מדוע העיד על עצמו יוסי שריד ב"מבט שני" כי היה חבר הכנסת היחיד שהתנגד למלחמת לבנון מיומה הראשון, אני שואל את ויקטור שם־טוב למחרת שידור התוכנית.

שם־טוב שמע את השאלה, הוא מכיר את הנושא, הוא יודע את התשובה, אך באותו רגע, וכפי שיעשה מספר פעמים בהמשך, הוא בוחר בכבדות שמיעה ובתגובה של אדם זקן על פני תשובה ישירה. פעם קודמת נקב שם־טוב בגילו, 74, והסביר לי שגיל מתקדם בא עם מגבלות ואיסורים, הכול איטי ומפוכח יותר, סלואו־מושן פוליטי.

הוא כבר אינו קצין בחטיבת ירושלים, אקטיביסט סוציאליסטי, מנהיג מעמד פועלים, בולגרי צעיר. אפשר היה מבחינתו להרפות מהשאלה בעניין שריד. בסוף הרי כולם מועדים. אלא שבתוך החזות השקטה וההגיונית של ויקטור שם־טוב, מי שעשה מג'נטלמניות מקצוע, בוערת לבנון באש גדולה. לבנון מפעפעת וחורכת אותו מבפנים.

"אינני יודע", עונה לי שם־טוב, "אינני יודע".

אם היה לוקח ומשקלל 26 שנות פעילות פוליטית ומחפש בהן את אלף נקודות האור שעליהן מדבר הנשיא האמריקאי החדש, היה בוחר ודאי את התנגדותו הנחרצת והאינסטנקטיבית למלחמת לבנון. עד כדי כך הוא גאה בה; יותר מנוסחת יריב-שם־טוב; יותר מכהונתו כשר הבריאות; יותר ממזכ"לות מפ"ם.

אם היה לוקח ומשקלל 26 שנות פעילות פוליטית, ויקטור שם־טוב היה בוחר ודאי את התנגדותו הנחרצת והאינסטנקטיבית למלחמת לבנון. עד כדי כך הוא גאה בה

הפגנת "שלום עכשיו" נגד המשך הלחימה בלבנון, בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, 3 ביולי 1982 (צילום: יעקב סער/לע"מ)

"הייתי חולה כשצילמו את הסרט ל'מבט שני'", מוצא שם־טוב חיזוקים למחיקתו מההיסטוריה הקרובה, "לכן לא דיברו איתי".

בדברי הסיום, שלא בגוף הסרט, מסר העורך מיכאל קרפין, כי הובא לידיעתו כי גם מזכ"ל מפ"ם דאז, ויקטור שם־טוב, התנגד למלחמה מתחילתה.

"כן," אומר שם־טוב, "העברתי אליו פתק".

כשהתפטר שם־טוב מהכנסת במרץ 88', התנדב שריד לסכם ב"הארץ" את הקריירה של "אחרון הג'נטלמנים בפוליטיקה הישראלית" ואף הוסיף חנוק מהתרגשות: "בלי ויקטור שם־טוב לא הייתה קמה בעוד מועד אופוזיציה ראויה לשמה למלחמת לבנון הארורה". החלטה יוצאת דופן עבור מפלגת ציונית, להתנגד למלחמה לפני שפרצה.

כשהתפטר שם־טוב מהכנסת במרץ 88', התנדב שריד לסכם ב"הארץ" את הקריירה של "אחרון הג'נטלמנים בפוליטיקה הישראלית": "בלי שם־טוב לא הייתה קמה אופוזיציה ראויה לשמה למלחמת לבנון הארורה"

"לפני שפרצה ושבע שעות אחרי שפרצה", מוסיף שם־טוב. "באותו יום בו התכנס ריכוז מפ"ם, קרא שמעון פרס לפורום של חברי המערך בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת.

"פרס פתח ואמר שתפרוץ מלחמה, שלא נועצו בנו לפני המלחמה, וכי יש לה שלושה שלבים; הפצצות מסיביות לאחר ההתנקשות בשגריר ארגוב, כניסה לשטח היבשתי של דרום־לבנון וחבירה אל הנוצרים בביירות. וכל זה במוצאי שבת, ה-5 ביוני, פחות מ־24 שעות לפני פרוץ המלחמה.

ויקטור שם־טוב, שמעון פרס ויצחק נבון בבחירות לכנסת ב-1984 (צילום: IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

"זאת אומרת ששמעון פרס, שכעבור כמה חודשים יאמר שהוא לא ידע שהולכים ל'תכנית הגדולה', הודיע באותה ישיבה שיש לו מידע שהולכים על ה'תכנית הגדולה'".

איך אתה מסביר את נכונותה של מפלגת העבודה לתמוך במהלך כזה, שעה שלדבריך הייתה לה כל האינפורמציה הנחוצה בדי להבין במה מדובר?
"זה היה כישלונה הנורא של מפלגת העבודה, שלא היה לה האומץ לומר את המלה הנכונה והיא נגררה לאופוריה של שלושת ימי המלחמה הראשונים ובעצם הצבעתה בעד, נתנה לבגין ולשרון לגלגל את המלחמה קדימה. לו לפחות הייתה מפלגת העבודה נמנעת כמונו".

האם הייתה זאת נקודת הקרע האישי הסופי שלך עם מפלגת העבודה?
"זאת הייתה המחלוקת החריפה ביותר לכל אורך הדרך המשותפת. אם תעקוב אחרי עמדות מפלגת העבודה במלחמה, תגלה באיזו מידה הייתה הגישה שלה אופורטוניסטית, גישה של חיפוש פופולריות ושל היעדר אומץ לב.

"אם תעקוב אחרי עמדות מפלגת העבודה במלחמה, תגלה באיזו מידה הייתה הגישה שלה אופורטוניסטית, גישה של חיפוש פופולריות ושל היעדר אומץ לב"

"מתנגדים להליכה לביירות, אבל אם כבר הגיעו לשם, מאשרים את המהלך שהוביל לביירות; כשיש מצור על ביירות, מפלגת העבודה מתנגדת לכיבוש העיר, אבל רבין נותן עצות לשרון איך להפציץ ולמנוע מים וחשמל כדי לגמור את העניין".

יצחק רבין עם אריאל שרון, מימין שמעון פרס קורא עיתון, בסיור ברמת הגולן ב-1975 (צילום: יעקב סער/לע"מ)

* * *

אני לא מתמצא בטופוגרפיה של ירושלים, אבל המרחק בין דירתו של מנחם בגין ובין זו של שם־טוב, אינו יכול להיות גדול. הכול בירושלים הרי סמלי והרה גורל. בגין גר ברחוב צמח, שם־טוב גר בארלוזורוב, שבעניינו הקים בגין ועדת חקירה ממלכתית כדי לנקות מכל אשמה את הרוויזיוניסטים שהואשמו ברצח.

אותו בגין, שהתנגד להקמת ועדת חקירה על נסיבות מותם של יותר מ־600 חיילים ישראלים בלבנון. ועדת חקירה ששם־טוב היה אחד מתומכיה הנלהבים ביותר.

בין שם־טוב לבגין מתקיימת קרבה נפשית מסוימת בעניין לבנון. שניהם הלכו הביתה בגללה. בגין, מכיוון שלא רצה לענות להיסטוריה; שם־טוב, מכיוון שלבנון סימלה עבורו את שברה של הדמוקרטיה הישראלית.

בין שם־טוב לבגין מתקיימת קרבה נפשית מסוימת בעניין לבנון. שניהם הלכו הביתה בגללה. בגין, מכיוון שלא רצה לענות להיסטוריה; שם־טוב, מכיוון שלבנון סימלה עבורו את שברה של הדמוקרטיה הישראלית

שניהם ג'נטלמנים מדופלמים; האחר פולני, השני בולגרי. שניהם נואמים מעולים שריתקו את הכנסת וחסרונם בה מורגש. שניהם יושבים בבית ומריצים בזכרונם את המהלכים הגורליים של יוני 82'. זו אינה השוואה הנהנית מחירות ספרותית, כי אם תיאור מדויק של האובססיה הבוערת של שם־טוב.

הוא מסוגל לתעד בפירוט רב, כמעט מדעי, וכך הוא גם עושה, את המהלכים השקריים שקדמו למלחמה. את כפל הלשון, את הדיווחים הכוזבים, את הברוטליות של הקונספציה. כעת הוא כותב על לבנון. מתייק מסמכים. אינו מרפה ואינו מוכן לשפוך מים על השריפה. את "על המשמר" הוא מפציץ בכתבות סמיכות בעובדות. הוא שומר את הזיכרון חי ואת הפצע פתוח.

סג"מ תמיר מסר (משמאל) משוחח על הקרב במחבלים על הבופור, עם ראש הממשלה מנחם בגין (מימין) ושר הביטחון אריאל שרון (במרכז). 7 ביוני 1982 (צילום: דובר צה"ל)

יש לך השגות אישיות בקשר לנסיבות בהן הסתגר בגין בביתו? מעסיק אותך שהוא סגור בבית?
"זה מעסיק כל איש פוליטי במדינת ישראל. מלבד הטרגדיה האנושית – בשלבים מסוימים הערכתי את בגין כאדם הגון, מפני שהיה לו האומץ לומר כי הייתה זו מלחמת ברירה – הרי שהוא העדיף את המלחמה היזומה.

"אומרים שהוא הולך שולל על ידי שרון. אני חושב כל הזמן כיצר ניתן להסביר את השתיקה הזו. אני חושב שבלבו בגין יודע, שלפחות עד שלב מסוים במלחמה, הוא רצה להיות מולך שולל. רק מאוחר יותר הסתבר לו שאין למלחמה כל סיכוי וכי מתחילה טרגדיה.

"אומרים שהוא הולך שולל על ידי שרון. אני חושב כל הזמן כיצר ניתן להסביר את השתיקה הזו. אני חושב שבלבו בגין יודע, שלפחות עד שלב מסוים, הוא רצה להיות מולך שולל"

"אם אתה מנתח את שלוש הדמויות הפועלות במלחמה הזו, מסתבר לך איך הם הגיעו לשיתוף פעולה. הבולט ביותר הוא שרון, שחשב שזאת המלחמה שלו. עכשיו אני אראה לכם איך פותרים בעיות בגדול, הכול לפי המידות הגרנדיומניות של האדם הזה.

"את רפול ראיתי במלחמת יום הכיפורים בצפון, ואני מלא הערצה לאומץ לבו של האדם הזה כחייל, אבל כרמטכ"ל וכאדם פוליטי יש לו רמת חשיבה של רס"ר.

"עבור בגין הייתה מלחמת לבנון המשך טבעי לקונספציה שהביאה אותו לקמפ דייוויד – ויתור על כל סיני כדי להבטיח את יהודה ושומרון לדורי דורות. הוא האמין שהמלחמה תשלים את הקונספציה של ויתור על כל סיני תמורת תכתיב לפלסטינים, וזה נכשל. בגלל זה הוא הלך הביתה".

ראש הממשלה מנחם בגין עם הרמטכ"ל רפאל איתן, דצמבר 1980 (צילום: חנניה הרמן/לע"מ)

גם אתה הלכת הביתה?
"בהחלטתי לפרוש מהכנסת היה אלמנט של אי-אמון ביכולת המערכת למנוע אירועים טראומטיים. הגעתי למסקנה שאין לי מקום יותר, שאין לי צורך לשבת בכנסת, ואולי לכנסת אין צורך בי.

"לא פרשתי מהכנסת כמו שאנשים חושבים; ברחתי ממנה. בשש השנים האחרונות, לא פחות, קיבלה הכנסת מכת מוות על ידי הקמתה של ממשלת האחדות הלאומית".

"לא פרשתי מהכנסת כמו שאנשים חושבים; ברחתי ממנה. בשש השנים האחרונות, לא פחות, קיבלה הכנסת מכת מוות על ידי הקמתה של ממשלת האחדות הלאומית"

כל הפגישות עם שם־טוב, כולל הטלפונים המוקדמים, התנהלו בחסות המחלה שלו ותהליך ההחלמה הארוך והמתיש. באחת הפגישות ענה שם־טוב לצלצול בדלת, והכניס לדירה צעיר נמרץ שנראה והתנהג כמו מתווך דירות. המתווך הסתובב ועשה בדירה הקטנה והאינטימית כבשלו, הציץ בחדרים השונים, דחף ראשו מבעד לדלתות והשקיף מטה מהחלון אל אחד הרחובות היפים בעיר.

הדירה שבה מתגוררים גרטי וויקטור שם־טוב זה שלושים שנה, נמצאת בקומה השלישית, וכעת, מודה שם־טוב בצער, קשה להם לטפס ועליהם למכור אותה. שם־טוב קנה דירה סמוכה בקומה ראשונה, ועכשיו הוא מבקש למכור את דירתו.

כמו מפ"מניק אמיתי, גם את הפעולה הכספית הזו עושה שם־טוב הפוך: קודם קנה דירה והתחייב עליה, ועכשיו הוא מנסה למכור את דירתו הנוכחית. אחרי חמישים שנות פעילות אינך יכול ללמד סוציאליסט ותיק טריקים חדשים.

ויקטור שם־טוב נואם בכינוס של מפלגת מפ"ם במטרה להחליט האם לפרוש ממפלגת העבודה, אוגוסט 1984 (צילום: אילן אוסנדרייבר/IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

בשנים האחרונות מצא שם־טוב את עצמו פעם אחר פעם בצד השני של מערכת הבריאות שעליה היה מופקד כשר.

"17 שנה לא חשתי בלב. להפך, בתקופת ממשלת גולדה היינו חייבים לעבור בדיקות רפואיות כל שנה והיינו צמודים למכון הלב של פרופ' נויפלד המנוח. כל שנה הייתי עובר בחינות מאמץ ופרופ' נויפלד היה אומר לי: 'לא יהיו לך בעיות עם הלב'.

"בתקופת ממשלת גולדה היינו חייבים לעבור בדיקות רפואיות כל שנה והיינו צמודים למכון הלב של פרופ' נויפלד המנוח. כל שנה הייתי עובר בחינות מאמץ ופרופ' נויפלד היה אומר לי: 'לא יהיו לך בעיות עם הלב'"

"בגיל 71, מיד לאחר שהתפטרתי מהמזכ"לות, התחלתי לחוש בלב. הגעתי לבדיקות, כעבור שבוע עשו לי צנתור ואמרו שאני חייב לעבור בדחיפות ניתוח מעקפים".

איך מתייחסת מערכת הבריאות לשר הבריאות לשעבר?
"כמו לכולם. אחרי הניתוח שכבתי 24 שעות בפרוזדור, כי לא היה מקום. הקרדיולוג שלי אמר לי, 'אנחנו נטפל בך בתרופות ולא כדאי לך ללכת לניתוח'. הכירורג אמר לי, 'אנחנו בעד פתרון רדיקלי'. ואני אמרתי: אני כחבר מפ"ם, כחבר השומר הצעיר, אלך לטיפול שמרני? בשום פנים ואופן. והלכתי לניתוח".

ואתה עדיין מרגיש מנוטרל?
"אחרי הניתוח היה לי סיבוך. הייתה לי דלקת קרום הלב, כתוצאה מכך שנוגעים בלב בזמן הניתוח ונוצרים נוגדנים שקשה להיפטר מהם. אני רוצה להדגיש שלא פרשתי מפעילות בגלל בריאות. אבל אחרי הפרישה סירבתי לחזור למצבים של התרגשות. זה לא בריא לי".

שר הבריאות ויקטור שם־טוב חונך אגף חדש בבית החולים אסף הרופא למען ילדים עם מוגבלויות במרץ 1975 (צילום: יעקב סער/לע"מ)

באתי אל שם־טוב עם תוכחה אישית קשה על הקול המבוזבז שזרקתי עבור מפלגתו בבחירות האחרונות, אלא ששם־טוב, היום יותר מבעבר, אינו מישהו שמטיחים בו חרפות או קובלנות. יש משהו בחזותו הרכה והשמורה, בקול המתנגן חרישית, בשפם הלבן, בחמלה של תווי הפנים, בחיוך הסיעודי של שר בריאות, שאינו מניח להישיר אליו קנה מאשים.

שם־טוב אינו מטרה. למרות ששירת שנים רבות, אולי רבות מדי, עם פוליטיקאים שהטפלון רשום על שמם. בניגוד לגולדה, דיין, רבין, פרס וכמובן שתי אנדרטות השיש של מפ"ם, מאיר יערי ויעקב חזן, עונד שם־טוב את לבו על השרוול.

היה מגיע למפלגת העבודה לפנות את הבמה באופן החד והחלק בו זה קרה לה? היא הביאה את זה על עצמה?
"מפלגת העבודה לא ידעה לחנך את העם ולהקנות לו ערכים, גם לא את אלה שהיא דגלה בהם. בממשלת גולדה היה ויכוח בין דיין, פנחס ספיר וביני, כאשר גולדה נטתה לעברנו; אנחנו התנגדנו לאפשרות שפועלים מהשטחים יבואו למשק הישראלי, מטעמים סוציאליים. דיין היה בעד לתת להם לעבוד, ולצידו עמד אלמוגי שהיה אז שר העבודה.

"כפשרה החליטה הממשלה להגביל את מספר הפועלים ל־50,000 ולא יותר. ומה קורה היום? כסוציאליסט, אני קובע בבושה כי יש אצלנו 150,000 עבדים שעובדים בתנאים שהם בושה וחרפה למדינה שדגלה בחברה צודקת".

ויקטור שם־טוב בהפגנה ב-1984 (צילום: IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

לא נראה לך כי 20 שנה היו זמן ארוך יחסית להבשלתה של התקוממות?
"הפתיע אותי שזה פרץ מאוחר כל כך. בזמן שהייתי שר בממשלה שמעתי הערכות מצב מודיעיניות ודיווחים שהדהימו אותי. הפחיד אותי שגם הממונים על המודיעין ועל המעקב עבור הממשלה, אינם מסוגלים לראות את ההתפתחות מתוך עיוורון.

"הקהיליה המודיעינית שלנו הופתעה מאוד מגמר הלוחמה בין עיראק ואיראן. אני זוכר שאחד מהם נשאל: למה לא ראיתם שזה נגמר? אז הוא אמר: ידענו שהמלחמה תיגמר פעם. ההפתעה הנוראה השנייה הייתה האינתיפאדה (הראשונה). לא רק שלא ראו אותה מגיעה, אלא גם ניסו לזלזל בה".

"הקהיליה המודיעינית שלנו הופתעה מאוד מגמר הלוחמה בין עיראק ואיראן. אני זוכר שאחד מהם נשאל: למה לא ראיתם שזה נגמר? אז הוא אמר: ידענו שהמלחמה תיגמר פעם"

על סמך הרקורד המשותף שלך עם רבין, כיצד אתה מסביר את מדיניותו?
"רבין הוא הביטוי הבולט ביותר של אובדן דרכה של מפלגת העבודה. רבין חצה לדעתי את הגבול הפוליטי. הוא רוצה להיות הריאליסט במחנה. הוא בא ועשה ניתוח אנליטי־רביני טיפוסי של המצב, והגיע למסקנה שיש תיקו בעם, וכפרגמטיסט הוא רואה את הרגע.

"הוא אמר לעצמו: אני חייב לחפש בסיטואציה הזאת של שוויון כוחות, מהי הנקודה שבה אני יכול להתקדם סנטימטר אחד עם הליכוד. לכן הוא הגיע לתכנית המשותפת של הבחירות בשטחים. אבל הוא אינו מבין שיש דינמיקה לעמדות הפוליטיות, והדינמיקה מטשטשת והיא תוביל אותו למבוי סתום".

ויקטור שם־טוב ויצחק רבין בארוע לרגל 50 שנה להקמת "על המשמר", יולי 1992 (צילום: ורד פאר, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

אריק שרון מככב בסיוטים שלך?
"מאוד. בגלל המשבר בפרלמנטריזם הישראלי, רבים היום חושבים שצריך איש חזק שיעשה סדר, ושרון משחק כל הזמן על הקלף הזה. תכסיסן בלתי רגיל, מניפולטור בלתי רגיל, עם נורמות מוסריות פרובלמטיות ביותר, מסוגל לכל קומבינציה, לכל התחברות, מחכה לרגע שלו".

"בגלל המשבר בפרלמנטריזם הישראלי, רבים היום חושבים שצריך איש חזק שיעשה סדר, ושרון משחק כל הזמן על הקלף הזה. תכסיסן בלתי רגיל, מניפולטור בלתי רגיל, עם נורמות מוסריות פרובלמטיות ביותר"

אולי הסכנה האמיתית למפלגת העבודה נמצאת דווקא בכיוון של דוד לוי, מי שמתיימר ליצג את הפועלים, שמכיר את מסדרונות ההסתדרות?
"מזלו של קיסר, שבבחירות להסתדרות רץ מולו שמאי ולא לוי. לוי רוצה להיות ראש ממשלה ולא מזכיר ההסתדרות. אם לוי היה רוצה להיות מזכ"ל ההסתדרות והיה מתייצב לבחירות, הסיכויים של קיסר היו זעומים ביותר.

"היות שאני מכיר טוב מאוד את תנועת הפועלים הבינלאומית, אני יודע שדמויות כאלה, של דמגוגים פופוליסטיים סוציאליים, משרתות את האיומים המוכרים לנו מאוד. אני לא רוצה להשוות, אבל אני מכיר עוד שני מנהיגים ששיחקו על זה. את שמו של האחד אני יכול לומר: מוסוליני. הוא היה סוציאליסט. הוא הציג את עצמו כמנהיג פועלים, וזה עבד יוצא מן הכלל".

* * *

לפני שמונה שנים נשלחתי לחדר עבודה זהה לחדרו של שם־טוב, לראיין את שמואל מיקוניס שנפטר זמן קצר לאחר מכן. כמו אצל מיקוניס, עמוס גם חדרו של שם־טוב במזכרות אישיות מחייו הציבוריים הארוכים. בעיקר תצלומים שונים של עצמו, קריקטורות, תצלום של בנו שמואל על תלולית חול שנראית כמו דיונה בסיני, ושיר מודפס וממוסגר בו בחר שם־טוב לעת פרישה.

ויקטור שם־טוב נואם במליאת הכנסת ב-1985 (צילום: IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

אם מפ"ם הייתה מפלגה מוקצה בישראל, הרי שמק"י של מיקוניס הייתה הגולאג בעצמו. אלא שמיקוניס בימיו האחרונים היה מסוגל לבוא חשבון עם מאיר וילנר על האופן בו נושל מזכותו לחתום על מגילת העצמאות, ואילו שם־טוב, ערב הבחירות הקובעות להסתדרות, נזהר בדבריו כשהוא מגיע לאנשי השיש של מפלגתו.

אם הייתה לי אכזבה במפגש איתו, היא קשורה לעובדה המוצקה שאלה, המפ"מניקים, אינם מסוגלים לבוא חשבון עם רוחו וכיסאו הריק של יערי ועם שיערו השב ועיניו הכחולות של חזן. מאז קיבל את פרס ישראל, קודם חזן ממעמד אלוהים חיים לאדמו"ר שבטי, ובשרו של שם־טוב צרוב עד היום בכוויות הקשות שמקבלים משמש העם.

החיים במפ"ם, כפי שהם מצטיירים מהפינה של שם־טוב, הם עסק חסר הומור וסקס אפיל פוליטי, חיים באפרוריות של סוציאליזם מעורב בשררה, לראות אך לא לגעת, לנסוע בוולוו אך לשבת בו על מושב מסמרים, להצטדק כל הזמן בפני הקיבוצניקים שחגים כניצים מעל ראשך העירוני.

כפוף למגבלות אופיו, אולי גם לסוג ידוע של חולשה כאשר החיים מתנווטים למאבקי כוח אמיתיים, שם־טוב אינו כועס ממש או יוצא מגדרו, כאשר הוא מתאר משהו מבוגדנותה של המפלגה ששירת שנים כה רבות.

כפוף למגבלות אופיו, אולי גם לסוג ידוע של חולשה כאשר החיים מתנווטים למאבקי כוח אמיתיים, שם־טוב אינו כועס ממש או יוצא מגדרו, כאשר הוא מתאר משהו מבוגדנותה של המפלגה ששירת שנים כה רבות

"להבדיל ממפלגת העבודה", אומר שם־טוב, "מנהיגי מפ"ם ההיסטורית מעולם לא רצו להיות שרים. הם הועידו אותי לשר בניגוד לרצוני. אמרתי להם, חברים, אתם עושים שגיאה, אתם לוקחים אדם כמו ויקטור שם־טוב, שהוא הטריבון של מפ"ם, שיש לו מגע רב עם ההמון, ואתם מביאים אותי לממשלה. אני קצת מפחד מהפוזה המיניסטריאלית. אני חושב שבמשך השנים היא תקים מחיצה ביני ובין הציבור.

יעקב חזן ומאיר יערי בוועידת מפ"ם ב-1980 (צילום: IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

"בניגוד לרצוני אמרה לי המפלגה, אנחנו לא מקבלים את הצעתך, אתה תמשיך לכהן כשר פעם שלישית. אמרתי, אם אתם לוחצים עליי, אני מוכרח להיות גם ברשימה לכנסת. בסוף הכניסו אותי לרשימה במקום לא ריאלי. אבל המערך ירד מהשלטון, וממילא לא הייתי שר וגם ח"כ לא הייתי".

חזן ויערי היו בהכרח טהורים ומורמים מעם. אתם התעסקתם בפוליטיקה.
"כאשר הייתה מתארגנת ועידת מפלגה, היה על מאיר יערי לכתוב תזה. הוא היה מסתגר שלושה־ארבעה חודשים ומכין תזה לוועידה. כשמאיר גמר, הוא הגיש את התזה לחזן, אז היה מתחיל ויכוח בין שניהם.

"כאשר הייתה מתארגנת ועידת מפלגה, היה על מאיר יערי לכתוב תזה. הוא היה מסתגר שלושה־ארבעה חודשים ומכין תזה לוועידה. כשמאיר גמר, הוא הגיש את התזה לחזן, אז היה מתחיל ויכוח בין שניהם"

"אחרי זה, התזיסים של מאיר וחזן היו נשלחים לחברי הלשכה של המפלגה. שם היו שלושים איש, כל אחד היה מעיר את הערותיו, ומאיר וחזן היו מקבלים או לא מקבלים את ההערות. ההערות היו הולכות לסניפים, ובסניפים היה כל חבר רשאי לרשום הסתייגויות ולהגיש אותן".

כששם־טוב גומר את התיאור המדויק אך המייאש של תהליך קבלת ההחלטות במפ"ם, ושנינו לוגמים מים קרים מכוסות תה שקופות, הוא נראה גא בהליך הדמוקרטי העממי, הכמעט משתק, לו היה שותף.

זוהי הדמוקרטיה שהוא מדבר עליה. זו שאריק שרון רוצה לרמוס, ושם־טוב מבין כי תזיסים אינם אפקטיביים מול פאטונים, ולכן הוא משוכנע כי עת הדיקטטור הגיעה. ברור שהוא מבין היום איך כל הנימוסים הפולניים האלה חרבנו את המפלגה והורידו אותה מעשרים מנדטים לשלושה. זה, וחייה בכיס החליפה של מפלגת העבודה.

גולדה מאיר ומשה דיין ב-1969 (צילום: שלום בר-טל/IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

"לא אסתיר ממך שהערכתי את גולדה כדמות חזקה. היא הייתה אדם שידע מה הוא רוצה, היא הייתה יריב מנומק. הערכתי אותה אם כי לא הסכמתי עם שום דבר ממה שהיא אמרה.

"לא אסתיר ממך שהערכתי את גולדה כדמות חזקה. היא הייתה אדם שידע מה הוא רוצה, היא הייתה יריב מנומק. הערכתי אותה אם כי לא הסכמתי עם שום דבר ממה שהיא אמרה"

"בנושא הפלסטיני היא הייתה אולי הנוקשה מכל השרים. כשהיית שומע את דיין, זה שהיה חכם ופיקח, המכיר את המציאות, גילית שהוא רוצה בסיפוח השטחים אך מתנגד להקמת קריית ארבע. מתוך אלמנטים פרגמטיים, הוא היה נגד החיכוך ההולך ומתגבר בינינו לבין הפלסטינים.

"בעניינים אלה הייתה גולדה יותר קיצונית מדיין, ואין הבדל בינה ובין שמיר בקונספציה. לדעתי, לו חיה היום, הייתה ודאי צועדת לקראת הכרה באש"ף".

זו ספקולציה שיכולה לקומם, ובצדק, את אלה שאינם רואים את הנסתר.
"הפרגמטיות הייתה טבועה בלשד עצמותיה, והיא הייתה מגיעה למסקנות אחרות. הנה, חיים גבתי, איש של גולדה, אומר שצריך לדבר עם אש"ף".

יש מישהו בגלריה של הפיגורות מן העבר שאתה מתגעגע אליו? אל חשיבתו המקורית? אל כוחו?
"בן־גוריון היה מוכן לנהל משא ומתן עם המופתי. כולם ידעו מי זה המופתי. אני מאמין שהוא היה הולך לדבר עם ערפאת. הייתי רוצה שקולו של יעקב שמשון שפירא, שהיה שר המשפטים אצל גולדה והתפטר שבוע אחרי מלחמת יום הכיפורים, יישמע. הוא אדם חכם. אני חושב שקדיש לוז חסר היום. הוא היה אדם שקול מאוד וענייני".

שולמית אלוני וויקטור שם־טוב בכנסת, ינואר 1986 (צילום: אפי שריר, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

אני שואל את שם־טוב אם שפירא עדיין חי. זו אינה שאלה מכשילה, אני באמת לא זוכר, ושם־טוב נעצר רגע, חושב שנייה, ואומר בפסקנות ששפירא חי וקיים.

בגילו של שם־טוב, הזיכרון הוא כמו יין משובח. השנים החולפות עושות לו פלאים. כל מי שמגיע לגיל המסוים הזה ומתמודד על בסיס יומי עם המושג הערטילאי הנקרא תוחלת חיים, יודע בעל פה את הסטטיסטיקה העדכנית של החיים והמתים.

מה עם דיין?
"דיין לא חסר לי".

מה תגיד ההיסטוריה על יגאל אלון?
"יגאל אלון היה מאהוביי, אך אינני יכול לסלוח לו על תכנית אלון. אינני יכול לסלוח לו על הקמת קריית ארבע, בניגוד לדעתו של דיין שהיה חריף וריאליסט ממנו. קריית ארבע היא תחילת הפריצה של כל הקנאות הלווינגרית של גוש אמונים. זה היה המקום הראשון של חיכוך דתי בין יהודים למוסלמים. זה היה אקט של הכנסת אלמנט דתי לסכסוך הלאומי, שנעשה ביוזמתו ובברכתו של אלון".

"יגאל אלון היה מאהוביי, אך אינני יכול לסלוח לו על על הקמת קריית ארבע, בניגוד לדעתו של דיין שהיה חריף וריאליסט ממנו. קריית ארבע היא תחילת הפריצה של כל הקנאות הלווינגרית של גוש אמונים"

אם יש היבט של טרגדיה אישית בקריירה הפוליטית של ויקטור שם־טוב, ואני לא משוכנע שיש, הוא קשור בעיקר לצדק הרטרואקטיבי המבוזבז כל כך של השמאל הישראלי.

ישיבת הממשלה בבניין הכנסת בירושלים ב-15 בדצמבר 1969. משמאל לימין: ראש הממשלה גולדה מאיר, סגן רה"מ יגאל אלון, שמשון שפירא, שמעון פרס, ישראל ברזילי, ויקטור שם-טוב וזאב שרף (צילום: משה מילנר/לע"מ)

מרוב שהפגינו הפגנות מדויקות נגד הכיבוש, בעד משא ומתן עם הפלסטינים, נגד ההתנחלויות, מול ישראל בהמית, מתנשאת ואטומה, הם הגיעו אל רגע ההכרעה האמיתי על ארבע כשלשונם בחוץ – נכים של השלום.

ויקטור שם־טוב, עם אמונתו העיוורת בדמוקרטיה פרלמנטרית, צדק ברוב עמדותיו המדיניות, אך צדקתו אינה משנה את העובדה שהפסיד. כעת נשאר לו להביט על האספסוף החולף מתחת לחלונו בדרכו לכלות את זעמו באיזה ערבי או שניים, ולקחת את תרופותיו.

כשהיה צריף לזגזג בין יערי, הפרולטריון והאינטליגנציה, הקיבוצים ופועלי הבניין, העדיף לרדת מהאוטובוס לפני התחנה הסופית. מה גם שהוא משוכנע שהתחנה הסופית היא הגיהנום בכבודו ובעצמו. ושם־טוב מבין באוטובוסים. הוא היה אחד מהדורשים הנמרצים ביותר לחקור את פרשת קו 300.

כשהיה צריף לזגזג בין יערי, הפרולטריון והאינטליגנציה, הקיבוצים ופועלי הבניין, העדיף לרדת מהאוטובוס לפני התחנה הסופית. מה גם שהוא משוכנע שהתחנה הסופית היא הגיהנום בכבודו ובעצמו

"אני לא יודע איך נולד גילוי הדעת המשותף של הקיבוץ הארצי וגוש אמונים", אומר שם־טוב. "הקיבוץ הארצי מתחיל לעשות פוליטיקה בלי מפ"ם. אני מבין שחברי בשומר הצעיר שחתמו על גילוי הדעת הזה, רוצים, ובצדק, לבלום את ההידרדרות למלחמת אזרחים. אבל זוהי תמימות נוראה לחשוב שבגילוי דעת עם גוש אמונים אפשר לבלום את הסכנה הזאת.

ויקטור שם־טוב נואם במפגש מפלגת מפ"ם בין יהודים ומוסלמים ב-1981 (צילום: IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

"אפשר לבלום רק אם נלחמים בגוש אמונים. גוש אמונים, פרט לקוסמטיקה ההתיישבותית, הוא בעיני הזרוע, אולי הפלנגות של הפשיזם הישראלי; זו הגזענות, אלה האנשים שמכינים פוליטית ואידיאולוגית את הטרנספר, את גירוש מאות אלפי תושבים ערבים בסיטואציה מלחמתית ראשונה.

"גוש אמונים, פרט לקוסמטיקה ההתיישבותית, הוא בעיני הזרוע, אולי הפלנגות של הפשיזם הישראלי; זו הגזענות, אלה האנשים שמכינים פוליטית ואידיאולוגית את הטרנספר"

"אבל טרנספר לא יהיה כאן; לא בגלל זעקה שתקום בעולם, אלא מכיוון שוויקטור שם־טוב ישכב על הכביש לפני גלגלי המשאיות ולא ייתן".

פורסם לראשונה ב"חדשות", 1989