שקשוקה של תרבויות

מלמביבי, עיירה באוסטרליה (צילום: ד"ר שרון אביטל)
ד"ר שרון אביטל
מלמביבי, עיירה באוסטרליה

לרחוב עתיר בתי הקפה והחנויות, שמסמן את גבולה של אוניברסיטת טקסס באוסטין, בה למדתי שש שנים – קוראים גואדלופ, או גואדלופה – תלוי את מי שואלים. רבים אמרו גואדלופ כלאחר יד, במבטא אמריקאי, ואחרים תיקנו אותם בלהט: גואדלופה.

טקסס הייתה בעבר חלק ממקסיקו, ושינוי ההגייה ייצג עבורם את הקולוניאליזם והכיבוש התרבותי. היה לי אז חבר טוב ממוצא מרוקאי-ברברי, שגדל בנורווגיה וחי בארה"ב. היה לו תואר שני בבלשנות ושליטה מעולה ביותר מעשר שפות. הוויכוחים על שם הרחוב הצחיקו אותו.

"למעשה," הוא טען, "שמו המקורי של הרחוב הוא בכלל גוואדלחופ, שבערבית הוא 'נהר הזהב'. הספרדים השאילו מהערבית והתאימו את ההגייה לשפתם. זה מה ששפות עושות, הן משאילות, הן משתנות תדיר בהתאם לצרכים של דוברי השפה".

נזכרתי באינטראקציה הזו בעת הביקור הנוכחי והראשון שלי בהמיספרה הדרומית. נסעתי לאוסטרליה ביוני לצורך השתתפות בכנס אקדמי וגיליתי, שהפאנלים בכנס התחילו במה שהפך להיות מנהג רווח גם במקומות נוספים בשנים האחרונות – בהכרה רשמית בכך שהכנס מתרחש על אדמתם של שבטים אבוריג'ינים מקומיים.

התרבות העתיקה בעולם, בת מעל שישים אלף השנים, של האבוריג'ינים, נחרבה כמעט כליל בתוך מאה שנים של שלטון הבריטים, בהן האבוריג'ינים ניצודו כמו חיות. וכשאני כותבת כמו חיות – אני לא מתכוונת לזה באופן מטאפורי: צדו אותם.

התרבות העתיקה בעולם, בת מעל 60 אלף השנים, של האבוריג'נים, נחרבה כמעט כליל בתוך מאה שנים של שלטון הבריטים, בהן האבוריג'ינים ניצודו כמו חיות. וכשאני כותבת כמו חיות – אני לא מתכוונת לזה מטאפורית

אפילו עד שנות השבעים ילדים נלקחו מבתיהם ונשלחו לבתי ספר לחינוך מחדש, כך שדורות שלמים איבדו את הזיקה לתרבות שלהם וכמובן חוו טראומה אישית וקולקטיבית בשל הקריעה מהמשפחה. יש הטוענים שהמנהג ממשיך גם היום תחת השם המכובס של רווחה ועזרה סוציאלית.

מהתרבות האבוריג'נית המפוארת שחיה בזמן חלום, נקשרה לקרקע דרך מוסיקה, עבדה את האדמה והייתה בקשרי מסחר עם העמים מסביב כולל הסינים, נותרו קבוצות מיעוט באזורים הנחשלים יותר של אוסטרליה. הם כיום פחות מ3% מכלל אוכלוסיית המדינה ורבים מהם חיים בעוני. שטחי חקלאות נרחבים במרכז היבשת הפכו בתוך עשרות מעטות של שנים תחת הרגלי חקלאות לא רלוונטיים של הציוויליזציה המערבית המפוארת – למדבר.

קשה לפעמים לדעת אם שקופית ההכרה בבעלים המקוריים של האדמה, והזכרת השמות האבוריג'יניים לצד השמות האנגליים, היא תרגול ווקי נטול ערך ממשי או אקט של כבוד וניכוס מחודש. חבר סיפר לי על ישיבה שערכו במקום העבודה שלו לצורך צמצומים ופיטורים. למרות הנושא הרגיש, השקופית הסטנדרטית וההקראה שלה עדיין נישאו בגאון קצת פחות רגיש – בפתח הישיבה.

עם זאת, יש ניסיונות מתרבים גם ברמה הממשלתית, מקומית ואישית להחייאת התרבות האבוריג'ינית: בוש סקולס, פרוייקטים אומנותיים, פסטיבלים אבוריג'יניים שנחגגים על-ידי השמנא והסלתא האוסטרלית, והחשוב מכל – בקרוב תיערך הצבעה באוסטרליה שתעניק לאובוריג'ינים מעמד רשמי חוקתי. אחרים לעומת זאת, טוענים שהעובדה שההצבעה (אפילו לא ההחלטה) קורית רק עכשיו, מראה עד כמה מצבם של האבוריג'ינים עדיין חמור.

בקרוב תיערך הצבעה באוסטרליה שתעניק לאובוריג'ינים מעמד רשמי חוקתי. אחרים טוענים שהעובדה שההצבעה (אפילו לא ההחלטה) קורית רק עכשיו, מראה עד כמה מצבם של האבוריג'ינים עדיין חמור

בניו זילנד, בה אני נמצאת כעת, המצב קצת שונה. כאן המאורים הצליחו יותר במלחמה על זכויותיהם וחתמו ב-1848 על אמנה עם האנגלים. אמנה שנוצלה על-ידי האנגלים ופורשה על ידם באופן שונה מהמאורים.

גם כאן, השפה המקומית כמעט ונמחקה ("נרצחה" מדייקים אותי המקומיים) ואני פוגשת מאורים המתביישים שהם לא ידועים לדבר בשפתם. מספרים על קבוצה אחת מהוקיהנגה, ששימרה את השפה משום שנהגו להיפגש פעם בחודש בזמן מולד הירח (כשחשוך) על מנת לתרגל אותה בסתר.

אבל כאמור, מצבם של המאורים פה טוב משל האבוריג'ינים – הם קרוב לעשרים אחוז מאוכלוסיית המדינה, הם מעורבים יותר בקהילה, למקומות רבים יש שמות מאוריים והמנהגים שלהם הם חלק יותר מרכזי מהתרבות הניו-זילנדית הכללית. בשנים האחרונות יש תחיה של התרבות המאורית עם לימודי שפה ותרבות בבתי הספר ועניין בחקלאות בת קיימא, שמתייחסת למחזורי הירח ורואה את האדמה על כל החיים בה כגוף אורגני.

לוח מילים במאורית, במרפאה המקומית ברגלן ניו זילנד (צילום: ד"ר שרון אביטל)
לוח מילים במאורית, במרפאה המקומית ברגלן ניו זילנד (צילום: ד"ר שרון אביטל)

המאורים עצמם הגיעו לניו-זילנד, על-פי הטענה הרווחת, רק לפני כשש-מאות שנה, אחרי שחצו את האוקיינוס הפסיפי בסירות קאנו מטהיטי. זה פסיק בהיסטוריה לעומת התרבות האבוריג'ינית העתיקה. לפניהם חיו בניו-זילנד קבוצות אחרות, אותן המאורים דחקו בכוח.

למעשה, כמעט לכל אדמה יש היסטוריה של כיבושים, השאלות ושינויים: "את צריכה להבין", אמר השכן הניו-זילנדי שלי שמוצאו בהולנד לשכנה מאורית אחרת: "שמה שקרה לכם נורא, אבל הוא לא חריג בהיסטוריה האנושית".

מצבם של המאורים בניו-זילנד טוב משל האבוריג'ינים – הם קרוב ל-20% מאוכלוסיית המדינה, הם מעורבים יותר בקהילה, למקומות רבים יש שמות מאוריים והמנהגים שלהם הם חלק יותר מרכזי מהתרבות הניו-זילנדית

מן המפורסמות היא הנטייה של הצלבנים לבנות כנסיה וצלב על כל פירמידה ואתר קדוש לאוכלוסייה המקומית – ישו ניצח! גוואדלופ, גוואדלופה, או גוואדלחופ, מורנה, גוד מורנינג או קיה הורה. זה לא מצדיק בשום אופן שימוש באלימות והכחדה תרבותית, אבל זה מסבך את הדיון על שורשים.

אולי אחת הסיבות לעניין המתחדש בתרבויות העולם הראשון היא החיפוש אחר חיבור עם האדמה בעולם של תנועה ושינויים מתמידים, ואולי זה הצורך באותנטיות ראשונית בעולם של רב-תרבותיות.

להפתעתי, רוב האנשים שפגשתי – במיוחד באוסטרליה אבל גם בניו-זילנד – היו מהגרים בני דור ראשון או שני ממגוון גדול של ארצות – אסיה, הודו, אבל גם אירופה, דרום אמריקה וישראל.

אני ממוקמת כרגע בעיירה חמודה בשם רגלן באי הצפוני של ניו-זילנד, הידועה כמכה/ירושלים לגולשים. המפרץ מוקף בגבעות ירוקות, שלפני האנגלים היו מכוסות ביערות סוב-טרופים והיום הן מכוסות בעשב ומנוקדות בכבשים. יש פה קהילה אלטרנטיבית חמה ומתוקה, וגם היא ברובה הגדול בין-לאומית.

אז מהי התרבות האוניברסלית בארצות מהגרים?

סבתא שלי זוכרת, שכשהגיעה מטוניס לא לימדו אותה עברית אבל גם לא נתנו לה שירות בשום מוסד ממשלתי לו ניסתה לדבר בצרפתית או בערבית. המלחמה בשפות אחרות, עליה הכריז הישוב הציוני, הייתה במידה מסוימת מוצלחת מההיבט של "התחיה הלאומית".

אולי אחת הסיבות לעניין המתחדש בתרבויות העולם הראשון היא החיפוש אחר חיבור עם האדמה בעולם של תנועה ושינויים מתמידים, ואולי זה הצורך באותנטיות ראשונית בעולם של רב-תרבותיות

העובדה שהיוצרים המקומיים בארץ כותבים בעברית מקשה עליהם להשתלב בשוק הבין-לאומי, אבל גם מגדירה במידה רבה את התרבות הישראלית: יצירה בעברית ובערבית, סלסולים ים תיכוניים ופופ, רוק וראפ מערביים. כשאני כותבת מערביים, אני בעצם מתכוונת אמריקאים. בארה"ב, מדינת מהגרים נוספת, הקאנטרי והבלו גראס, ניגוני הכינורות והגיטרות לצד המדורה, הרגישו לי כמו המשך ישיר של הגחליליות, המשאיות הפתוחות והמרחבים. ההיפים הצבעוניים הרגישו כמו תנועת-נגד אותנטית לקפיטליזם התחרותי.

באוסטרליה ביקרתי במקומות בהם רבים התלבשו בבגדים ההיפיים שראיתי בארה"ב, החנויות ניגנו ג'וני מיטשל ואני מודה שזה לא הרגיש לי "אותנטי" אלא מוזר. בעיירות וקהילות רב תרבותיות נידמה לפעמים שכולם שוחים באיזה מרק רוחני-סמי קפיטליסטי-רב עולמי: מתרגלים יוגה, שרים במעגלי שירה בסנסקריט, שותים קמבוצ'ה ומדי פעם נוטלים גם פטריות אחרות, קונים בגדים בחנויות יד שניה או טישירט מסין, מדברים באייפון או באנדרואיד, מקשיבים לאותה מוסיקה עכשווית או מיושנת, ומחפשים בעצמם לפעמים בשטחיות ולפעמים בעומק ובאומץ מרשימים – מהות וכוונה.

בארץ קיבלתי את השילובים האלו כמובנים מאליהם כי זה ביתי, בארהב כנ"ל. באוסטרליה ובניו-זילנד קשה יותר לסמן את גבולות הגזרה משום שהם דוברי אנגלית כך, שבהתחלה (רק בהתחלה) דברים עשויים להרגיש כמו חיקוי אמריקאי-הודי עוד יותר מאשר בארץ.

השיבה לתרבויות העולם הראשון הגיונית בהקשר זה – מצד אחד השחרור מתפיסת העליונות והמרכזיות הלבנה מאפשר לראות קבוצות אחרות במלוא אנושיותן והן מאפשרות איזו חוויה של חיבור לאדמה. מצד שני, האותנטיות של העולם הראשון על ריבוי האלים שלו והדגש על חיבור לטבע – הם במהותם מכילים ועוסקים בנושאים אוניברסליים.

באוסטרליה ביקרתי במקומות בהם רבים התלבשו בבגדים היפיים והחנויות ניגנו ג'וני מיטשל. בעיירות וקהילות רב תרבותיות נידמה לפעמים שכולם שוחים באיזה מרק רוחני-סמי קפיטליסטי-רב עולמי

בעולם של תנועה וערבובים – אלו ערכים שכולם, בכל מקום, יכולים להתחבר אליהם. בעיר – סוגדים בעיקר לכסף, שגם הוא מטבעו אוניברסלי ואוהב את מי שמשתמש בו, אבל בעוד שהקפיטליזם רואה בטבע, באנשים ובדברים אחרים – אובייקט, בתרבויות העולם הראשון האנימסטיות – הכל חי. לכל אבן, צמח, חי ואדם יש נפש משלו וזכות להתקיים שאינה תלויה בדבר אחר.

גם לפני ההפיכה המשטרית וודאי שעכשיו, ישראלים רבים חפרו בשורשיהם הפורטוגליים/אשכנזים והוציאו דרכון נוסף. נידמה, שלאחרונה כמעט כל יעד הפך בעינינו מקום נחשק להגירה. אבל גם באירופה רבים חשים, שהיבשת שבה לשנות העשרים של המאה הקודמת. גם חבריי בארה"ב מיואשים מהפוליטיקה שם: קליפורניה עוברת לטקסס וטקסס עוברת לצפון קרולינה וכולם עוברים לקוסטה ריקה. האפריקאים בורחים לכל מקום שיקבל אותם. כולם חולמים על עתיד טוב יותר ורוצים להגר לאיפשהו.

ואכן רבים מהגרים ובקצב גבוה מאי פעם בעבר, יוצרים תרבויות חדשות מעורבבות בגזעים ובשפות. לחבר בניו-זילנד יש בן שהוא חצי ישראלי (שזה אומר חצי פולני, חצי מרוקאי) וחצי קיווי (ניו-זילנדי – שזה אומר קורטוב אירי, רבע אנגלי ופורטוגלי). בהנחה שהיום רוב הילדים כאלה, לילדים שלו עצמו יהיה קשה עוד יותר לזהות את המוצא שלהם. אנחנו נמשיך להתערבב, והתרבויות והשפות שלנו ימשיכו להשתנות וליצור שקשוקה סמיכה.

אולי אחרי הכל אין טלוס או מקור או אותנטיות, והמלחמה להדגיש את האלמנט הזה היא אבסורדית מעיקרה. אולי אחד הגורמים, שמעלים כרגע מפלגות שמרניות לאומניות לשלטון בכל העולם הוא רצון לשמר את הדת והתרבות שנעלמים בעולם אוניברסלי ומהיר.

באופן פרדוקסלי, ניראה שהעלייה של המפלגות האלו גורמת לתנועה הפוכה: היא דווקא ממריצה את תנועת ההגירה העולמית, שכן רבים בורחים מהמגמות השמרניות האלו למדינות חדשות.

באופן פרדוקסלי, ניראה שהעלייה של המפלגות הלאומניות גורמת לתנועה הפוכה: היא דווקא ממריצה את תנועת ההגירה העולמית, שכן רבים בורחים מהמגמות השמרניות האלו למדינות חדשות

ובצד או כתוצאה מכל אלו, ממשיכה להתעורר התרבות האוניברסלית החדשה, תרבות שלצד ההומוגניות השטחית מצד אחד שלה, יש בה, למרות הכל, עניין בערכים מקומיים וקשר לטבע וליצורים אחרים. כאלה שניתן לראות ולהעריך לא כאובייקט אלא כחיים. וכראויים לחיים בפני עצמם.

שרון אביטל היא בעלת דוקטורט ברטוריקה מאוניברסיטת טקסס באוסטין. היא מרצה וחוקרת שכנוע, תקשורת בלתי מילולית, ותקשורת בין תרבותית. בשל הכובע הכפול שהיא חובשת כרטוריקנית וכמטפלת בשיטות שונות של רפואה משלימה, היא מתעניינת גם בקשר בין פוליטיקה ותהליכי ריפוי ושליטה (צילום: קובי וולף)

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,459 מילים
סגירה