האם ידעתם, שהוויכוח הפוליטי של ימינו בנושא שירות במילואים דומה למחלוקת הלכתית מלפני יותר מ-2000 שנה? מחלוקת שהנושא שלה הוא: האם כד טהור שמוזגים ממנו מים לכוס טמאה נטמא גם הוא?

נשמע שאין קשר בין הדברים, אבל יש גם יש.

לאחרונה התקיימה שיחה של היחידה בה אני משרת במילואים לנוכח המצב במדינה, ביוזמה של מפקד היחידה. השיחה לא הייתה שונה משיחות רבות אחרות המתקיימות בעיתונות וברשתות החברתיות, כמו ההתכתבות הנוכחית בין טייסי קרב לבין עמית סגל. לא הייתה מחלוקת על כך שאנחנו משרתים את העם. עם זאת, ניתן לאפיין את דעותיהם של אנשי ושל נשות המילואים באופן מעניין כמתחלקות בין שתי עמדות הקשורות לכיצד אנחנו משרתים את העם.

לא הייתה מחלוקת על כך שאנחנו משרתים את העם. עם זאת, ניתן לאפיין את דעות המילואימניקים באופן מעניין כמתחלקות בין שתי עמדות הקשורות לכיצד אנחנו משרתים את העם

עמדה אחת גרסה, שאנחנו משרתים את העם ישירות, את אזרחי ישראל – ללא קשר לממשלה השולטת ולפקודותיה – אותן אנחנו בסופו של דבר מבצעים. לפי עמדה זאת אין מקום להפסקת ההתנדבות ויהי מה, השירות במילואים הוא בלתי מותנה.

עמדה שנייה, אמנם לא כפרה בכך שאנחנו משרתים את העם, כאמור, אבל ראתה בממשלה – החוליה המקשרת בין העם לבין הפקודות שאנחנו מקבלים – את הגורם המשמעותי, שאת מעשיו ואת עמדותיו יש לבחון. לפי עמדה זאת, בהינתן ממשלה שעמדותיה נוגדות את האופי הדמוקרטי המהותי של המדינה, הרי פקודותיה לוקות או עלולות ללקות בסבירות גבוהה באי-חוקיות או באי-מוסריות, ולכן יש לבחון מחדש את ההתנדבות לשרת במילואים. לפי עמדה זאת, יש חוזה חברתי בין הממשלה שמפעילה את הצבא לבין המשרתים, וכאשר חוזה זה מופר, אין עוד מקום למתנדבי המילואים לשרת ממשלה זאת.

ההבדל שמתבלט לעין הוא בעצם את מי משרתים מתנדבי המילואים – האם את "העם" ישירות או את "הממשלה", נציגת רוב העם.

הד מעניין להבדל זה ניתן למצוא במחלוקות שהיו בין הקבוצות השונות של היהודאים בימי בית שני. חלק מהמחלוקות שהגיעו לידינו נוגעות לדיני טומאה וטהרה. מחלוקת מעניינת (ורלוונטית לענייננו) קיימת לגבי מה שקרוי "הניצוק": האם כד טהור שיצקו ממנו מים לכוס טמאה, נטמא גם הוא?

לפי דעת אנשי קבוצת מגילות מדבר יהודה (כפי שמתגלה ב"מגילת דמשק") – התשובה היא חיובית, הכד נטמא גם הוא. לפי הקבוצה המתנגדת, הפרושים – התשובה היא שלילית – הכד לא נטמא מהמזיגה של המים לכוס.

ההבדל הוא בעצם את מי משרתים מתנדבי המילואים – האם את "העם" ישירות או את "הממשלה", נציגת רוב העם. הד מעניין להבדל זה ניתן למצוא במחלוקות בין קבוצות היהודאים בימי בית שני

מהו שורש המחלוקת, ואיך זה קשור ליחס של המילואימניקים לשירות העם? המפתח נמצא בהתייחסות למושג הטומאה – האם הטומאה היא "מצב טבע" ריאליסטי כמו רעל, או שהיא "מצב משפטי" מופשט.

במקרה הראשון של מצב טבע, בו צידדו אנשי מדבר יהודה, ברור שהכד נטמא, כי "הרעל" עובר מהכוס הטמאה לכד הטהור דרך זרם המים. אם הטומאה היא מצב משפטי, הרי הכוס הטמאה לא מטמאת את הכד – לכל אחד מהכלים יש את הסטטוס שלו. במקרה של ריאליזם – אין אפשרות להקל בדיני הטומאה, ובמקרה של המצב המשפטי – אפשר.

במחקר ההבדלים הללו מתוארים כשוני שבין "ריאליזם" לבין "נומינליזם משפטי". לפי התפיסה הריאליסטית של המחמירים – הטומאה היא משהו ריאליסטי, כמו רעל, כאמור. התפיסה ההפוכה של נומינליזם משפטי היא, שטומאה היא מצב משפטי ולא ריאליה. כמו ש"נשואה" ו"גרושה" הם מצבים משפטיים ולא ריאליים – שהרי אין בדיקה רציונלית אובייקטיבית שיכולה להבחין בין נשואה לבין גרושה. כך גם הטומאה היא מצב משפטי ולא מציאות ריאלית.

אם נחזור לשיחת המילואים, הרי הגישה ה"ריאליסטית" היא, שהעם הוא גוף חי ואורגני אותו משרתים ישירות כשמתנדבים למילואים. יש לו קיום ריאלי, ועל כן אין התניה האם לשרת אותו גוף ריאלי, כי המטרה היא רווחת אותו עם והישרדותו.

הגישה השנייה של חוזה חברתי מול הממשלה היא גישה של נומינליזם משפטי. לפי גישה זאת, העם איננו גוף ממשי, אלא מהווה בסיס למדינה, שהיא מבנה משפטי תאגידי שמתופעל על ידי ממשלה. התאגיד איננו זהה לאוסף פרטיו, אלא יש לו ערך מוסף, בין השאר בהנחלת נורמות וחוקים. בהיעדרן של נורמות אלו נשמט הבסיס בין מתנדב המילואים ובין התאגיד, והוא שוקל את שירותו, שמא רצונו הטוב ינוצל לרעה על ידי הממשלה המייצגת את רוב העם.

בגישה השנייה לתאגיד יש ערך מוסף, למשל בהנחלת נורמות וחוקים. בהיעדרם נשמט הבסיס בין מתנדב המילואים ובין התאגיד, והוא שוקל את שירותו, שמא רצונו הטוב ינוצל לרעה ע"י הממשלה

היסטורית, דעתם של הפרושים – מחייבי הנומינליזם המשפטי והמקלים נתקבלה. זה בא לידי ביטוי בהלכה המופיעה במשנה לגבי "ספק טומאה": האם אדם או עצם שספק נגעו בעצם טמא נטמאו גם הם. ההלכה היא: ברשות הרבים – טהור, ברשות היחיד – טמא (משנה, מסכת טהרות, פרק ד', משנה א'). זאת גישה נומניליסטית ברורה, כי אותה סיטואציה ברשות היחיד וברשות הרבים מביאה לשתי תוצאות שונות (למיטיבי לכת: אם גופת מת הייתה בבית, הבית נהרס, ויש ספק טומאה – הרי אותה גופה טימאה כאשר הבית עמד על תילו, ולא טימאה לאחר שהבית נהרס והמקום הפך לרשות הרבים).

הנה כי כן, גם שיח ושיג מודרניים מהדהדים מחלוקת עתיקה ומעניינת על נושאים לכאורה שונים לחלוטין. המחלוקות הבסיסיות לא השתנו מאז ראשית ימי האדם.

ד"ר הראל פרימק נשוי לבטי, אב לספיר, לסהר ולגיא, גר בראשון לציון. יועץ טכנולוגי במקצועו – מפתח אלגוריתמים ופיסיקאי, בעל דוקטורט בפיסיקה ותואר ראשון במתמטיקה. בנוסף הוא פעיל חברתי בתחום הפיננסים (יו"ר משותף של עמותת "צדק פיננסי") ובתחום ההומניזם (חבר במועצה הציבורית של עמותת "הבית החילוני") (צילום: ישראל הדרי).