השאר – 1.1 מיליון טון של פסולת בשנה (לפי מבקר המדינה מדובר ב־180 אלף משאיות – כ־500 משאיות ביום) מושלכים בטבע ובשטחים הפתוחים, נערמים כמו פצע מכוער בנוף הארץ (כפי שהיטיב לתאר אבנר הופשטיין), מזהמים את הקרקע ואת מי התהום ולעיתים מזינים שרפות פיראטיות המפיקות זיהום אוויר נוראי.
המחדל רב השנים הזה ניזון משתי נקודות תורפה עיקריות: לקבלנים ולמובילים שמפנים את הפסולת מאתרי הבנייה יש תמריץ שלילי לשמור על החוק ולשנע אותה לאתר מִחזור מוסדר שיגבה מהם תשלום לפי טון. הם את כספם כבר קיבלו, ואין להם שום חשק לנכות ממנו את עלות הטיפול בפסולת. לעלות על דרך עפר ולפרוק את תכולת המשאית בשדה זה בחינם.
החוק החדש אמור לייצר מנגנון שבמסגרתו התשלום עבור הובלת הפסולת נמסר רק אחרי שהיא מגיעה ליעדה החוקי, ולא מראש, וכנגד הוכחות ממוסמכות
הבעיה השנייה היא שכמעט בלתי אפשרי לבצע אכיפה אפקטיבית בשטחים הפתוחים. רוב הפשיעה הסביבתית הזו מתרחשת בשטחי המועצות האזוריות החולשות על אלפי דונמים ומעסיקות במקרה הטוב פקח או שניים. זה פשוט לא כוחות.
אחרי שנים של צקצוקים ודיבורי סרק, המשרד להגנת הסביבה מנסה בימים אלה לשנות את כללי המשחק. לאחרונה הציגו אנשי המשרד – בראשות השרה עידית סילמן והמנכ"ל גיא סמט – בפני ועדת הפנים והסביבה של הכנסת את הצעת החוק החדשה לטיפול בפסולת בניין.
הרציונל של החוק הוא לסגור מעגלים ולוודא שהפסולת מגיעה לאתר מורשה ולא לוואדי הסמוך. החוק מייצר מנגנון שבמסגרתו התשלום עבור הובלת הפסולת נמסר רק אחרי שהיא מגיעה ליעדה החוקי, ולא מראש, וכנגד הוכחות ממוסמכות.
בתהליך הזה תהיה יותר מעורבות ופיקוח של הרשויות המקומיות שזה האינטרס העליון שלהן, שהרי ערימות פסולת בשטחים הפתוחים הן גם מפגע כלכלי בשל עלויות הניקוי והפינוי – וגם מפגע תיירותי ותדמיתי.
החוק ומנגנוני הפיקוח עדיין לא תפורים עד הסוף, ובימים אלה אנשי המשרד להגנת הסביבה מנהלים דיאלוג עם כל השחקנים הרלוונטיים כדי לוודא שיהיה ניתן ליישם אותו
אולם, החוק ומנגנוני הפיקוח עדיין לא תפורים ומבושלים עד הסוף, ובימים אלה אנשי המשרד להגנת הסביבה מנהלים דיאלוג עם כל השחקנים הרלוונטיים, כולל הקבלנים, המובילים והרשויות המקומיות, כדי לוודא שיהיה ניתן ליישם אותו בפועל.
לאיש אין עניין בעוד חוק מוצדק על הנייר אבל עתיר חורים במציאות, כמו למשל חוק הפיקדון המורחב על הבקבוקים. לצד יצירת מנגנון חוקי ישים צריך גם שתהיה כתובת שאליה ניתן יהיה להוביל את הפסולת, וכאן נכנס לתמונה המפעל של חברת " רדימיקס־שטאנג ריסייקל", שהתחיל לפעול במתחם חירייה ממש בימים האחרונים.
המפעל – שהוקם בתמיכת המשרד להגנת הסביבה ומהווה חלק מפארק המִחזור שמפעיל איגוד ערים דן לתברואה – נועד לקלוט את הכמויות העצומות של פסולת הבניין הנוצרת ברחבי גוש דן, שכידוע נראה בימינו כמו אתר בנייה גדול.
בגוש דן מייצרים מדי יום כ־2,800 טון פסולת בנייה, כמעט מחצית ממנה מוצאת את דרכה לטבע ולשטחים הפתוחים. במקום שתובל למרחקים (או לשדות, כאמור), המפעל החדש בחירייה מסוגל לקלוט את רוב הכמות
בגוש דן מייצרים מדי יום כ־2,800 טון פסולת בנייה, כמעט מחצית ממנה מוצאת את דרכה לטבע ולשטחים הפתוחים. במקום שתובל למרחקים (או לשדות, כאמור), המפעל החדש והסמוך מסוגל לקלוט את רוב הכמות הזו – 2,000 טון ביום.
מצד אחד נכנסת פסולת, מהצד השני יוצאים תוצרים כמו חול שטוף, סומסום שטוף, חרסית ומצעים מסוגים שונים המתאימים לשמש כחומרי גלם בתעשיית הסלילה והבנייה. כשזה עובד, זוהי כלכלה מעגלית כמו שצריכה להיות: הפסולת של היום היא חומר הגלם של מחר, וחוזר חלילה.
אבל גם כאן, מה שנראה טוב בטבלאות האקסל עדיין דורש הרבה עבודה של סגירת מעגלים. בדברים שנשא בכנס שנערך בחירייה מייד אחרי הסיור במפעל, חלק המנכ"ל לוינסקי עם הנוכחים – לצד הנימה החגיגית וההתהדרות בטכנולוגיות המתקדמות ביותר – גם את מצוקתו.
לדבריו, מי שאמורים להיות הלקוחות הגדולים שלו ולעוט על חומרי הגלם – חברות התשתיות, העיריות, החברות הממשלתיות שמבצעות פרויקטי תחבורה – לא ממהרים לעמוד בתור; אם בגלל שמרנות או בשל כדאיות כלכלית, חלקן ממשיכות להעדיף לרכוש חומרים חדשים ממחצבות במקום להשתמש בחומרים ממוחזרים.
מי שאמורים להיות הלקוחות הגדולים ולעוט על חומרי הגלם הממוחזרים – חברות התשתיות, העיריות, החברות הממשלתיות שמבצעות פרויקטי תחבורה – לא ממהרים לעמוד בתור
זה האבסורד הישראלי בהתגלמותו – זרוע אחת של הממשלה מנסה לקדם מִחזור וכלכלה מעגלית, זרועות אחרות של אותה ממשלה ומדינה לא ממהרות לשתף פעולה. הפתרון, גם כאן, הוא רגולציה מחייבת ואכיפה, כלומר, עוד שרשרת חוקית ומנגנונית שהמשרד להגנת הסביבה צריך להדק ולסגור את הפרצות הקיימות בה כדי שהכוונות הטובות והתוכניות היפות יתורגמו למציאות ירוקה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
סליחה , אך עם כוונות טובות אפשר להגיע גם לגיהינום , המחלה הללא מרפא במדינה ובכל תחום זאת האכיפה. ולא מבצעי אכיפה אלא אכיפה מאסיבית ומתמדת. ולא לאורך זמן אלא כל הזמן 24\7 .ולתקצב שישתלם לכל הצדדים. ובעזרת השם נצליח