אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
הָרַכֶּבֶת הַקַּלָּה 187

ישראל הקימה ערים בסיני ויישובים ברצועת עזה ופירקה אותם, הגיעה עד ביירות ונסוגה משם, התרחבה עד נהר הירדן והסתבכה שם – אבל לא הצליחה במשך 75 שנה לגייס את הכוחות, האנרגיה, היוזמה והמעוף, להוציא לפועל את מה שנחיצותו הייתה ברורה מראשית ימיה

אם רק היינו חיים במדינה מתוקנת, מסודרת ושלווה ובימים מעט פחות לוהטים, לעומתיים ואלימים, כי אז ודאי היינו נכנסים כעת אל סוף שבוע של חגיגות עממיות, בכל רחבי גוש דן, ובפרט בתל אביב. הורים וילדים היו לובשים בגדים של יום טוב, מצטיידים בדגלונים קטנים ומקדימים לתפוס מקום לאורך נתיב הנסיעה של הרכבת הקלה, לקדם את פניה בקריאות שמחה והתרגשות.

אבות היו נושאים את בניהם הקטנים והנרגשים עלי שכם ואימהות היו מצמידות את בנותיהן לשמלתן הפרחונית, המתנפנפת, החושפת כתף שזופה וקעקוע קטן ושובב. "כשהייתי בגילך", היינו אומרים לצאצאינו בקול מצועף, "הבטיחו לנו שיום יבוא ונזכה לחזות ברכבת יוצאת לדרכה וחוצה את גוש דן מצד לצד. השנים חלפו, מלחמות פרצו ונרגעו, נראה היה שחלום הדורות כבר לא יתגשם בימינו, והנה זכינו לחזות יחד בנס הזה. אשרינו!"

הילדים היו מביטים בנו בתימהון, מנסים להבין באיזו שפה אנחנו מדברים אליהם, ולמה הפסקנו לדבר עברית, ואז משרבבים לעברנו שפתי ברווז, שנצלם אותם לטיק-טוק בול כשהרכבת עוברת, "אבל אל תרים את המצלמה למעלה, נו… מה יש לך? לא ככה מצלמים".

וכשהרכבת הייתה חולפת על פנינו באוושה נחושה ומותירה אותנו משתאים, היינו מנפנפים לשלום אל הנוסעים המאושרים, שזכו ליטול חלק בנסיעת הבכורה ההיסטורית – ובהם, כן-כן, גם ראש הממשלה בכבודו ובעצמו, ולצידו רעייתו, שהתפנתה לרגע מעיסוקיה הרבים והגיעה לכבד את בעלה בנוכחותה ביום החגיגי הזה, ולצידם מיניסטרית התחבורה החייכנית והאדיבה וראשי הערים הגאים, שהרכבת חוצה את תחומם המוניציפאלי. וכל המכובדים היו גאים על כך שהגורל זימן להם את ההזדמנות הזו, להיות משרתי ציבור בדיוק ברגע הנהדר שבו חלום הדורות מתגשם.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה עם שרת התחבורה מירי רגב ושר האנרגיה ישראל כ"ץ בארוע השקת הקו האדום של הרכבת הקלה בגוש דן, 17 באוגוסט 2023 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)
ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה עם שרת התחבורה מירי רגב ושר האנרגיה ישראל כ"ץ בארוע השקת הקו האדום של הרכבת הקלה בגוש דן, 17 באוגוסט 2023 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

לצערנו, חיינו שונים בתכלית החמיצות. השקת הרכבת הקלה – האם אפשר בכלל לכנות את אירועי הימים האחרונים בתואר המחייב "חגיגה"? – לא תלווה בציוריו התמימים של נחום גוטמן, לא בהומורסקה עוקצנית של אפרים קישון, לא בטור חייכני של עלי מוהר, לא בקולו המלטף של אריק איינשטיין וגם לא בחרוזיו המתוחכמים של נתן אלתרמן, שכתב שיר לכבודה של הרכבת התחתית של תל אביב כבר ב-1936:

שׁוּב הוֹשִׁיט לָנוּ אֶצְבַּע קְטַנָּה הֶעָתִיד
וְשׁוּב הִתְחַמֵּק, הַנָּבָל!
כְּבָר זָכִינוּ כִּמְעַט לְרַכֶּבֶת תַּחְתִּית
וְהִנֵּה אַכְזָבָה…
חֲבָל!

אֶת מַרְאֵה הַחֲלוֹם הַתַּחְתִּי אֲשֶׁר גָּז
נִתְאַמֵּץ לְתָאֵר בְּמִלִּים:
בַּכְּבִישִׁים נִשְׁתַּתְּקוּ הַבֶּנְזִין וְהַגַּז,
רַק מִלְּמַטָּה חוֹלֵף הַמֶּטְרוֹ בְּלַעְ"ז
וּמִלְמַעְלָה
הוֹלְכִים גְּמַלִּים.

הַתַּחְתִּית עֲמֻקָּה הִיא. כֻּלָּנוּ נִסַּע בָּהּ.
וּבָרְחוֹב – רְוָחָה. אֵין אַף נִיעַ גַּלְגַּל,
בְּכִכַּר בֵּי"ת־נוֹבֶמְבֶּר פּוֹרֵחַ צַבָּר
וּמַלְאָךְ בּוֹ מַכֶּה
וְאוֹמֵר לוֹ:
– גְּדַל!

גַּם אִם יַד הַגּוֹרָל נִשְׁלְחָה לְהָפִיר
אֶת מַרְאֵה הַפְּלָאוֹת, אָנוּ לֹא נִבָּהֵלָה!
אִם הִצְלַחְנוּ לִבְנוֹת מִגְדָּלִים בָּאֲוִיר,
עוֹד נַצְלִיחַ לַחְצֹב רַכָּבוֹת בַּסֶּלַע!

נסיעת מבחן של הרכבת הקלה ביפו, 16 באוגוסט 2023 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)
נסיעת מבחן של הרכבת הקלה ביפו, 16 באוגוסט 2023 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

כמעט תשעים שנה חלפו עד שהצלחנו לחצוב רכבות בסלע – כלומר לשלם לסינים שיעשו את זה עבורנו – ובמקום שירי תהילה, הרכבת יוצאת לדרכה כשהיא מלווה בקריאות "בושה! בושה!", במחסומי משטרה שמגוננים על ראש ממשלה רודף כבוד שבורח מבשורה, בהפגנות מחאה נגד העובדה שהרכבת לא תיסע בשבתות, ובמאמרים שמזכירים את כל השנים שירדו לטמיון, המיליארדים שבוזבזו, התכנון הלקוי, הביצוע הכושל והחרדה מפני מה שעוד צופן לנו העתיד, במדינת הפרטץ' שהקמנו באמצע המזרח התיכון, ושנדמה שהיא עומדת להתפרק לנו בידיים, דווקא כשהרכבת הקלה יצאה סוף-סוף לדרכה.

כמעט תשעים שנה חלפו עד שהצלחנו לחצוב רכבות בסלע – כלומר לשלם לסינים שיעשו את זה – ובמקום שירי תהילה, הרכבת יוצאת לדרכה כשהיא מלווה בקריאות "בושה! בושה!"

מאחר שנאמר כבר הכול על המחדלים התכנוניים, הפוליטיים, הכלכליים והניהוליים שהובילו לרגע החשוב הזה, זו אולי הזדמנות טובה להתרחק לרגע ממחלוקות השעה, ולכבד את זכרו של מנחם גילוץ, תל אביבי נשכח שמת בשיבה טובה ב-1974 ונקבר בבית הקברות ברחוב טרומפלדור.

ב-2009, בשנת המאה לתל-אביב, כשעיריית תל אביב קראה על שמם של מנחם ודבורה גילוץ רחוב צדדי קטן, לא רחוק מכיכר המדינה, מעטים בלבד ידעו במי מדובר. בני הזוג גילוץ השתתפו בהגרלת הצדפים המפורסמת של "אחוזת בית" ב-1909, שבה חולקו המגרשים הראשונים של תל אביב.

גילוץ היה חבר בקבוצה המצומצמת של מייסדי העיר, ולא בלט ביניהם, אולי כי היה ליטאי נמוך קומה וגלותי במקצת, שהתעניין במסחר ובפיתוח עירוני, בשנים שבהם הדמיון הלאומי נשבה בקסם החלום הסוציאליסטי על צברים שזופים וחסונים, שיהיו עובדי אדמה ולוחמים.

מייסדי "אחוזת בית"
מייסדי "אחוזת בית"

גילוץ היה מה שקראו בימים ההם ספקולנט. עסקן עם חוש ריח להזדמנויות נדל"ן. הוא גם היה יזם, הרבה לפני שהמילה נכנסה למילון, והיה ממייסדי המסחר הקמעונאי בתל אביב ומיוזמי הקמת הנמל העירוני. הוא אפילו ניסה לארגן רכישה מאסיבית של קרקעות בעזה, יוזמה שהוא נסוג ממנה ברגע האחרון.

ב-28 ביוני 1943, מנחם גילוץ פרסם מאמר בעיתון "המשקיף" תחת הכותרת "לחבר את בת ים עם תל אביב ברכבת תחתית". היום – כשהרכבת הקלה יוצאת סוף-סוף מתחנתה בבת ים, חוצה את יפו ואז את תל אביב, יורדת אל מתחת לפני הקרקע בבני ברק וממשיכה עד פתח תקווה – מגיע למנחם גילוץ שבין קריאות ה"בושה! בושה!" המוצדקות נעצור לרגע ונקרא גם את הדברים הבאים, שאותם הוא פרסם בקיץ לפני שמונים שנה:

"בדרומה של יפו יש בידי היהודים שטח של שלושים אלף דונם, פי חמש מתל אביב הקיימת, ופעמים וחצי מגודל השטח שעליו מתפשט כוח שיפוטה של עירית תל אביב. שטח המוכשר לכל הדעות לבניין עיר… השטח הזה הולך ונמשך על שפת הים לאורך כמה קילומטרים. כנראה בשביל זה קראו המתיישבים הראשונים למקום הזה 'בת ים' אף שהשם אינו מצלצל כל כך.

"ומעלה יתירה למקום הזה, שהוא כולו רמה. האדמה מתרוממת מעל לים בגובה של ארבעים חמישים מטר. הרטיבות של הים אינה חודרת כל כך ליבשה. למעלה – השטח ישר, בלי הרים ובקעות. לכאורה מקום אידיאלי לבניין. התחבורה אינה רעה. יש מוצא לכביש יפו ירושלים ולמושבות הדרום.

"האדמה הזאת נמצאת בידי היהודים זה יותר מעשרים שנה. חלק מהאדמה הזאת כבר הכשירו לבניין ע"י סידור כבישים ומים. בכל זאת אין התקדמות ניכרת שם. על השטה הזה נמצאים מאות בתים ובתי חרושת אחדים. כל כך מעט נעשה בעשרים שנה, שהיו בהן הרבה תקופות גאות שבהן נבנתה תל אביב הגדולה, כי אז מה יש לחכות בעתיד?"

מאמרו של מנחם גילוץ בעיתון "המשקיף"
מאמרו של מנחם גילוץ בעיתון "המשקיף" (לחצו להגדלה)

גילוץ ממשיך ומסביר למה נתקע פיתוחה של בת ים, ולמה "רבו הגואלים בצפונה של תל אביב וכל מחיר לא יקר בשביל דונם אחד אדמה" עד כדי כך ש"הרדיפה אחרי אדמת תל אביב הגיעה כבר עד רמת השרון" והכל – הוא מסביר – בגלל יפו הערבית והעוינת, שחצצה בין העיר העברית המתפתחת מצפונה לעיירה היהודית המתפתחת בדרומה.

"בזמן מאורעות אין התחבורה כל כך קלה עם תל אביב ואין ביטחון במקום במאה אחוזים", מסביר גילוץ, "אבל גם את הסיבה הזו אפשר להרחיק במעט מרץ".

והוא מציג את חזונו:

"גם היום יש אפשרות לחבר את בת ים לתל אביב, מבלי שיפו תהיה החוצצת ביניהם. אם לא נמצאו הגואלים בזמנו, שיכלו לחברן על פני האדמה, כי אז הבה ונחברן מתחת לאדמה, ברכבת תחתית המובילה ישר מתל אביב לבת ים.

"אין זה דבר שבדמיון והזיה בעלמא. בכל הערים הגדולות יש רכבות תחתיות העוברות במנהרות מתחת לכבישי הרחובות והבתים, בשביל להקל על התחבורה בעיר ובסביבה. מדוע אי אפשר יהיה לחבר את תל אביב עם בת ים ברכבת תחתית? המרחק בין תל אביב ובת ים בקו אווירי הוא ארבעה קילומטרים. הסכום שצריכה לעלות רכבת כזאת אינו גדול ביותר. אפשר להשיג את הכספים הדרושים בתוך הארץ בתור השקעה מכניסה רווחים. דרושים רק אנשי יזמה ומרץ שיקבלו עליהם לעבוד בעניין זה.

"הכסף כבר יבוא מעצמו, כי זוהי השקעה בריאה. יש הרבה דברים בארץ ישראל שנחשבו בעיני רבים להזיה שאף פעם לא יצאו לפעולות… ובכל זאת אם נמצאו בעלי מרץ שהלכו אחרי בעלי הדמיון, יצאו הדברים האלה לפעולות ועברו גם את הדמיון. גם רכבת תחתית מתל אביב לבת ים הוא אחד הדמיונות היפים שאפשר להוציאו לפועל ולהחיות את השטח רחב הידיים הזה".

מנחם גילוץ
מנחם גילוץ

היו, כמובן, סיבות רבות בעטיין איש לא הקדיש לחלום הנשכח הזה תשומת לב רבה באמצע שנות הארבעים. מלחמת העולם השנייה הסתיימה כעבור שנתיים. מדינת ישראל קמה אחרי חמש שנים. חלום הרכבת התחתית עלה שוב ושוב במהלך העשורים הבאים, בדרך כלל לפני מערכות בחירות. משלחות של עסקנים נסעו לכל קצווי תבל לבדוק פרויקטים דומים. ניירות עמדה מלומדים חוברו ונשכחו. תוכניות נבדקו ונזנחו.

חלום הרכבת עלה שוב ושוב, בדרך כלל לפני בחירות. משלחות של עסקנים נסעו לכל קצווי תבל לבדוק פרויקטים דומים. ניירות עמדה מלומדים חוברו ונשכחו. תוכניות נבדקו ונזנחו

ישראל הקימה ערים בסיני ויישובים ברצועת עזה ופירקה אותם, הגיעה עד ביירות ונסוגה משם, התרחבה עד נהר הירדן והסתבכה שם – אבל לא הצליחה לגייס את הכוחות, האנרגיה, היוזמה והמעוף, להוציא לפועל את מה שנחיצותו הייתה ברורה מראשית ימיה.

והנה בסוף השבוע הזה, כשרכבת החלומות סוף-סוף יצאה מבין דפי ההיסטוריה והחלה לנסוע בין תחנות המציאות, שנושאות שמות מרטיטים כמו "כ"ט בנובמבר", "בלפור", "ז'בוטינסקי", "רוטשילד", "אליפלט", "ארלוזורוב", "ביאליק", "בן גוריון" וכמובן: "בלומפילד"! – בכל זאת החגיגיות מאיתנו והלאה.

גם לחמיצות הזו אחראי מי ששרת התחבורה קראה לו בחנופה "הקטר של ישראל". האיש שמבחינתו תחנת המוצא של הרכבת היא הפופיק שלו ונראה שלא יהסס להסיע אותנו בעוצמה היישר אל תוך הקיר.

עוד 1,318 מילים
סגירה