"מלחמה כבדת ימים. כבדת דמים…אנחנו נלחמים על חיינו", אמר שר הביטחון משה דיין בפנותו אל האומה ההמומה. תיכף ימלאו חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים הטראומטית ונדמה שהאוויר סביבנו כבר הולך ומתחשמל.

התקשורת אף היא נדרכת לקראת הבום הגדול. בגל"צ מוקדשת פינה יומית לזיכרונותיהם של לוחמים קשישים. בערוץ כאן 11 יוקרן כסדרה סרט הקולנוע "המזח", המשחזר את סיפורו של הדרומי במעוזי קו בר לב. הלוחמים שם הועמדו בפני שתי ברירות אכזריות: למות מות גיבורים, להתאבד – או להיכנע. הם בחרו בחיים והעדיפו את השבי במצרים.

בערוץ כאן 11 יוקרן "המזח", המשחזר את סיפורו של הדרומי במעוזי קו בר לב. הלוחמים שם הועמדו בפני שתי ברירות אכזריות: למות מות גיבורים, להתאבד – או להיכנע. הם בחרו בחיים והעדיפו את השבי במצרים

הפרומואים לסרט "המזח" כבר רצים על המרקע. בטלוויזיה תוקרן גם הסדרה "האחת" על טייסת 201 של חיל האוויר. שבעה מטייסיה ונווטיה של טייסת הפנטום נהרגו במלחמה ההיא, 14 אחרים נפלו בשבי. גם הסרט "גולדה" שהושק לאחרונה מתחבר לקטסטרופה הגדולה, למלחמת יום הכיפורים.

סיפורי אותה מלחמה איומה מחזירים אותי אל דברים ששמעתי מלוחמים צעירים, חיילים בסדיר, שאיישו את קו בר לב בימי מלחמת ההתשה אשר קדמה להפתעה ולהלם של ה-6 באוקטובר 1973.

נפגשתי עם אותם לוחמים במהלך איסוף חומר לכתבה עיתונאית שנושאה המוצהר היה פעולות תרבות ובידור, לרבות הרצאות חינוכיות, המוצעות לחיילים שמאיישים את מעוזי קו בר לב. המעוזים התפרסו לאורך הגדה המזרחית של תעלת סואץ.

השהייה שלי בסיני נמשכה ימים אחדים. ככל שזכור לי אחרי כל השנים – לא יותר משלושה ימים. נפגשתי עם חיילים ומפקדים, שוחחתי גם עם ישעיהו (שיקה) תדמור, אז קצין החינוך האוגדתי. הוא דיבר בין השאר על שמירת צלם האדם בקו הקדמי. האם אנשים, שאל, מצליחים לשמור על דמותם בעיני עצמם? על מה מדברים ובאיזה סלנג? ועל מה חולמים, בלילות וגם בהקיץ?

סיפורי אותה מלחמה איומה מחזירים אותי אל דברים ששמעתי מלוחמים צעירים, חיילים בסדיר, שאיישו את קו בר לב בימי מלחמת ההתשה אשר קדמה להפתעה ולהלם של ה-6 באוקטובר 1973

תזכורת על מלחמת ההתשה: היא הסתיימה באוגוסט 1970 עם חתימתו של הסכם הפסקת האש בין ישראל למצרים. אותה מלחמה כמעט נשכחת שבין שתי המלחמות הגדולות נפתחה בסיני מיד עם תום "ששת הימים", בקיץ 1967. יוזמיה היו המצרים והיא, כשמה כן היא, אכן התישה את שני הצדדים. הייתה רצופה הפגזות ארטילריות על עמדות צה"ל ופשיטות קומנדו מצריות. חיל האוויר הישראלי ניסה לשתק את מקורות הירי.

*  *  *

החיילים הצעירים שפגשתי איישו מעוז מול העיר איסמאעליה השוכנת בגדה המערבית של תעלת סואץ, בערך במחצית הדרך בין פורט סעיד בצפון לבין העיר סואץ בדרום. הסתופפתי בחברת הלוחמים בתוככי בונקר צפוף. בדבריהם המקוטעים ניכר כמדומה המאמץ להיות קלילים למדי, לא להתבכיין, לשמור פאסון ולהתכחש לכאב ולחרדות קשות. הנה דברים שאמרו לי אותם לוחמים כה צעירים:

"אנחנו חיים בנוחות מקסימלית, ממש כמו בכלא מרווח. אף אחד כאן לא חופשי. מסתדרים בתוך מסגרת של 30 מ"ר. לא יוצאים החוצה. חיים כמו בתוך מערה".

דובר נוסף השלים את התמונה:

"באופן כללי לא נמצאים כאן בדפרסיה. אי אפשר להגיד שהמורל גרוע. בשבוע הראשון חוטפים דיכאון, אבל מתרגלים".

ואז מכשיר הקשר פלט הודעה. החבר'ה נקראו אל הבונקר השכן, לשמוע שם הרצאת אורח מהארץ על תאונות דרכים. וכך הגיב על ההזמנה אחד החיילים:

"תאונת דרכים באמצע המדבר! דחילק, מי יכול לעשות כאן תאונות? בתל-אביב, כשאני נוסע על טילון, אני מסתכן יותר מאשר פה".

הסתופפתי בחברת הלוחמים בתוככי בונקר צפוף. בדבריהם המקוטעים ניכר כמדומה המאמץ להיות קלילים למדי, לא להתבכיין, לשמור פאסון ולהתכחש לכאב ולחרדות קשות

ההשוואה לתל-אביב המפונקת חוזרת גם כאשר מדובר על "פעילות תרבותית בקו". כדברי חייל:

"בואי לא נדבר על תרבות בקו, זה דבר ראשון. בתל-אביב יושבים חיילי שמונה-אפס-ארבע. אין להם שום מתח נפשי. המתח כאן אמנם לא נראה עלינו, אבל תראי דוגמה: אני מתחיל לקרוא בלש. פתאום שורק פגז במרחק שלושה קילומטרים ממני. ועד שאני מתחיל לזוז – כבר הפגז אצלנו. זה לא נעים, אז מנסים להיות אדישים".

ועוד, ברוח דומה.

"תראי, אנחנו צעירים. לא עוסקים ככה כל הזמן במחשבות על המוות. בסך הכל די שקט פה, ובעורף יש מקומות יותר מסוכנים. רק בלילות, ובייחוד בלילות החשוכים, נהייה יותר שמח. חוששים מפשיטת קומנדו".

דברי דובר נוסף:

"תראי, אדם יוצר לעצמו מנגנוני הגנה. אני לא יכול לומר אילו מנגנונים בדיוק. אבל עובדה שאני רואה שהאנשים כאן לא פוחדים. בכל אופן, לא נראים מתוחים. וההומור פה לא היסטרי. את רואה פה אנשים מתוחים?".

ובהמשך אותו שיח לוחמים:

"אתה צריך לחיות כאן כמו שפן, מתחת לאדמה…אבל שלא תהיה לך תמונה קודרת. לא קודר כאן בכלל. רק מה? לא נעים".

"פה אי אפשר להיות רציניים. אם נהייה רציניים במצב הזה, המתוח…אתה יושב ואוכל בחדר-האוכל, ופתאום שורק לך איזה פגז. זה לא הכי נעים, אבל טוב להיות כאן. בכל אופן – חשוב".

"תראי, הזמן שלנו דחוס מאוד. בלילה שומרים וביום עובדים בביצורים. כך שאפילו אם יש חבר'ה שאפשר לדבר איתם, אין זמן".

"לפעמים באים הנה אנשי מילואים שאיתם הולכות שיחות על כל נושא שבעולם. הם אזרחים, הם מבוגרים ומנוסים מאתנו. אפשר ללמוד מהם הרבה, גם על חיי נישואים. הם בעצם מביאים לנו את העולם".

"לשיחות רציניות מגיעים רק בזמן השמירה, ושם הולכות השתפכויות. מוציאים כל מה שבלב. בשמירה אתה מדבר שעות ואחר כך לא זוכר אפילו על מה דיברת. העיקר שדיברת".

"תראי, אנחנו צעירים. לא עוסקים ככה כל הזמן במחשבות על המוות. בסך הכל די שקט פה, ובעורף יש מקומות יותר מסוכנים. רק בלילות, ובייחוד בלילות החשוכים, נהייה יותר שמח. חוששים מפשיטת קומנדו"

עד כאן דברים שהשמיעו שם במעוז מול עיסמעליה אותם חיילים צעירים. כעבור זמן מה, עדיין בימי מלחמת ההתשה, נתקלתי בעדות שונה ומצמררת על חוויותיו של לוחם מילואימניק צעיר במהלך תורנות שמירה, בקו בר לב. הוא ניצב בחוץ, בתצפית, חשוף לפגיעות המצרים.

בעדותו הוא סיפר על החבר שהיה יחד איתו בתצפית ונקטל ממש לידו מפגיעת פגז ישירה. דבריו המובאים להלן כלולים בחוברת לזכרו של אותו חבר. אני ערכתי את חוברת הזיכרון המספרת על בחור קיבוצניק שחייו נגדעו בגיל 23.

"אני כבר ראיתי במלחמה, בששת הימים, חבר'ה מעולפים ומרוטשים שנשארו בכל זאת בחיים. לא שלמים, אבל נשארו בחיים. אז איך חיילים פשוטים יכולים לקבוע שהוא הרוג? לא האמנתי להם, לחבר'ה במעוז. וגם כשהחובש בא, מזועזע לגמרי, ואמר שהוא הלך – גם אז אני לא השלמתי אבל התחלתי לקבל את זה כעובדה. מה שלא הבנתי אז, וזה הפליא אותי מאוד: איך זה שהוא הלך ואני נשארתי שלם?

הרי היינו שנינו חיים. שנינו באותו מצב. שנינו חייכנו, דיברנו וניסינו להפיג את המתח. כל אחד בדרך שלו. במלחמה שעברתי, בירושלים, זה היה דבר אחר. לא היה לך זמן לקבל את השוק על המקום כשראית חברים הרוגים. אבל פה, במעוז, אתה נמצא במצב שונה לגמרי. מצב כמעט פסיבי. אתה לא רץ, לא זז, לא יורה, ופתאום העסק הזה קורה.

במלחמה ידענו בפירוש שחלק מאתנו לא יחזרו והמשכנו לרוץ. בלהט הקרב פעלנו כמו אוטומטים. מישהו נהרג? חבל מאוד, לעזאזל, אבל גם אתה עוד עלול להיהרג. כדורים ממשיכים לשרוק, ואתה צריך לדאוג בראש וראשונה לעצמך. זהו יצר החיים.

לא האמנתי להם, לחבר'ה במעוז. גם כשהחובש בא, מזועזע לגמרי, ואמר שהוא הלך – גם אז לא השלמתי אבל התחלתי לקבל את זה כעובדה. מה שלא הבנתי אז והפליא אותי מאוד: איך זה שהוא הלך ואני נשארתי שלם?

אבל כאן, במעוז, אני לא הייתי בלהט הקרב. הייתה מלחמה סטאטית. זה לא סוד שבתוך בונקר קשה מאוד להיפגע…ידענו שבינתיים אף אחד מאיתנו לא נהרג ולא נפגע והעסק דופק כמו שצריך…במקרה הזה המוות בא באופן הרבה יותר פתאומי. כולנו היינו כמעט משוכנעים שנחזור בשלום מהמילואים. והנה יומיים לפני החזרה הביתה. ממש רגע לפני הסוף".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.