שינייד אוקונור יצאה מהעולם שנראה כי לא יכלה לו עוד. המוזיקה של שינייד היא לא הקאפ־אוף־טי שלי, אבל זה בכלל לא העניין. העניין הוא מה שכריס כריסטופרסון (אותו אני דווקא מאוד אוהבת) לחש באוזנה של שינייד בסוף הטריביוט המפורסם שבו היא צעקה עירום ועריה את נשמתה מול קהל עוין.

כשהקהל (וההפקה בעקבותיו) ביקשו לסלקה מהבמה, כריסטופרסון יצא אליה לחבקה ולחש באוזנה "אל תתני להם לשבור אותך", וכתב לה ועליה את השיר היפהפה הזה "אחותי שינייד", "בעניין מהומת האלוהים שיצרה, כשאמרה את האמת בכל כוחה, וכולם שמעו בדיוק את היפוכה".

העולם הזה, כל הקיום האנושי הזה, הוא באמת בלתי נסבל לנפשות שיוצאות מגדרן. אני יודעת את זה. אני כל הזמן כותבת על זה. אבל כנראה שצריך לחזור על זה בלי סוף: הגלות הנפשית נכפית על האדם כתהום של בדידות, לרוב מודחקת ומוכחשת גם על ידי החברה וגם על ידי הגולה בה.

כשהקהל (וההפקה בעקבותיו) ביקשו לסלקה מהבמה, כריסטופרסון יצא אליה לחבקה ולחש באוזנה "אל תתני להם לשבור אותך", וכתב לה ועליה את השיר היפהפה הזה "אחותי שינייד"

החברה אינה סובלנית כלפי הגולים, קולם מערער על סדריה, אבל היא מעמידה פנים. החברה טובה בלהעמיד פנים ומשקיעה בכך משאבים רבים. לעיתים היא מתנאה במראית־עין של גולים סמליים, שגלותם נסבלת ונוחה ומקובלת על הבריות.

גם הגולים מעמידים פנים. הם זקוקים להיתכנות כלכלית וחִברוּתית כדי להשמיע ברבים את מלוא גלותם, את כל־קוֹלם החורג ממסלולו הכנוע של העדר, בלי להרמס תחתיו ובלי לעגל פינות. אם אין לך אמצעים, אתה חייב להמציא לעצמך שפה (וניבים) ולשכלל את אומנותך כדי לדבר דרכה עם העולם, עליו ועל עצמך. אתה חייב לשייף את הכלים כדי לדווח מן הרותחין בלי שיתהפכו עליך הרוחות. האומנות היא מפלטו של הגולה מעריצותו של הקונצנזוס. אבל לא כולם מצליחים להחזיק מעמד. המחיר הוא אדיר.

הצילו! (הדרה לוין ארדי)

שַׁבְּתָאִית אַחַת פָּרְשָׂה אֶת יְגוֹנָהּ בַּכִּכָּר,
הֶעֱמִידָה אֶת הַצְּלָב בְּמִכְחוֹלָהּ הַמְּיֻסָּר,
תָלְתָה עַצְמָהּ בְּעַל כָּרְחָהּ לְרַאֲוָה,
מָסְרָה נַפְשָׁהּ חִנָּם לְהוֹרָדָה
בְּמִלִּים מֵרְקָמוֹת חַיּוֹת.
אני קוֹרֵאת אֶת הַמִּלִּים
בְּאֵיזוֹ בְּרִית קְדוּמָה שֶׁל אָמָּנִים
מְלַקֶּטֶת פֵּרוּרֵי יַהֲלוֹמִים
לְשֶׁבַע הַשָּׁנִים, לִשְׁמֹר
שֶׁלֹּא יֹאכְלוּ אוֹתָם חַיִּים הַחֲזִירִים.

נָתַתִּי שֵׁם בְּלֶקֶט הַשִּׁירִים,
"הַצִּילוּ!", לֵאמֹר,
זֶה הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה אֶת הַצְּלָב,
זֶה הָאִישׁ שֶׁצָּעַק הַצִּילוּ וְיָדַע
שֶׁאֵין הַצָּלָה, וְלַמְרוֹת הַיְּדִיעָה,
וְלַמְרוֹת כָּבְדּוֹ שֶׁל הַצְּלָב שֶׁנָּשָׁא.
וַאֲנִי, אֶת הַצְּעָקָה הַזֹּאת הַמִּתַּמֶּרֶת בְּיָפְיָהּ,
עִם הַהוּמוֹר הֶעָקוּד, צְחוֹקָהּ שֶׁל הַצְּלוּבָה,
לָקַחְתִּי לִי לְהַצָּלָה
כִּדְבַר תּוֹרָה חַיָּה
שֶׁבָּאָה לַשְּׁכוּנָה,
כְּלֶחֶם עֹנִי.

אִי אֶפְשָׁר לִבְרֹחַ מֵהַמָּקוֹם
שֶׁאֵלָיו נִקְלַעְנוּ בְּכָל מְאוֹדֵנוּ
הַגֵּנֵטִי, הַהִיסְטוֹרִי, הַסּוֹצְיוֹ־אֵקוֹנוֹמִי.
הַמּוֹצָא הַיָּחִיד מִמּוֹצָאֵנוּ –
אָמָּנוּת עֲשׂוּיָה מֵאִתָּנוּ,
יַצְאָנִית טְרוּפָה
שֶׁאֵין לָהּ מוֹצָא,
וְאֵין לָנוּ.

אֲנִי אוֹהֶבֶת אָמָּנִים לְלֹא־מוֹצָא.
אָמָּנִים שֶׁלֹּא מָצְאוּ.
אָמָּנִים שֶׁיָּצְאוּ מִגִּדְרָם
וּמוֹחִים נֶגֶד עַצְמָם
וְתוֹלִים אֶת עַצְמָם בַּכִּכָּר
עַל הַצְּלָב שֶׁבָּנוּ בְּיָדָם,
בִּלְשׁוֹנָם, בְּקִלְשׁוֹנָם,
בְּאָמָּנוּת עַזָּה,
לֹא־תִּפְקוּדִית, לֹא־כַּלְכָּלִית,
חַסְרַת מְנוּחָה,
וְכִי מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרָם,
הַמְּעִזִּים לְהִכָּלֵם אֶל אֵין־אוֹנָם בִּמְלוֹא אוֹנָם
מוּל עֵינֵיהֶם הַמַּכְלימוֹת שֶׁל זוּלָתָם.
לֹא כְּקָרְבָּן, לֹא כְּתַלְיָן, לֹא כְּמַטִּיף
לֹא כְּאָגֶ'נְדָּה לְתִקּוּן עוֹלָם,
אוּלַי בְּגַאֲוָה פּוּרְתָּא, שְׁמוּטָה,
הַמִּלִּים נוֹשְׂאוֹת אוֹתָם
מִן הֶעָפָר אֶל הֶעָפָר.

מִכָּל הַחֻקִּים וְהַמִּצְווֹת אֲשֶׁר נִשְּׂאוּ לַשָּׁוְא
בַּמַּבָּטִים הַנִּשָּׂאִים עַל רַחֲמָיו
הַמְּדֻמִּים שֶׁל הַזּוּלָת,
נָקְעָה נַפְשָׁם.
הָעֲלִיבוֹת הַכַּלְכָּלִית נוֹשֶׁפֶת בְּעָרְפָּם
אֶת מְחִיר תְּהִלָּתָם הַמְּבֻזָּה.
הַצִּילוּ. הַצִּילוּ. אֵין בְּרֵרָה.
הַחֶבְרָה תּוֹבַעַת אֶת חוֹבָהּ,
וּמִסָּבִיב צוֹבֵא הָעָם וְכָל אֲשֶׁר אָוָה,
וּבֵית הַשֵּׁן וְכָל הַמִּגְדָּלִים אֲשֶׁר בָּנָה
עַל חֻרְבָּנָהּ שֶׁל הַצְּלוּבָה,
הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים,
הֲלֹא הֵם דִּבְרֵי הַיָּמִים,
הֲלֹא הֵם תְּלוּיִים כְּעֵדוּיוֹת אִלְּמוֹת
עַל הַקִּירוֹת בַּמִּגְדָּלִים,
אוֹ נְעוּלִים בְּכַסָּפוֹת, בַּמַּרְתְּפִים,
נוֹשְׂאִים רְוָחִים,
מְשַׁלְּמִים אֶת חוֹבַת הַצְּלוּבָה
לַחֶבְרָה
וְלַכַּלְכָּלָה.

את השיר הזה כתבתי לחברתי השבתאית לפני כמה חודשים. בשבוע שעבר דיברנו כל הלילה, והתרסקנו על יוטיובים ברומו של עולמנו, הפנימי והחומרי להכאיב. בבוקר למחרת היא שלחה לי את מוריסי.

"YOU KNOW I COULDN'T LAST" (July 26, 2023) https://t.co/7OqtOk1HoA

— morrisseysolo (@morrisseysolo) July 26, 2023

ואני מיהרתי לתרגם בחופשיות את מה שכתב באתר שלו:

"אתה יודע שלא אחזיק מעמד" (מוריסי, 26 יולי, 2023)

"היה לה רק את 'עצמה' לתת. היא נזרקה מהלייבל שלה אחרי שמכרה 7 מיליון אלבומים עבורם. היא נהייתה מוטרפת, כן, אבל לא־מעניינת היא מעולם לא הייתה. היא לא עשתה שום דבר רע. הייתה בה פגיעוּת גאה… ויש בתעשיית המוזיקה זן מיוחד של זמרים 'לא־שייכים' (את זה אני מכיר מקרוב מאוד), ואיש אינו מהלל אותם אלא במותם – כשהם כבר לא יכולים לענות.

"היום גן־המשחקים האכזרי של התהילה שופע שבחים לשינייד…עם התוויות האדיוטיות הרגילות של 'אייקון' ו'אגדה'. אתם משבחים אותה עכשיו רק בגלל שזה מאוחר מדי. לא היה לכם האומץ לתמוך בה כשהייתה בחיים וחיפשה אתכם. העיתונות תתייג אמנים כבעייתיים בגלל כל מיני חסכים … ותכתוב על שינייד שהיא עצובה, שמנה, מזעזעת, משוגעת…הו, אבל לא היום! מנכ"לי מוזיקה שֶעטו על פניהם את החיוך הכי מקסים שלהם כשסירבו לעבוד איתה, מתייצבים עכשיו בתור לתאר אותה כ"אייקון פמיניסטי", וכל מיני ידוענים ל-15 דקות ושדונים מהגיהינום וחברות תקליטים של רב־תרבותיות מאולצת – נדחפים לצייץ את החרטוט שלהם בטוויטר… כש*אתם* הם אלה שהביאו את שינייד לוותר… כי היא סירבה להיות מתוייגת, וכי היא הושפלה, כפי שהמיעוט שמזיז את העולם תמיד מבוזה ומושפל.

"למה זה מפתיע ששינייד אוקונור מתה? למי היה אכפת מספיק כדי להציל את ג'ודי גרלנד, וויטני יוסטון, איימי וויינהאוס, מרילין מונרו, בילי הולידיי? לאן עוד אפשר ללכת כשהמוות נראה כמוצא הטוב ביותר? האם שיגעון המוזיקה הזה היה שווה את חייה של שינייד? לא. היא הייתה מאתגרת, ואי אפשר היה לשים אותה בקופסה, והיה לה את האומץ לדבר כשכולם העדיפו את השתיקה הבטוחה. הציקו לה רק בגלל שהייתה מי שהיא. בסופו של יום עיניה נעצמו בחיפוש אחר מקום שבו יניחו לנפשה להיות.

"כמו תמיד, המיינסטרים העלוב מפספס את העיקר, ועם לסתות נעולות חוזר ההמון על הביטויים המעליבים בטיפשותם, 'אייקון' ו'אגדה', כשבשבוע שעבר השתמשו במילים הרבה יותר אכזריות ומלעיגות. מחר יחזרו השוטים המתרפסים לפוסטים המחורבנים שלהם, ולסרטן הגינויים ולתרבות ההפסלה הנעימה שלהם, ולעליונות המוסרית שלהם ולהספדים שלהם העשויים מקיא ממוחזר…כל אלה יתפסו אתכם רובצים ומשקרים בימים כאלה… שבהם שינייד כבר אינה זקוקה לעיסה הסטרילית שלכם".

ולסיכום העניין, "הם לא הבינו את העניין" של אדם ג'יימס לוין ארדי:

הדרה לוין ארדי היא מוזיקאית, סופרת, משוררת, אמנית ספוקן-וורד, מופיענית (גם קצת מציירת). בוגרת אוניברסיטת ניו יורק בקולנוע וטלוויזיה בהצטיינות יתרה. פרסמה 3 ספרים (שירה ופרוזה), 18 אלבומים (אנגלית ועברית) ומדי פעם מפרסמת מאמרים וטורים. לעולם לא תוותר על כוס היין שלה. "הבוב דילן והטום ווייטס הישראלית" (הארץ).