בצלחת של מי פרוסת העוגה שלנו?

 (צילום: iStock-Krittiraj Adchasai)
iStock-Krittiraj Adchasai

כפסע היה בין ישראל לבין דמוקרטיה לא-דמוקרטית כמו טורקיה ורוסיה. הרחקת נתניהו ממוקד הכוח תחזיר לישראל סטנדרטים שלטוניים של עולם מערבי – עם רשויות מאוזנות ושומרי סף חזקים, ממלכתיים ונאמנים.

מהזווית הדמוקרטית, החלפת נתניהו משולה לחוסם עורקים. אבל כעת, אחרי שהצלנו את הדמוקרטיה, עלינו להבריא את עצמנו. נתניהו הוא רק סימפטום לבעיה הרבה יותר עמוקה.

עלינו לבקש שאיכות חיינו תשתפר, ושיובטח לנו עתיד נטול חובות ודאגות עד כמה שאפשר. עלינו למגר את אי-השוויון העמוק שבחברה. רק באקלים של אי-שוויון אוטוריטרים כנתניהו מגיעים לשלטון.

האם החלפת נתניהו משמעה גם שינוי יחס הממשל לנתונים למרותו – מהסרת אחריות – לדאגה, ומלקיחה – לנתינה? האם נזכה להנות מחלקנו בתנובה שמגיעה לנו מהיותנו שותפים בפרויקט הציוני, ולא פועלים שכירים בו?

כדי לגלות זאת נשאל שלוש שאלות: האם העוגה תספיק לכולנו? אם כן, בצלחת של מי נמצאות הפרוסות שלנו? ואם מצאנו, האם מי שירכיבו את הקואליציה הבאה ישיבו לנו אותן?

אם העוגה גדולה, למה ישראל בראש סולם העוני של המדינות המפותחות? היכן הפרוסות של יותר מ-20% האזרחים העניים – חצי מיליון משפחות, כשני מיליון אזרחים?

התשובה לשאלה הראשונה היא כן, העוגה גדולה וישראל עשירה. מידי שנה, קופת המיסים גבוהה במיליארדים מהתחזיות המוקדמות של משרד האוצר, והתמ"ג לנפש הוא יותר משלושים אלף דולרים.

אוקיי, לשאלה הבאה: אם העוגה גדולה, למה ישראל בראש סולם העוני של המדינות המפותחות? היכן הפרוסות של יותר מ-20% האזרחים העניים – חצי מיליון משפחות, כשני מיליון אזרחים?

למה שיעור העניים עולה למרות עליה בשיעור המשפחות העובדות? וכיצד זה ש-80% מהישראלים במינוס קבוע? מדינה עשירה עם אזרחים עניים, משמע שלחלק מאיתנו יש פירורים, ולחלק פרוסה קהת-זווית מהעוגה של כולנו.

איך העוגה הגיעה אליהם, ומי חילק אותה כך? השאלות מיועדות לאלו שהיינו נתונים למרותם בעיקר בעשור האחרון – פוליטיקאים ניאוליברלים שהקטינו בהדרגה את חלקנו.

בקריאות "שוק חופשי", גם הפקירו אותנו לכוחות כלכליים גדולים משלנו (השוק החופשי הוא לעשירים), וגם אפשרו לשכבת אוליגרכיה צרה להטיל עלינו מיסים פרטיים באמצעות מונופולים פראיים.

בקריאות "שוק חופשי", גם הפקירו אותנו לכוחות כלכליים גדולים משלנו (השוק החופשי הוא לעשירים), וגם אפשרו לשכבת אוליגרכיה צרה להטיל עלינו מיסים פרטיים באמצעות מונופולים פראיים

מרגע שהאוליגרכיה קיבלה כוח, היא פעלה לשימורו. חיזקה פוליטיקאים ניאוליברלים מתגמלים. החלישה פוליטיקאים סוציאל-דמוקרטים מאיימים. את היכולות הללו בעלי-מונופולים השיגו לעצמם באמצעות השתלטותם על אמצעי התיווך בין האזרחים למידע.

העובדה שבעלי-מונופולים מענפים שונים, וללא רקע וניסיון בתקשורת, נמשכים יחד ובו-זמנית להרחיב השפעתם לאותו תחום, מסגירה את המכנה המשותף. המניע. ברית ההגנה על מונופוליהם.

אנחנו בשאלה השלישית – האם הקואליציה הקרובה תגדיל לנו את הפרוסה?
בואו נביט רגע מעבר לים, שם הפערים בין עניים לעשירים הם הגדולים ביותר בעולם המערבי.

הקפיטליזם הניאוליברלי באמריקה, שוחק את מעמד הביניים כעשור שנים יותר מבישראל. לכן, אמריקה היום, מלמדת על השפעת אי-השוויון על החברה, ומנבאת את העתיד לשאר.

העובדה שבעלי-מונופולים מענפים שונים, וללא רקע וניסיון בתקשורת, נמשכים יחד ובו-זמנית להרחבת השפעתם בתחום, מסגירה את המכנה המשותף. המניע. ברית ההגנה על מונופוליהם

גם באמריקה תאגידים פוגעים באיכות החיים של האזרחים, אבל שם כיוון הרוחות הפוליטיות התהפך. מעמד הביניים האמריקאי בעיצומה של מהפכה חברתית-כלכלית לטובתו.

אחת הסיבות העיקריות לניצחון בקונגרס של מפלגה סוציאל-דמוקרטית (ועפ"י סקרים גם מובטח ב-2020 ניצחון בסנאט, ונשיא/ה דמוקרט), היא תקשורת פחות ריכוזית ויותר חופשית.

ניקח את פוקס ניוז כדוגמא. ערוץ "מפלגתי", ששיטתית משחיר מפלגה אחת ומלבין אחרת, כשהקו המנחה הם האינטרסים של בעלי-המונופולים האמריקאים.

בקרב מספר ערוצים ותיקים, עם די.אן.איי ממלכתי, ואתוס מקצועי, לפוקס ניוז מוסר כפול וכמובן תיעוד ארוך של צביעות וסתירות. שם באמריקה, פוקס ניוז הוא ערוץ חריג.

בקרב מספר ערוצים ותיקים, עם די.אן.איי ממלכתי, ואתוס מקצועי, לפוקס ניוז מוסר כפול וכמובן תיעוד ארוך של צביעות וסתירות. שם באמריקה, פוקס ניוז הוא ערוץ חריג

מצב התקשורת בישראל הקטנה והריכוזית, הפוך מזה בארה"ב הגדולה. כאן, רוב ערוצי התקשורת והעיתונים הם בשליטת אנשים שמצויים בניגוד ענינים. קומץ משפחות, שבשליטתם מונופולים בענפים אחרים מתקשורת.

ומכיוון שמונופולים תלויים ביחס השלטון כלפיהם, האינטרסים של בעליהם מנוגדים לאלו של הציבור. בישראל החריגים הם: הערוץ הציבורי, והעיתון עם המודל הכלכלי שמתבסס על כספי הציבור ממנויים.

לחז"ל המודרנים שלנו – מייסדי ובוני המדינה – היה ניסיון עשיר עם כוחות מדכאים. הם הרחיקו ראות והבטיחו לאזרחים ערוץ "משלהם" חף מהשפעות חיצוניות, ממומן על ידי הציבור וכפוף רק לו.

אבל נתניהו – הח"כ המוביל בקבוצת הפוליטיקאים הניאוליברלים למען האוליגרכיה – דאג להשתמש בסמכויות המדינה שהושאלו לו, כדי לסגור אותו. אצלנו יצא שאפילו החריג היווה סכנה.

זה תמיד טנגו בין שניים: בעלי מונופולים תאבי בצע, ופוליטיקאים תאבי שררה. על מידת תאוות השררה של נתניהו אפשר ללמוד גם מסגירתו של ערוץ החינוכית 

באקווריום התקשורתי שלנו, מובילי דעת קהל מהשמאל יכולים לומר את הדברים הכי מעוררי השראה, אבל בהעדר אפשרויות אחרות, הדברים יהיו חייבים לעבור במסננת של האוליגרכיה, ובמסגור שהם יבחרו.

זה תמיד טנגו בין שניים: בעלי מונופולים תאבי בצע, ופוליטיקאים תאבי שררה. על מידת תאוות השררה של נתניהו אפשר ללמוד גם מסגירתו של ערוץ החינוכית

לרשותם כל הטריקים שמאחזי-עיניים מקצועיים מסתירים לפני ההופעה: עריכה, קטיעה, בזבוז זמן, מילה אחרונה ועוד. אבל הכלי הכי אפקטיבי הוא היכולת להשפיע על תפישת שיעור קומתם ועל המשקל הציבורי, באמצעות יחס מכבד/לא-מכבד למרואיינים.

עבור סוציאל-דמוקרטים שתובעים מעמד אזרחי של שותפים במקום פועלים שכירים, הסביבה התקשורתית תמיד תהיה עוינת. היא תשקף את האינטרסים של שכבת האוליגרכיה. את חששם פן תקטן פרוסתם.

הדבר האחרון שתשובה, אריסון, עופר, ורטהיימר, ושות' רוצים זה איזו יחימוביץ' עם סמכויות מדינה, ערכי השוויון שלה ורוח המחאה החברתית בגבה, תשלול מהם את "הזכות" לעשוק (בארה"ב אלו ברני סנדרס/אליזבת וורן לצורך ההשוואה). משכך, לרוב, נותר מהחשיפה התקשורתית של הדמויות המובילות בשמאל רושם שלילי, או לכל הפחות מסר לא קוהרנטי.

בתחילת העשור, הרשתות החברתיות היו כלי חלופי מאוד יעיל שאיפשר להגיע להמון ולסחוף קהלים. בעלי המונופולים והפוליטיקאים שלהם פתרו את הבעיה החדשה הזו. פרופילים ממומנים, עוקבים מזויפים, ובוטים ידועים לשמצה, דוחקים ענייניות משרשורים ו"עובדים" על האלגוריתם. כשיש אמצעים אפשר ליצר למירי רגב פי שניים עוקבים מ"מלכת הפייסבוק" עד לפני חמש שנים. על כך אפשר לקרוא בפוסט קודם שלי על השפעת היוטיוב

מי שמאמין לפוסלים במומם שמצב התקשורת הפוך, נבקש ממנו שינסה להיזכר, אם ראה לפני השתלטות בעלי המונופולים על התקשורת מגישי תוכניות טלויזיה שלראשם פאה נשית, מחקים בלעג חברת כנסת; או צמדים צמדים של דמויות מפלגתיות מובהקות, עם תוכניות שלמות משלהם בכל ערוץ (שרון ורני – 13, אופירה וברקו – 12, ליבסקינד וסגל – 11, ריקלין ומגל – 20); או פאנליסטים שהערוץ מגדיר לצופים כפרשנים, חרף זיקתם המפלגתית הגלויה לכל (יעקב ברדוגו כפרשן פוליטי לדוגמא).

למו"ל של 'ידיעות אחרונות' ו-ynet יש רשימות שחורות עם ח"כים סוציאל-דמוקרטים (כמו שנחשף בתיק 2000. שלי יחימוביץ' למי ששאל/ה). למו"ל של 'ישראל היום' (חינמון שכולו תרומת בחירות אסורה) יש 100% אג'נדה מפלגתית ו0% מוסר ואתוס עיתונאי. ביחד הם 90% מהתקשורת הכתובה בישראל. מעל איזו במה יכולים הסוציאל-דמוקרטים להעביר מסר שלם אל האזרחים המצביעים?

זה לא שהם לא מנסים. מזה עשור השמאל הכלכלי צועק בגרון ניחר לתוך חרוט קטום, בעוד לפוליטיקאים הניאוליברלים יש מערכת הגברה של אצטדיונים. תמונה זו משתקפת במנדטים

זה לא שהם לא מנסים. מזה עשור השמאל הכלכלי צועק בגרון ניחר לתוך חרוט קטום, בעוד לפוליטיקאים הניאוליברלים יש מערכת הגברה של אצטדיונים. תמונה זו משתקפת במנדטים של מפלגות השמאל הסוציאל-דמוקרטיות: העבודה ומרץ, לעומת מצב המפלגות הקפיטליסטיות הניאוליברליות: ליכוד וכחול לבן. וזו האמת המרה – כל עוד ידה של האוליגרכיה על השיבר הראשי שמזרים את המידע, לסוציאל-דמוקרטים כמעט אין סיכוי להגיע לסמכויות המדינה.

האם מי שירכיבו את הקואליציה הבאה יגדילו לנו את הפרוסה? אתנבא שהתשובה היא לא. קואליציה עם מפלגות סוציאל-דמוקרטיות לא יכולה להתקיים. לא ביוזמת כחול לבן, ובטח לא ביוזמת הליכוד. לא במקרה המפלגות הניאוליברליות הן הגדולות. התקשורת הרי לצידן. האוליגרכיה רוצה קואליצית כחול-לבן ליכוד.

אני מקווה שאני טועה. אין דבר שישמח אותי יותר מלאכול את הכובע. אבל במידה ולא, את זה אנחנו חייבים לשנות, ובהחלט יש איך.

נמרוד גז-חבר הוא איש שמאל פרוגרסיבי. סוציאל-דמוקרט. אתאיסט. רודף צדק אמת ושוויון בין בני האדם כולם. תובע אחריות על החלשים. ציוני שמאמין שהעם היהודי חייב להיות אדון לגורלו. נולד בעיר. גדל במושב. התחנך בעיקר בחינוכית

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,180 מילים
סגירה