ימים ספורים אחרי הבחירות בנובמבר 2022, הלכתי ברחובות תל אביב בשעת ערב ונתקלתי בקבוצה של ידידות וידידים מתקופת הצבא שישבו בבר ודנו בעוגמת המצב.
מהר מאוד הגענו לנושא החם בסצנה התל אביבית: לאן כולם חושבים לעבור, עכשיו שהמצב הפוליטי נהיה כאן בלתי נסבל. מצד אחד, יש הגיון בכך שהניחו שאני אהיה מהראשונות לתכנן מהלך כזה: יש לי בן זוג זר, עשיתי תואר שני בבריטניה, ויש לי אמא אמריקאית ואת האזרחות שבאה איתה.
מהר מאוד הגענו לנושא החם בסצנה התל אביבית: לאן כולם חושבים לעבור, עכשיו כשהמצב הפוליטי נהיה כאן בלתי נסבל. מחד, יש הגיון בכך שהניחו שאהיה מהראשונות לתכנן מהלך כזה
ומצד שני, הרגשתי שזו שאלה מוזרה לשאול מישהי שעובדת כבר כמה שנים טובות בארגוני זכויות אדם, ושהנוכחות המרכזית שלה במדיה החברתית מורכבת מפוסטים על הכיבוש. משהו שהרגיש לי אינטואיטיבי לגמרי – שזה הזמן להתעקש עוד יותר על המאבקים בהם אני לוקחת חלק – כנראה לא עמד לנגד עיניהם.
היה נדמה לי שהם הבינו פתאום שהם חיים באי קטן שבו מתקיים אורח חיים חילוני, פרוגרסיבי (עם פ' קטנה), וחופשי, ושהאי מוקף בכרישים משיחיים שרוצים לטרוף את כולנו. הרצון לברוח מהאיום הזה, שהוא ממשי ומפחיד מאוד, הוא מובן. לרבות מאתנו עוברות כרגע מחשבות מהסוג הזה בראש.
אבל לי עוברת עוד מחשבה, שמפחידה אותי הרבה יותר: מה יקרה לכל מי שתישאר פה? האם ישראל תהיה מדינה שאני לא אוכל אפילו לבקר בה בעתיד? האם אנחנו מוכנות לאפשר לחזון המבעית הזה להתממש?
מאז החלה המחאה הנרחבת כנגד ממשלת ישראל הפשיסטית והרפורמה המשפטית שלה, אני נעה בין תקווה נואשת שנוצרים סדקים באופן שבו א.נשים רואים את המציאות כאן, לבין ייאוש גדול לנוכח העובדה שנראה ששום דבר לא יגרום לחלקם לראות את מה שאנחנו מעוללים מזה עשורים רבים לפלסטינים.
הלכתי להפגנה הראשונה בתל אביב עם תקוות גדולות. הרשיתי לעצמי לחשוב שיש כאן התעוררות: ניצני הבנה של טיב המקום הזה. ואז מצאתי את עצמי מוקפת בים המוכר של דגלי ישראל, לא מוצאת מקום בין כל הלאומנות המתגוננת הזאת.
הלכתי להפגנה הראשונה בת"א עם תקוות גדולות. הרשיתי לעצמי לחשוב שיש כאן ניצני הבנה של טיב המקום הזה. ואז מצאתי עצמי מוקפת בים המוכר של דגלי ישראל, לא מוצאת מקום בין כל הלאומנות המתגוננת הזאת
מהר מאוד התחלתי לשמוע סיפורים על התקיפות המילוליות, על לטישות העיניים באקטיביסטיות שהעזו להגיע להפגנות עם דגלי פלסטין. כל הלאומנות הישראלית הגואה הזאת היא בסדר. דגל פלסטין אחד, הוא בושה ועלבון. זה לא הזמן לדבר על "זה".
כמו רבות במחנה הקטנטן שאני משתייכת אליו, ברור לי שזה בדיוק הזמן לדבר על "זה". על הפיל בקפלן, על העם הפלסטיני. לרבות מאתנו נראה שדווקא עכשיו, כשאנחנו ברגע היסטורי של בחינת המערכת כולה, של איך הגענו לנקודה הזאת, אנחנו חייבות להתייחס לחטא הקדמון שנמצא מתחת, לצד ומעל הכל.
לפני כמה ימים דיברתי על הנושא עם קרוב משפחה שגם משתייך למעגלי ההייטק התל אביביים. הוא אמר לי שהוא חושב שהמצב העגום שהגענו אליו באמת גורם לאנשים להסתכל על המקום הזה אחרת. הוא סיפר לי שבחיים לא שמע כל-כך הרבה אנשים אומרים שהמקום הזה אף פעם לא באמת היה דמוקרטי. הוא אף פעם לא שמע כל-כך הרבה אנשים מדברים על לעזוב.
וכמו אז בנובמבר, זה קצת הקפיץ אותי. מה זאת אומרת לעזוב? האם זה לא בדיוק הרגע שבו אין ברירה אלא להישאר? דווקא ברגע שבו מבינים שלא הייתה כאן דמוקרטיה מעולם עבור קבוצות מסוימות.
כמו רבות במחנה הקטנטן שאני משתייכת אליו, ברור לי שזה בדיוק הזמן לדבר על "זה". על הפיל בקפלן, על העם הפלסטיני. דווקא עכשיו, ברגע היסטורי של בחינת המערכת כולה, חייבות להתייחס לחטא הקדמון
לא ייתכן שזה סוף הסיפור שלנו. לא ייתכן שבאו לכאן מאות אלפי יהודים אחרי שהעולם, ובעיקר אירופה, הבהירו לנו שאנחנו מאוד לא רצויים שם בחוץ.
לא יתכן שמאות אלפי יהודים גלגלו את כל הכאב הזה על עם לא קשור, שלא עשה לנו דבר. שמיליוני יהודים, ציונים, חזקים פתאום, גירשו והרגו ואמללו, פעם אחר פעם, בהצדקות ותואנות שונות. שהרסו את פלסטין, ואת העם הפלסטיני ניפצו לרסיסים. שהרעל הזה חלחל לתוכנו והפך אותנו למפלצת צמאת אדמה שלא מסוגלת להבין שהגיע הזמן לעצור. שהתרחבנו מספיק, לקחנו מספיק. אנחנו בטוחים עכשיו. שיש לנו אחריות לפעול לתיקון של מה ששברנו.
האויב הכי גדול שלנו הוא כבר מזמן אנחנו עצמנו.
לא ייתכן שזה סוף הסיפור. לא ייתכן שאחרי ששברנו, כל מי שיש בה קצת אמפתיה, כמה ניצני התעוררות, תארוז את התיקים שלה ותעבור לליסבון או לסן פרנסיסקו. ותשאיר את חמשת מיליון הפלסטינים שעוד ממש ממש חיים בשטחים הכבושים, לצד שני מיליון הפלסטינים שעוד באמת באמת חיים בתוך ישראל, תחת נחת זרועם הרעה של הסמוטריצ'ים והבן גבירים שרק מחכים שכולנו נלך ונשאיר להם את המפתחות, כדי שיוכלו ליישם את תוכניות הטיהור האתני שלהם.
ההבנה שעשינו כאן דברים רעים מאוד היא קשה וכואבת. לא סתם המלים "נכבה", "כיבוש" ו"אפרטהייד" כל-כך מקפיצות רבות מאתנו. זה כואב מאוד. אני מסתובבת עם אשמה שאין לי מה לעשות איתה כבר יותר מעשור, ומנסה למצוא נקודות קטנות שבהן אני יכולה לגלות אמפתיה לשכניי ושכנותיי, לאחות טיפה כמה שברים קטנים.
לא ייתכן שכל מי שיש בה קצת אמפתיה תארוז את תיקה, תעבור לליסבון או לסן פרנסיסקו. ותשאיר את חמשת מיליון הפלסטינים בשטחים ובישראל, תחת נחת זרועם הרעה של הסמוטריצ'ים והבן גבירים
אפשר להתחיל תהליך של שינוי מכל מיני כיוונים. עבורי, התהליך התחיל באופן טבעי מלימודי ערבית: זה מאתגר אך אפשרי, ובחוויה שלי, פותח אינסוף דלתות לתקשורת שבנויה על אמון והבנה הדדית.
למן ההתחלה למדתי המון מיציאה לסיורים עם ארגוני מאבק בכיבוש (כמו עיר עמים ושוברים שתיקה), מקריאת עדויות על הנכבה באתר של זוכרות, ומדוחות באתרים של ארגוני זכויות אדם פלסטינים וישראלים.
למדתי ואני ממשיכה ללמוד מקריאת ספרות פלסטינית (הטקסט שהכי תפס אותי בתחילת המסע שלי היה "נקמה" של המשורר טהא מוחמד עלי. עוד טקסט קאנוני הוא "גברים תחת השמש" של ע'סאן כנפאני).
אפשר גם להתחיל מצעד קטן: מהצטרפות לגוש נגד הכיבוש בהפגנות השבועיות בקפלן – צריך רק לעבור כמה מטרים קדימה או אחורה בתוך ההפגנה.
אפשר לבחור להיות חלק מחזון לעתיד אחר. חזון שבו – תסלחו לי שאני אומרת את זה – לא רק לנשים יהודיות יש חירות על גופן, ולא רק לגברים גאים בתל אביב יש זכויות שוות ומלאות. חלום שבו כולנו, כל מי שחיה כאן, חיה בחירות.
אפשר לבחור להיות חלק מחזון לעתיד אחר. חזון שבו לא רק לנשים יהודיות יש חירות על גופן, ולא רק לגברים גאים בתל אביב יש זכויות שוות ומלאות. חלום שבו כולנו, כל מי שחיה כאן, חיה בחירות
רק את זה אסכים לקבל בתור סוף הסיפור.
הכותבת עובדת בעמותת רופאים לזכויות אדם.
לי כספי היא פעילת זכויות אדם העובדת בעמותת רופאים לזכויות אדם. בעלת תואר שני במשפט זכויות אדם בינלאומי מאוניברסיטת אדינבורו, ומאמינה גדולה בכוח של לימודי ערבית ככלי לשינוי תפיסת המציאות שלנו, וביכולת של כל אחת ואחד מאתנו לעשות צעדים קטנים של אמפתיה ובניית אמון.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
והיה אם הערבים היו מקבלים את תוכנית החלוקה ב47 או גבולות 48 הכל היה אחרת , זה לא קרה ומכאן הכל התפתח לכוון לא טוב אבל זה הכי קל ופשוט שהופכים הסיכסוך לצדק של צד אחד הפלשתנאים ומתעלמים מהמורכבות של חלק מהצד הפלשתנאי שאינו מקבל מדינת ישראל בכל גבול לא 67 לא 48 ולא 47 , כאילו אין חמאס אין שנאה ליהודים בספרי לימוד הפלשתנאים היום , פשוט יש פתרון קסם אחד נסיגה ! המצב הרבה יותר מורכב ואין שלום כי שני הצדדים לא מוכנים להשלים עם קיום הדדי ! אבל לשמאל הקיצוני מוכה רגשי אשמה אין ראיה כוללת מעבר לראיה צרה של אשמת ישראל .