טרום ימי ההפיכה יצא לי להתעמת עם ילד מתנחל חרדי שניסה לעקור גפנים של חקלאי פלסטיני. "זה גזל", אמרתי לו. "זה לא גזל, זה שלנו", ענה בביטחון.

ניסיתי לדבר על ליבו: "יש פה ילדים רעבים שצריכים אוכל ואתה לוקח להם אותו. גם הם בני אדם". הוא נשא אלי מבט מבולבל וילדי, ואמר בטון שלא השתמעה ממנו אלא תמיהה על כך שאשה מבוגרת שכמותי חסרה את הידע הבסיסי הזה: "אבל הם לא בני אדם".

"יש פה ילדים רעבים שצריכים אוכל ואתה לוקח להם אותו. גם הם בני אדם", אמרתי לילד המתנחל. הוא נשא אלי מבט מבולבל ואמר בתמיהה על כך שאשה מבוגרת כמותי חסרה את הידע הבסיסי: "אבל הם לא בני אדם"

התום הזה שבו נאמרו הדברים הזכיר את תומו של הילד המצביע על המלך העירום, אלא שהפעם הילד הוא גם המלך, המצביע על עצמו ואומר בפשטות "הי, אני עירום!".

בחודשים שמאז המקרה, העירום המלוכני הזה כבר הפך מדובר בפי כל. המלכים הערומים מצביעים על עצמם ואומרים "כאלה אנחנו! קיבלנו שלטון ועכשיו אנחנו נודיסטים גאים! הגיע הזמן שתחזו במלוא תפארתו של גופנו – בעליונות היהודית! ברצחנות! בשאיפות המשיחיות! בואו למעגל שיח, בואו לעשות שבת, מהר מאוד תתהלכו גם אתם עירומים ללא כל בושה". "ואם לא תבואו", הם אומרים, "זב'שכם אחים שלנו".

ובהתאמה, אנו, משרתי המלוכה החדשה, מתחילים להבין, שאת המלכים האלה אנחנו המלכנו. שלא מדובר בכמה ילדים מבולבלים על גבעה נידחת. שאת ה"אבל הם לא בני אדם" למד הילד הזה במערכת חינוך רחבת היקף ובלתי מפוקחת, שם למד גם שנשים לא צנועות אחראיות לאסון מירון, שאוננות מייצרת שדים, ושהלהטב"קים מחוללים שואה מעצם אהבותיהם ולכן לרצוח אותם זה מהלך רציונלי. והתחלנו להבין שאת כל זה מממנים כספי המיסים שלנו במקום לממן לנו חיים.

העירום המלכותי הזה הוא מפלצתי. השיחה על פגמיה של מערכת המשפט היא מן גלימה כמעט אנקדוטלית שמנסים להלביש עליו, אבל הולכת ונושרת ממנו ככל שהמלוכה מצמיחה עוד ראשים וידיים. הרוע שבתיאור לעיל הוא ממש גרוטסקה של רוע. ויש בזה משהו נוח.

אנו, משרתי המלוכה החדשה, מתחילים להבין, שאת המלכים האלה אנחנו המלכנו. שלא מדובר בכמה ילדים מבולבלים על גבעה נידחת. את ה"אבל הם לא בני אדם" למד הילד הזה במערכת חינוך רחבת היקף ובלתי מפוקחת

מנגנון הפיצול, "ספליט", הוא השם שנתנה אנה פרויד למכניזם הנפשי שבו האדם המתקשה להתמודד עם קונפליקט רגשי מחלק את האובייקטים בחייו, ובכללם אותו עצמו, ל"רעים מוחלטים" ו"טובים מוחלטים".

דיכוטומיה כזו מקלה על האגו ומפחיתה חרדה, אך מונעת מהאישיות לחוות את עצמה ואת הזולת כמכלול. מנגנון זה מתואר בספרות הפסיכודינמית (בהובלתה של הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין) כמנגנון פרימיטיבי מאוד, ינקותי ממש.

בנימין נתניהו הבין את המנגנון הזה מזמן, ובנה עליו את כל מערך ההסתה שהוביל לימים האלו, כמובן. אבל לא רק נתניהו משתמש בו. היותו של הרוע המתואר לעיל כל כך מוחלט הוא גן עדן לספליט הילדותי גם במחנה הדמוקרטי.

כמו בסרט של דיסני – מול המלך המרושע למהדרין חייבים לקום לא פחות מ"אבירי ואבירות ההגנה על הדמוקרטיה". ככל שהמחנה שמנגד גזעני וחשוך יותר – כך קל לנו יותר לראות בעצמנו שוחרי שוויון, עיוורי צבע, דת ומגדר. יחסית אליהם אנחנו באמת אבירי הנאורות.

אבל יחסיות לא יכולה להקנות תארי אבירות. את אלו יקנו רק בחירות התנהגותיות המיטיבות עם החלשים ביותר בחברה, מי שהכי זקוקים להגנה אבירית. לצד קבוצות קטנות בהרבה, כמו מהגרי עבודה ופליטים, החוליה החלשה ביותר בארץ כיום, בהיות חבריה נעדרי מעמד אזרחי ומשוללי זכויות יסוד, היא הפלסטינים.

היותו של הרוע כל כך מוחלט הוא גן עדן לספליט הילדותי גם במחנה הדמוקרטי. כמו בסרט דיסני – מול המלך המרושע למהדרין חייבים לקום לא פחות מ"אבירי ואבירות ההגנה על הדמוקרטיה"

הפעולה הפוליטית, זו הנעשית בשם הערכים שלנו, דורשת מאתנו לא לקבל תפיסות שעליהן התחנכנו כאמיתות מובנות-מאליו, אלא להתעקש לבחון אותן ולהכריע האם להמשיך לפעול לאורן.

במאמרו המפורסם "מהי הנאורות?" מ-1784 [עמנואל קאנט, "תשובה לשאלה: נאורות מהי?"; מגרמנית: ידידיה פלס, בתוך: עזמי בשארה (עורך), הנאורות – פרוייקט שלא נשלם? (תל אביב תשנ"ז 1997)] הגדיר עמנואל קאנט את הנאורות כ"יציאת האדם מחוסר בגרותו, שהוא עצמו אשם בה… שסיבתו איננה חוסר שכל, אלא חוסר החלטה ואומץ להשתמש בו בלי הדרכת הזולת".

מדבריו של קאנט משתמע כי בהקשרנו אנו, מידת נאורותנו תִקָּבַע, בין היתר, לפי מידת יכולתנו לזהות את התפיסות והרגשות הילדותיים שלנו כלפי האוכלוסייה הפלסטינית.

תפיסות ורגשות אלה הם תוצר של מציאות פוליטית מתוחה ומאיימת כמובן, אך עוד הרבה יותר מכך, הם תוצר של תעמולה חריפה וארוכת שנים. תעמולה זו מייצרת את המשוואה שאינה תמיד מודעת לחלוטין: ערבי=מחבל=רע.

הם גם תוצר של דחיקת השפה והתרבות הערבית אל מחוץ לגבולות הגזרה "הישראלית". כמה קל להרגיש שמי שנראה אחרת ממני, שאני לא יכולה להבין מה הוא אומר, ושרוב הייצוגים שלו שאליהם אני נחשפת הם בהקשר שלילי – הוא כנראה קצת פחות בן אדם ממני. מגיע לו פחות מלי.

לאו דווקא לחשוב כך.

אבל להרגיש.

תפיסות ורגשות אלה הם תוצר של מציאות פוליטית מתוחה ומאיימת, אך עוד הרבה יותר מכך, הם תוצר של תעמולה חריפה וארוכת שנים, המייצרת את המשוואה שאינה תמיד מודעת: ערבי=מחבל=רע

והנה – גם אנחנו, כאותו ינוקא המחבל בגפנים בוואדי פוכין, גם אם באופן פחות בוטה וגלוי, נכנעים לדה-הומניזציה.

גישה מחנאית כזו שבה מוגדר המחנה "הטוב" שלנו מעצם היותו נפרד מהמחנה השני, "הרע", ומוסריותנו היא יחסית אליו, עלולה להכשיר רוע רב בתורה. המחנה שלנו מתהדר בערכים "שוויון", "דמוקרטיה", "חופש" – אבל, כשזה מגיע לפלסטינים, הוא ממהר למכור את הערכים הללו בהינף דגל מחשש "פגיעה במחנה".

אפשר למצוא במחאה מוקדים של חסד, כמו הזמנתה של אחותו של איאד אל-חאלק לנאום בירושלים למשל. אך רוח המחאה הכללית מתחילתה היא "לא מדברים על ערבים (אלא אם כן מדברים על 'ערך השוויון' ואז מותר להזכיר אותם ובתנאי שמשתמשים רק במילה 'מיעוטים' ורק כאשר היא מופיעה לצד 'נשים' ו'להטב"קים'), ואסור לדבר על פלסטינים שמעבר לקו הירוק".

המחאה מנסה ללכת בין הטיפות. להגיד "זכויות אדם" ולא להגיד "זכויות אדם לכל נתיני המשטר". לקרוא למפגינים להגיע בהמוניהם לתחנת סלמה כי יהודים נעצרו ו"לא יאמן, התחילו מעצרים פוליטיים!", ולא לדעת בכלל איפה ומתי, בכל צד של הקו הירוק, נעשים המוני המעצרים הפוליטיים של ערבים.

אבל הממטרים נעשים כבדים וההליכה בין הטיפות נעשית בלתי אפשרית. גם לאנשי "הכיבוש יכול לחכות" ונשות ה"זה פשוט שהכיבוש הוא אין ברירה כי אחרת יזרקו אותנו לים" למשל, נעשה מגוחך להזדעק על המיליארדים שהולכים לישיבות חרדיות בבני ברק ולא להזדעק על מיליארדים שנשפכים על התשתיות להקמת בית מקדש. ונדרש מהלך רקורסיבי קצר מאוד שיוביל משם להזדעקות על כלל מפעל ההתנחלות.

המחאה מנסה ללכת בין הטיפות. להגיד "זכויות אדם" ולא להגיד "זכויות אדם לכל נתיני המשטר". לקרוא למפגינים להגיע לתחנת סלמה כי יהודים נעצרו, ולא לדעת בכלל איפה ומתי נעשים מעצרים פוליטיים של ערבים

אפילו שקמה ברסלר מרגישה את זה. נסיבות הרצח של קוסאי מעאטן ז"ל היו כל כך ברורות, שגם היא לא יכולה הייתה כבר להתעלם ונעתרה לגנות בפה מלא מעל במת קפלן את הטרור היהודי. זו התקדמות, אך אנחנו עדיין בתוך הספליט. "הם", הטרוריסטים היהודים המתנחלים, מרושעים עד העצם ו"אנחנו", האבירים, נגנה אותם בכל פה, אבל נסרב לראות מה צה"ל, שעדיין נתפס תמיד כחלק מה"אנחנו" עושה. את הטרור שהוא, כלומר אנחנו, מפעילים.

ברסלר נמצאת עמוק בתוך הספליט. ברצותה להרגיש טובה היא תקרא מעל הבמות "שוויון!". אבל ברצותה לגשר על הדיסוננס הקוגניטיבי שיוצרת אצלה הידיעה שלמעשה היא לא מתכוונת גם לשוויון עבור הפלסטינים – לא נותר לה אלא להישען על כשל לוגי. דבר מביך במיוחד עבור מדענית שעיקר עיסוקה הוא בניסוח של קשרים בין תופעות.

ברסלר טענה לאחרונה שמכך שבוונצואלה, בהונגריה, בטורקיה ובעוד כמה מדינות שעלתה בהן דיקטטורה – אין כיבוש, משתמע שהכיבוש לא יכול להיות הגורם המחולל של המהפכה בישראל.

אך האם לא יתכן שלעליית דיקטטורות סיבות דיפרנציאליות? וגם אם נחתור להגיע לתנאים הדומים, וננמיך את הרזולוציה לשם כך – האם לא נגלה שברוב המדינות הללו מתקיים המנגנון שבו תופעת ההגירה העלתה למרכז הבמה את שנאת-הזר, זו בתורה הזיזה את המטוטלת הפוליטית חזק ימינה, עד כדי הדיקטטורה הימנית שעלתה?

ועוד יותר מכך – ברסלר מניחה בדבריה זהות בדיקטטורה בין כל המדינות ובינן לבין ישראל. אבל גם היא לא יכולה להכחיש שבהונגריה, למשל, לדיקטטורה אין פנים תיאוקרטיות במיוחד, ואילו כאן מטרתם המוצהרת של מרבית חברי הקואליציה היא כינונה של מדינת הלכה.

אז אם היעד הוא שונה, פלא שנמצא הבדלי ניואנסים בין המנגנונים בכל אחת מהמדינות? חתירה לדיוק לוגי תעלה שהכיבוש, ודאי בתצורתו הנוכחית, אינו אלא הגרסה הישראלית של אותו סוג של מנגנון.

אנחנו עדיין בתוך הספליט. "הם", הטרוריסטים היהודים המתנחלים, מרושעים עד העצם ו"אנחנו", האבירים, נגנה אותם בכל פה, אבל נסרב לראות מה צה"ל, שעדיין נתפס כחלק מה"אנחנו", עושה

התירוצים של ברסלר הופכים אותה לחלק מהמנגנון הזה. כן, להנהגת המחאה יש הרבה קרדיט. הם מצליחים להעיר ולסחוף המון שהיה מנומנם עד כה, ועל כך יש לברך אותם. אבל הדרך שהם הולכים בה אינה הופכת אותם ל"טובים".

נסו להצדיק באוזניו של פלסטיני את מתווה המחאה הנוכחית ותשמעו אותו צוחק. אין משמעות לקריאות המנהיגים "דמוקרטיה!" כשהם ממש בסדר גם עם אפרטהייד. אין משמעות לצעקה "שוויון!" כשהם לא מגייסים את "כח קפלן" להפגנת ענק נגד האיסור להכניס את פורום המשפחות השכולות לבתי ספר. או נגד חוק הענישה הדיפרנציאלית על אונס שעבר בשבוע שעבר, ומצטרף לחוק הלאום ועוד חוקים אפרטהיידיסטים קיימים.

ההתעלמות של אותו "כוח קפלן" היא ביטוי לתמיכה שקטה בחוקים וגזרות לא פחות מכהניסטיים. והיא מגיעה לשיאי אבסורד כשהיא מלווה בקריאות נרגשות וקצביות: "הכהניזם לא יעבור!". לא אבירים ולא נעליים. אין גלימת מלכות שקופה מזו.

הנקודה שבה מחאה אזרחית מתאהבת בעצמה ובמנהיגיה נדמית בלתי נמנעת. זה חלק ממנגנון הספליט: כמה טובים אנחנו, כמה טובי לב, ישרים והגונים הם מנהיגינו.

וככל שהמצב יותר חמור – אנחנו משוועים יותר לגאולה ונוטים יותר לכרוך אותה במשיחים הראשונים שמגיעים. בין אם נקרא להם "המחאה" או ננקוב בשמם של מנהיגיה. מסוכן שנהפוך גם אנחנו למשיחיים. היומרה להיות נאורים מחייבת אותנו להשקיע מאמץ מנטלי בזיהוי אלו מבין התפיסות והרגשות שלנו שאינם עולים בקנה אחד עם ערכינו ושמסיטים אותנו מהיצמדות לעקרונות של מוסר אוניברסלי.

נסו להצדיק באוזניו של פלסטיני את מתווה המחאה הנוכחית ותשמעו אותו צוחק. אין משמעות לקריאות המנהיגים "דמוקרטיה!" כשהם ממש בסדר גם עם אפרטהייד

חשוב לזכור שלא התכנסנו כאן כדי לנצח ולתפוס שלטון על בסיס אישי אינטרסנטי, אלא כדי לכונן כאן מדינה המבוססת על ערכי השוויון והצדק, כאלו שמכירים בכך שכולנו, כולל כולנו, בני אדם.

אפרת בן-ברק עוסקת בפיתוח כלי מיון והערכה לאקדמיה, אמא לשניים ואקטיביסטית פוליטית. עוסקת ביחסי הדת והמדינה ובעוולות הכיבוש.