ביום רביעי האחרון החליט שר החינוך יואב קיש להרחיק את פורום המשפחות השכולות ממערכת החינוך הישראלית. על ההחלטה הדכאנית הזו לא נשמעו זעקות לשמים במוצאי שבת בקפלן.

פרסום ראשון:

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

שר החינוך יואב קיש זימן לשימוע את פורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני במטרה להוציאם ממאגר תכניות החיצוניות של משרד החינוך

הסיבה: אי עמידה בתנאי סף חדש שהכניס קיש לפיו יוסרו תכניות שמבזות את חיילי צהל, חללי צהל ונפגעי פעולות איבה
???? pic.twitter.com/Kv8J3e9ZGL

— amir ettinger – אמיר אטינגר (@amirettin) June 20, 2023

במקרה הזה, הצנזורה והשתקת הפיות הדיקטטורית לא עניינו את המיינסטרים הישראלי. חופש הביטוי של ארגון חברה אזרחית שמעביר מסר של חתירה לסיום הכיבוש והסכסוך במטרה לשבור את מעגל הדמים, הוא לא חלק מאותו חזון "דמוקרטי" שמקודם בקפלן.

חופש הביטוי של ארגון חברה אזרחית שמעביר מסר של חתירה לסיום הכיבוש והסכסוך במטרה לשבור את מעגל הדמים, הוא לא חלק מאותו חזון "דמוקרטי" שמקודם בקפלן

הפורום הוא ארגון אמיץ מאין כמוהו, וכל משתתפיו נדרשים לגייס תעצומות נפש כדי לקחת חלק בפעילותו. חבריו, פלסטינים וישראלים ששכלו בני משפחה, בוחרים פעם אחר פעם לתעל את האבל שלהם לקידום מסר של אמפתיה הדדית, וחושפים קבל עם ועדה את כאבם האישי. הם בוחרים להיחשף חרף המתקפות נגדם, מתוך אמונה עמוקה שעלינו לחתור להבין ולקבל אחד את השני, ושרק כך נוכל להתקדם לעתיד טוב יותר.

לאורך השנה מקיים הפורום מפגשי דיאלוג בבתי ספר ומוסדות. במסגרת המפגשים, נציג פלסטיני ונציג ישראלי מספרים על חוויית האבדן, ושוטחים בפני הציבור את המחיר הגדול של המשך הלחימה והכיבוש.

המסר הוא פשוט: כולנו חוות שכול וכאב באותה צורה. אין הבדל בין אם שכולה פלסטינית לאם שכולה ישראלית. יש לנו חובה לפעול למניעת היווצרותן של משפחות שכולות נוספות.

שיא הפעילות של הפורום מוכר היטב: טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני המשותף.

אני התאהבתי בפורום ב-2020, כשצפיתי בטקס המשותף בזום בשיא הגל הראשון של הקורונה. אחד הדוברים היה יעקוב א-ראבי, שאשתו נהרגה בפעולת טרור יהודי – מתנחלים זרקו אבנים על הרכב בו יעקוב ואשתו עאישה נסעו יחד עם בתם בת ה-9. עאישה, אם לשמונה, נפגעה בראשה ומתה מפצעיה תוך זמן קצר.

התאהבתי בפורום ב-2020, כשצפיתי בטקס המשותף בזום. אחד הדוברים היה יעקוב א-ראבי, שאשתו, אעישה, אם ל-8, נהרגה בפעולת טרור יהודי – מתנחלים זרקו אבנים על הרכב בו נסעו עם בתם בת ה-9

יעקוב סיפר על ההלם של בתם הקטנה, שראתה את אמה נרצחת באכזריות שרירותית.

גדולת הלב שהאיש הזה גייס כדי לעמוד מול קבוצה של ישראלים ולספר לנו מה ישראלים אחרים חוללו לו, תפסה אותי. הרי הכי קל היה לאדם במצבו לשנוא את כולנו.

במוצ"ש ה-5 באוגוסט, שלושה ימים אחרי שהחליט שר החינוך לאסור על הפורום להיכנס לבתי ספר ולהעביר לנוער ישראלי מסר של הבנה הדדית, של חזון אחר למקום הזה – קיים הפורום מפגש דיאלוג ברחבת הסינמטק בתל אביב תחת הכותרת "בדרך לקפלן עוצרים בכיכר השלום". ההפגנה הזמינה את הציבור להכיר את התוכנית ששר החינוך בדיקטטורה הישראלית הנרקמת החליט להרחיק מבתי ספר.

הגוש נגד הכיבוש בהפגנות ברחבי הארץ במוצ"ש:
▪️תל אביב צעדה משדרות ההשכלה פינת השלום(18:45) 》קפלן פינת דה וינצ'י. בדרך לצעדה – מוזמנות.ים לעבור ברחבת הסינמטק למפגש של פורום המשפחות השכולות (17:00)
▪️חיפה צעדה מהאודיטריום (18:30) 》מרכז חורב
▪️באר שבע קניון הנגב (20:30) pic.twitter.com/su4an9wsgT

— الكتلة ضد الاحتلال- הגוש נגד הכיבוש (@GushNegedKibush) August 5, 2023

המפגש לא עניין את ציבור "כוח קפלן". למרות שהפורום התאמץ להביא את המפגש ללב תל אביב, שעות ספורות לפני ההפגנה השבועית העצומה בקפלן ובמרחק של הליכה קצרה מרחבת הסינמטק – מפגיני קפלן לא הגיעו. למפגש הדיאלוג של הפורום הגיעו כמאה פעילות ופעילי מאבק בכיבוש, אותם מעטים שעדיין מוכנים לשמוע על כאב פלסטיני.

המפגש היה מרגש ומעורר השראה כתמיד. שמענו ממוחמד, תושב חלחול ליד חברון, שאחיו פיראס נהרג "בשוגג" בתחילת האינתיפאדה השנייה, כשחייל שראה בחור פלסטיני צעיר לא חמוש הולך ברחוב הניח שמדובר במחבל. שמענו מגילי, שאחיו גיורא נהרג בחזית הדרומית במלחמת יום הכיפורים.

שמענו ממוחמד, תושב חלחול, שאחיו פיראס נהרג "בשוגג" בתחילת האינתיפאדה ה-2, כשחייל, שראה בחור פלסטיני צעיר לא חמוש הולך ברחוב, הניח שמדובר במחבל. שמענו מגילי, שאחיו גיורא נהרג במלחמת יום כיפור

שניהם דיברו בכנות על הרצון לנקום את מות אחיהם בשנים הראשונות שלאחר המוות, ועל התהליך האישי שעברו בעזרת הפורום, שאיפשר להם להאמין בעתיד אחר ולראות את שכניהם מהעבר השני של הקו הירוק בתור מה שהם – בני אדם.

בדרך הביתה מהמפגש עברתי בצומת הרחובות קפלן וליאונרדו דה וינצ'י. ראיתי מאות מפגינים עם חולצות צבעוניות קונים דגלי ישראל ובייגלה מהרוכלים שהבינו שיש כאן קופה שבועית שאפשר לדפוק.

עוד מינואר אני שואלת את עצמי מה הקשר שלי להפגנות השבועיות האלה נגד הרפורמה המשפטית. מה לי ולהפגנה שלא עוסקת כלל בחופש ביטוי לכולם ולכולן, בשוויון זכויות, במאבק נגד דיכוי של עם שלם – אותו דיכוי שגרר אותנו לשפל שבו אנחנו נמצאים כעת.

מה לי ולהפגנה שלא מבינה בכלל מהי דמוקרטיה. מה לי ולתנועה שחורטת על דגלה שמירה על זכויות של קבוצות פריווילגיות שלא רוצות שייקחו להם את זכויות היתר. שלא מוכנות אפילו לשמוע על כאבם העצום של אחרים, שחיים כבר 56 שנה בדיקטטורה צבאית על מלא.

הניסיונות להשתיק את מבקריה של המדיניות הישראלית בשטחים, את כל מי שמדבר על מורכבות המציאות כאן, הם מהלך דיקטטורי פאר אקסלנס: צנזורה של מי שהמסרים שלו לא מוצאים חן בעיני המשטר. המסר הזה לא תופס מקום מרכזי בהפגנות בקפלן, הרי שהן נועדו לכישלון. גם אם הן יצליחו בסבב הזה, אם לא נרד ממסלול הדיכוי שאנחנו מדרדרים בו כבר עשורים רבים, אם לא נמצא חזון אחר למקום הזה שהוא קצת יותר מ"שיהיה סבבה לחיות במרכז" ו"שיהיו חרויות בסיסיות ליהודים", לנצח נמשיך להידרדר עמוק יותר לתוך התהום.

שניהם דיברו בכנות על הרצון לנקום את מות אחיהם בשנים הראשונות לאחר המוות, ועל התהליך האישי שעברו בעזרת הפורום, שאיפשר להם להאמין בעתיד אחר ולראות את שכניהם מהעבר השני של הקו הירוק כבני אדם

בדרכי הביתה התחילו להגיע ידיעות על פיגוע בלב תל אביב: הרוג אחד, לא כולל המפגע. סייר שנאבק במפגע והציל עוברי אורח בגופו. באירוע אלימות נפרד, באותו יום בבוקר נרצח נער פלסטיני בן 19 בידי מתנחל שפלש לאדמת הכפר שלו. המחשבות על המשפחות השכולות החדשות שנוצרו אתמול לא מרפות ממני.

לי כספי היא פעילת זכויות אדם העובדת בעמותת רופאים לזכויות אדם. בעלת תואר שני במשפט זכויות אדם בינלאומי מאוניברסיטת אדינבורו, ומאמינה גדולה בכוח של לימודי ערבית ככלי לשינוי תפיסת המציאות שלנו, וביכולת של כל אחת ואחד מאתנו לעשות צעדים קטנים של אמפתיה ובניית אמון.