השימוש התכוף במונח "מלחמת אזרחים" או "מלחמת אחים" בחברה הישראלית בחודשים האחרונים הפך מרכיב בולט בשיח הציבורי. זאת בעקבות המהלך החד-צדדי של ממשלת ישראל, המנסה לבצע מהפכה שלטונית כוללת.
עם זאת, ישנו פער גדול בין החוויה הנוכחית: אלימות, הפגנות, מחלוקות, אפילו נבואות הזעם האפלות – ובין מלחמות אזרחים שידעו מדינות אחרות, לא רחוקות מאיתנו, לפני עשורים בודדים.
ישנו פער גדול בין החוויה הנוכחית: אלימות, הפגנות, מחלוקות, אפילו נבואות הזעם האפלות – ובין מלחמות אזרחים שידעו מדינות אחרות, לא רחוקות מאיתנו, לפני עשורים בודדים
ולא שחסרו כאן אירועים קשים וטראומטיים. נרצח כאן כבר ראש ממשלה.
היו כאן גלי מהומות ששטפו את המדינה ואיימו להטביע את "מגש הכסף" עליו ניתנה מדינת ישראל במאה השנים האחרונות. מהומות על רקע חברתי, על רקע כלכלי ומהומות על רקע של יחסי ערבים ויהודים, מלחמה ושלום.
החל בסזון – מסע "הצייד" שניהל ארגון ההגנה נגד האצ"ל במטרה לאלצו לחדול מהמאבק בבריטים בשלהי מלחמת העולם השנייה. פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים, הבניין שהתמוטט וקבר תחתיו 90 איש, יהודים ערבים ואנגלים. הטבעתה של אוניית הנשק שהביא האצ"ל, "אלטלנה", שעלתה באש מול חופי תל-אביב. 16 אנשי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל נהרגו.
דרך שנות החמישים, בהן פרצו מהומות על רקע הדיונים סביב הסכם השילומים עם גרמניה, כאשר ממשלת ישראל הסכימה לקבל מגרמניה סכום של שלושה מיליארד מרק – סכום אדיר באותה תקופה, כפיצוי "לתיקון העוול". מפגינים נגד ההסכם פרצו לבניין הכנסת והשליכו אבנים אל עבר חברי כנסת שנכחו באולם.
עבור בשכונת ואדי סליב בחיפה והמהומות שפרצו בשכונה נגד הממסד של מפא"י ששלט במדינה באותם ימים, על רקע אפליה עדתית, והמשכם בהפגנות "הפנתרים השחורים".
תחנה נוספת וטעונה היא רצח פעיל "שלום עכשיו" אמיל גרינצוויג בהפגנה נגד מלחמת לבנון הראשונה. רימון שזרק יהודי איש ימין אל עבר המפגינים.
מאוחר יותר יצאו המפגינים מהימין כדי למחות על הפינוי שנכפה עליהם מבתיהם בסיני, שטחים שהוחזרו למצריים כחלק מהסכם השלום עם השכן הגדול מדרום.
וכלה בשנות התשעים בהפגנות בעד ונגד הסכמי אוסלו, שאיימו לקרוע גם אז את העם, והסתיימו בשלוש יריות שירה יגאל עמיר, פעיל ימין משיחי, בראש הממשלה בסיום עצרת השלום.
פינוי ישובים יהודים בשטחי עזה וצפון השומרון בשנת 2005 הביא אתו עוד גל עכור של מהומות. פעם נוספת שמפגיני הימין המשיחי התבצרו על הגגות, נעלו עצמם בשרשרות ברזל בבתי הכנסת, ואילצו את כוחות הביטחון לפנות אותם בכוח. גוש קטיף הוחזר לשליטת הפלסטינים.
היו כאן גלי מהומות ששטפו את המדינה במאה השנים האחרונות ואיימו להטביע את "מגש הכסף" עליו ניתנה המדינה. מהומות על רקע חברתי, על רקע כלכלי, ומהומות על רקע יחסי ערבים ויהודים, מלחמה ושלום
בכל אותם אירועים אלימים וטראומטיים ככל שיהיו למרקם החברתי בארץ – מעולם לא התדרדרו לכדי "מלחמת אחים".
השימוש בביטוי "מלחמת אחים" נועד לזעזע, להרתיע אולי מהתדרדרות נוספת של הקרע הנוכחי – אבל הוא רחוק ממלחמות אזרחים שאירעו בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת. וטוב שכך.
סיקור ותיעוד מלחמות אזרחים היה בשנות השמונים והתשעים חלק מעבודתי כמפיק חדשות ברשתות טלוויזיה אמריקאיות. את מלחמת האזרחים ביוגוסלביה, מתחילתה בשנת 1991 ועד 1993, סיקרתי עבור NBC. כאשר הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה החלה את ההרס העצמי שלה עם הפרדת האזור הצפוני – סלובניה מהשלטון המרכזי בבלגרד, אש המרי לא עצרה בליובליאנה. היא המשיכה ושרפה את קרואטיה וסרביה, ובוסניה והרצגובינה בדרום.
זאת הייתה מלחמת אחים בין בני עם אחד לכאורה. אנשים שחיו מאות שנים כתף אל כתף. אבל אנשים שהיו בני דת אחרת, מוסלמים ונוצרים, נוצרים קתולים ונוצרים אורתודוקסים. אנשים שבהינף יד הציתו בתים על יושביהם. שלחו אש בשדותיהם של שכניהם בכפר, הציתו כנסיות, בתי ספר ומבני ציבור אחרים. התעללו בחלשים ורצחו את החזקים.
ראיתי מלמות אחים באפריקה – מלחמות שכנים, בני שבטים שונים, שהובלו אל אלימות ללא רחמים – רק כי היה בידיהם יותר נשק ופחות מצפון.
זאת הייתה מלחמת אחים בין בני עם אחד לכאורה, שחיו מאות שנים כתף אל כתף, אבל השתייכו לדתות שונות. אנשים שבהינף יד הציתו בתים על יושביהם, שלחו אש בשדות שכניהם בכפר, הציתו כנסיות ובתי ספר
באפריקה, כמו ביוגוסלביה, טיהור אתני היה השם "המכובס" שניתן למעשי הזוועה ההרג חסר רחמים של כל מי שלא הצליח לברוח בזמן. מאות אלפי פליטים בורחים נרדפים ממקום למקום היו הסימנים לכך שכאן בערה אש מלחמת האזרחים או מלחמת האחים.
הייתי בסרייבו, בירתה של בוסניה הרצגובינה, המדינה שזכתה בעצמאות בתחילת שנות ה-90 והביאה עליה את אימי המצור שהטיל על העיר הצבא הסרבי, בסיוע מליציות סרביות מקומיות.
הם הקיפו את העיר וסגרו עליה בטבעת הדוקה במשך כארבע שנים. בלב ליבה של הציוויליזציה, ביתם של כמעט 400,000 אנשים; נשים וילדים עצרו את מהלך חייהם הסדיר. הבוסנים נלכדו ונחשפו ללא הרף לצלפים ולהפגזות ארטילריות כבדות של הצבא הסרבי. משימות פשוטות כמו יציאה להביא מים לשתייה, לקנות לחם או מזון לתינוקות, הפכו ביום אחד לאתגר מסכן חיים.
במשך שלושה שבועות שהיתי בעיר תחת המצור הכבד עם צוות הטלוויזיה לרשת האמריקאית. מידי יום היינו יוצאים לסיבוב בעיר לחפש את הסיפור היומי לחדשות הערב בצד השני של האוקיינוס.
האודי-6 המשוריינת שלנו חרכה את האספלט ב "שדרת הצלפים", הרחוב אולי הכי מסוכן בעולם, כביש שנשלט לאורכו על ידי צלפים סרבים שישבו בעמדותיהם על ההר מעבר לנהר. כמובן שגם לו היו שם רמזורים – "לא עוצרים כאן באדום" הסביר דני הנהג המקומי שליווה אותנו.
באפריקה, כמו ביוגוסלביה, טיהור אתני היה השם "המכובס" למעשי הזוועה ההרג חסר רחמים של כל מי שלא הצליח לברוח בזמן. מאות אלפי פליטים נרדפים העידו על כך שכאן בערה אש מלחמת האזרחים
היה צפוף באוטו עם השכפ"צ, והקסדה הכבידה, אבל לא העזתי להסיר אותה. יוסי ישב מקדימה וצילם. דֵּנִי ביקש ממנו להוריד מצלמה. זה מסוכן, הסביר, מישהו יכול לטעות ולחשוב שמדובר במטול רקטות ולירות עלינו.
מרטין ישב מאחור – גם הוא עם מצלמה, אבל מצלמה קטנה. מרטין צילם מתוך הרכב החוצה את דני במראה, דני סיפר על החיים בעיר. הום סינמה. וודאי יהיה מרתק לראות את זה בעוד שלושים שנה, חשבתי אז ולא ידעתי עד כמה.
באחד הבקרים הגענו אל בית חולים מקומי, בית חולים לילדים (לי בבית בהרצליה היו כבר שתי בנות. בת 5 ובת 12. בית חולים לילדים). בית חולים לילדים תמיד סיפק סיפור קורע לב.
שקי חול הגנו על הכניסה. שלושה אמבולנסים חנו ליד השלט המצביע על חדר המיון. בבית החולים לא היו מבקרים. בבית החולים הזה גם לא היו חולים. זה בית חולים לילדים שנפגעו במלחמה. אלפים נפצעו, 1300 נהרגו במהלך קרוב לארבע שנות המצור על העיר.
בכניסה חיכתה לנו דר' יסינה, שהתבקשה ללוות אותנו בביקור. יסינה הייתה רופאה צעירה, בוסנית שנולדה בסרייבו, למדה והתמחתה ברפואת ילדים בבלגראד, העיר שהייתה בירת הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה עד 1991. אז פרצה המלחמה והרפובליקה התפרקה.
שקי חול הגנו על הכניסה. שלושה אמבולנסים חנו ליד השלט המצביע על חדר המיון. בבית החולים לא היו מבקרים. בבית החולים הזה גם לא היו חולים. זה בית חולים לילדים שנפגעו במלחמה
דר' יסינה הרגישה רדופה כבוסנית מוסלמית בין עמיתיה הסרבים הקתולים בבית החולים בבלגרד, עזבה את ביתה שם ואת המשרה שהייתה לה בבית החולים וחזרה אל בית הוריה באחת השכונות של סרייבו, בירת החבל הבוסני. שם הייתה חלק מהרוב.
יסינה לקחה אותנו במדרגות אל הקומה השנייה, אל המחלקה הכירורגית. חדרים גדולים, תקרות גבוהות. תוך כדי שעברנו במסדרונות הריקים השקטים שרק הד נעליה נשמע בהם, יסינה סיפרה על המחסור בתרופות ובחומרי חבישה. גם מכלי חמצן קשים להשגה.
אבל הקשה ביותר היה מצבם הנפשי של הילדים שאושפזו בבית החולים. ילדים שהגיעו ללא מלווה לאחר שנפגעו מפגז טועה או כדור של צלף סרבי. ילדים שהוריהם הביאו אותם אמנם אך נאלצו להשאירם ולשוב לביתם לטפל בילדים האחרים שנותרו מאחור. האבות נלקחו לשירות הצבא, והיו ביניהם ילדים שלא היה להם לאן לחזור, ילדים שאיש לא בא לבקר, וילדים שאף אחד לא הגיע להחזיר אותם לבתיהם לאחר שהחלימו.
כזה היה אמיר. ילד בן שנתיים אולי שנתיים וחצי. אמיר שהה שם כבר שלושה חודשים. הוא הגיע עם שפה שסועה אחרי שאימו הביאה אותו והשאירה אותו לחסדי הצוות הרפואי. היא נאלצה לחזור אל הכפר שמחוץ לעיר הנצורה, שם השאירה לבדם שלושה ילדים, הגדולה בת 11.
בעלה הצטרף לכוחות המגינים על המולדת, כך סיפרה יסינה, וכעת – אמיר שהחלים מהניתוח רצה לשוב הביתה. הוא חיפש את אמא, אבל אמא לא כאן ולכן הוא נשאר בבית החולים בינתיים. אמיר שתק ותלה עיניים גדולות בתקרה. יסינה לחשה לנו, כדי שהילד לא ישמע, שאם המשפחה לא תיצור קשר עם בית החולים בזמן הקרוב – אמיר הקטן יועבר לבית היתומים העירוני.
היו שם ילדים ללא מלווה שנפגעו מפגז טועה או כדור של צלף סרבי. ילדים שהוריהם נאלצו להשאירם ולחזור לשאר ילדיהם, ילדים שלא היה להם לאן לחזור, או כאלה שאיש לא בא לבקר או להחזיר לביתם
עד היום אני רואה את הילד, אמיר, יושב מצונף מכונס בעצמו אוחז בבובת סמרטוטים שאולי היא המזכרת היחידה מהבית, מהמשפחה שהייתה לו עד שלושה חודשים קודם לכן. אני יכול לראות אותו גם היום, שלושים שנה בדיוק לאחר שפגשנו אותו אז בבית החולים לילדים, יושב בפינת המיטה הקטנה המסורגת, תינוק עם צלקת על השפה העליונה, סימן לניתוח שנעשה לו.
איפה אמיר היום? האם אמא שלו מצאה אותו? או שאולי בכלל נשאר, גדל ובגר בבית היתומים? שלושים שנה, והמבט שלו, כמו המבט של הילדים שהשארנו מאחור רעבים צמאים חולים במחנות הפליטים בסומליה, או אלה בצפונה של אתיופיה. והמבט של הילדה שעמדה ליד המלון בבוקר קפוא אחד של חג המולד בטימישוארה, רומניה – כולם צלקות לחיים.
גם שלושים שנה אחרי והריחות כמו המבטים צרובים בזיכרון לתמיד כנראה. ריחות הליזול של בית החולים, כמו ריח החלב המורתח בארוחת הבוקר, או ריחו של הקפה השחור עם הג'ינג'ר אצל מוחמד במוגדישו בווילה שלנו. ריח הביוב הזורם ברחובות של ביידואה, או השמש השורפת כל דבר חי בעיר הנמל אסאב בדרומה של סומליה מול חצר-מוות, לחופו של הים האדום.
כאלה הן מלחמות אזרחים. הן לעולם לא מסתיימות ב-Happy End. אין בהן מנצחים – יש רק מפסידים. הן מצלקות אומות, הן שורפות באש כל מה שנקרה בדרכן. הן לא מבחינות בין עמית לטורף או בין אח לאחותו.
כאלה הן מלחמות אזרחים. הן לעולם לא מסתיימות ב-Happy End. אין בהן מנצחים – יש רק מפסידים. הן מצלקות אומות, הן שורפות באש כל מה שנקרה בדרכן. הן לא מבחינות בין עמית לטורף או בין אח לאחותו
המצור על 400,000 תושבי סרייבו נמשך קרוב לארבע שנים. כשהוסר המצור נספרו בסך הכל כ-14,000 גופות. מהן כאלפיים ילדים שנהרגו. יש מי שספר – למעלה מחצי מיליון פצצות הוטלו על העיר הנצורה! למעלה ממאה אלף תושבים (סרבים וקרואטים מן הסתם) עזבו או גורשו מבתיהם בבוסניה.
כזאת היא מלחמת אזרחים, מלחמת אחים.
יודעים איך היא מתחילה – לא יודעים איך היא תסתיים.
חנני רפופורט בעברו מנכ״ל חברת התקשורת ״JCS אולפני הבירה״, מפיק ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות ABC News & NBC News וזוכה פרס EMMY לכתבת חדשות לטלוויזיה. כיום סבא במשרה מלאה ומספר סיפורים מנקודת מבט מאד מאד אישית. תמונות הסטילס צולמו על ידו במהלך עבודתו, אלא אם צוין אחרת.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו