בתור משתתף קבוע במחאה, אני מופתע בכל פעם מההתבטאויות החוזרות המציינות את איתמר בן גביר כאסון שקרה לנו, בעוד שאני מביט ורואה בו ברכה לא צפויה, שהיא בגדר נס שצריך לברך עליו בכל בוקר מחדש.

הבעיה בראיית בן גביר כאסון היא הנטייה האנושית שלנו לפרסונליזציה של תופעות חברתיות. אך בן גביר הוא רק שלט דרכים, בעוד שהדרך וההולכים בה הם החשובים, והם קיימים שם בין אם תלוי שלט מעליהם או לא.

הבעיה בראיית בן גביר כאסון היא הנטייה האנושית לפרסונליזציה של תופעות חברתיות. בן גביר הוא רק שלט דרכים, בעוד שהדרך וההולכים בה הם החשובים וקיימים, בין אם תלוי מעליהם שלט או לא

בהתנגשות בין אוכלוסיות, עודף כוח של האחת על השנייה מביא להשתלטות החזק על החלש. ביחד עם ההשתלטות, עודף הכוח מייצר גם את הרעל של תחושת העליונות שלנו על האחר. תחושה שתתורגם לאידאולוגיה עם פסאודו-הגיון פנימי מסדר, שיצדיק מדוע נועדנו לשלוט על האחר.

וזה לא ייחודי רק לנו. ליפנים היה פסאודו-הגיון מסדר שהצדיק את דיכוי הסינים ערב מלחמת העולם השנייה. להוטו היה פסאודו-הגיון מסדר בטבח הטוטסי ברואנדה. לאוליבר קרומוול היה פסאודו-הגיון מסדר בדיכוי האכזרי של האירים וליוליוס קיסר היה פסאודו הגיון מסדר בכיבוש גליה, ובדוגמה שלדעתי הכי קרובה לנו – גם לספרטנים היה "הגיון עליונות" לשליטה על ההלוטים.

כזו היא הפסיכולוגיה האנושית, וכאלו גם אנחנו, אבל ההיסטוריה הוכיחה כי ללא יוצא מן הכלל "הגיון עליונות" שכזה דינו לקרוס במוקדם או במאוחר. הבעיה היא כי התמשכות והעמקת השליטה מרסקת את המנגנונים החברתיים של האוכלוסייה הנשלטת, וככול שהאוכלוסייה מרוסקת יותר הרי שלאחר קריסת השליטה הזרה אנו מקבלים חברה אלימה ובעייתית יותר, שמסבה נזקים לה ולסביבתה בדרך הארוכה לשיקומה.

דוגמה בולטת לכך היא הודו, שערב ההשתלטות הבריטית הייתה חברה מתקדמת ופורייה אך שנות השלטון הבריטי פוררו וריסקו אותה והותירו לאחר הסתלקותם חברה מסוכסכת, מפוררת ואלימה שעדיין – לאחר ארבעה דורות – נאבקת לשקם את עצמה.

ודוגמה קרובה יותר אלינו היא עזה, אותה נאלצנו לעזוב מתוך שיקול קר בשל נסיקת עלויות התחזוקה של אשליית "הגיון העליונות", והותרנו אחרינו אוכלוסייה מסוכסכת ואלימה, שלתדהמתנו המשיכה להזיק לנו ולעצמה בדרך הארוכה לשיקום.

התמשכות והעמקת השליטה מרסקת את המנגנונים החברתיים של האוכלוסייה הנשלטת, וככול שהאוכלוסייה  מרוסקת יותר, הרי שלאחר קריסת השליטה הזרה מתקבלת חברה אלימה ובעייתית יותר

ולענייננו, עניין בן גביר. בניגוד למקרה עזה, הרי בגדה המערבית, ממגוון סיבות, חישובי העלות-תועלת שבשימור ופיתוח "הגיון העליונות" עדיין רחוקים תיאורטית מלאלץ אותנו להתפרק מהכיבוש.

אותה קבוצה בעלת "הגיון העליונות" עדיין זוכה לדיבידנדים נכבדים משימור ופיתוח הכיבוש, כשעיקר הדיבידנדים באים מהיכולת לשעבד את משאבי החברה הכללית לטובת ההיגיון הכוזב הזה.

עלויות הביטחון ועלויות הפיתוח מושתות על כולנו, אבל מיטיבות עם קבוצה מצומצמת אחת, וכבונוס, הגיבוש האידאולוגי והגיבוש הפוליטי של נאמני העליונות מאפשר לנציגים מקרבם לתפוס עמדות מפתח שלטוניות בהיקף גדול בהרבה ממשקלם באוכלוסייה.

כך, שיווק "הגיון העליונות", הבנוי על האדרת חזות העליונות והצנעת מחירי תחזוק האשליה, הצליח מאוד לתומכי הסיפוח בארבעים השנים האחרונות. בדיבור רך ובמעשים נחרצים הלכה והעצימה האשליה והלכה והתפרקה החברת הפלסטינית לגורמים. ואז הגיע בן גביר.

לא בן גביר ולא בצלאל סמוטריץ' ואפילו לא יריב לוין ושמחה רוטמן נמצאו באיזשהו מקום ריאלי בטבלאות ההימורים של ערב המשבר הפוליטי של 2019, ככאלו שידם תאחז בהגה המדינה מתחת לקברניטה. ולא משום זניחותם, אלא משום הקיצוניות האידאולוגית שהם הפגינו. קיצוניות שביקשה לקרוע את אשליית הנורמליות של המשך הכיבוש ולממש את הגיון העליונות המשיחי במוצהר ובגלוי.

בניגוד למקרה עזה, הרי בגדה המערבית, ממגוון סיבות, חישובי העלות-תועלת שבשימור ופיתוח "הגיון העליונות" עדיין רחוקים תיאורטית מלאלץ אותנו להתפרק מהכיבוש

אך נפתלות הן דרכי האל והתפתחה קונסטלציה מטורפת. מחד, מיומנותו וערמומיותו של נתניהו התלכדה במלחמתו בחרם ה"רק לא ביבי" שהוטל עליו, על ידי גיבוש ומיצוב הקיצונים לחסות תחת כנפי מחנהו. מאידך, פירוד מפלגות השמאל והערבים זרק לפח את קולות "הבלוק החוסם", ואלו העיפו במשב רוח לא צפוי את אותה חבורה קיצונית לעבר הגה השלטון לתפוס בו, וכך נברא נס בן גביר.

מה שעשתה לנו שבירת הגה השלטון החדה שביצעה חבורת הקיצונים הזו לעבר החזון המשיחי, היא קריאת השכמה לציבור המנומנם שמתחת לסיפון, כמו גם לבנות בריתנו בעולם. קריאה לפקוח את עיניהם לנתיב הרע בו מפליגה המדינה כבר ארבעים שנים, להתאגד ולהיחלץ לפעולה לבלימת אותה הפלגה עיוורת לעבר המימוש המשיחי של "הגיון העליונות".

נס בן גביר מתגלם בעצם המחאה, שגילתה אותנו לעצמנו. נס שהביא להתעוררות המוקדמת הזו לפעולה הכאובה של נרמול המדינה.

פעולה זו תלווה, ללא ספק, במשברים פנימיים וחיצוניים קשים לא פחות ממשבר ההתנתקות, כמו שללא ספק, תשחרר גם את הפלסטינים מהמעמד של אזרחים נחותי זכויות. גם השחרור, בוודאות, ילווה בכאב ובמשברים לא קטנים בדרכם שלהם לשיקום חברתם המפוררת.

החזון הוא לא וורוד, אך הוא ללא ספק הרבה פחות שחור ממה שהיינו חווים אם היינו ממשיכים לנמנם בדרך לתהום החזון המשיחי.

מה שעשתה לנו שבירת הגה השלטון החדה שביצעה חבורת הקיצונים הזו לעבר החזון המשיחי, היא קריאת השכמה לציבור המנומנם שמתחת לסיפון, כמו גם לבנות בריתנו בעולם

בפקיחת עיני כולם לתהום הזו לפני שהתדרדרנו אליה, בן גביר, כסמל, הציל אותנו מלהפוך למדינה מצורעת ושבורה, והציל את החברה הפלסטינית מקריסה והתפוררות מוחלטת, ועל-כך יבורך.

ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.